הטבח הנשכח: ציון ה-30 באוקטובר בעילבון

בכל שנה בשלושים באוקטובר, מתעטפת כפר קאסם בשחור ותושביה יוצאים להנציח את זיכרון הטבח שבוצע בתושבים ב-1956. אלפי אנשים, גברים נשים וילדים, מתכנסים בכיכר המרכזית וצועדים בדממה מכובדת לעבר בית העלמין. שם, לצד אבני המצבות, מתמזגות הדמעות עם האדמה, ובני הדורות השונים מתחבקים בטקס שהפך לחלק מהתודעה הקולקטיבית של המקום. התלמידים נוטשים את בתי הספר, והבתים סוגרים את דלתותיהם ביום זה, אך פותחים את לבם לזיכרון. הכל בכפר קאסם מתאחד: האנשים, הצעדים והכאב שאינו מזדקן.

הכפר עילבון שבגליל מציין גם הוא אירוע טרגי באותו תאריך, 30 באוקטובר. גם בו אירע טבח, כואב לא פחות ב-1948. טבח עילבון לא זכה לאותו זיכרון המוני, לא הפך לאירוע מרכזי בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית, ואינו מסופר מדי שנה כמו טבח כפר קאסם. גם בעילבון נשפך הדם, אך אין בו מצעד זיכרון או עדשות שמצפות לרגע הדממה.

כשחשבתי על ההבדל הזה, חדרה לליבי שאלה שלא עזבה אותי: מדוע זיכרון אחד מואר ואחר נשאר בחשכה? האם זה צירוף מקרים, או שיש גם דרגות לכאב בתודעתנו?

יצאתי לחפש תשובות. עקבתי אחר חוטים שהובילו אותי לפינה נשכחת של ההיסטוריה, ליום שבו נשפך הדם בעילבון ואז כיסו אותו האבק והשכחה. רציתי להבין: מה קרה שם? איך התרחש הטבח? ולמה הוא לא זכה להד התקשורתי של טבח כפר קאסם או טבח שפרעם? השאלות רבות, והדרכים לתשובה עוברות דרך זיכרון האנשים ולא רק דרך הספרים.

הכפר שמימש את זכות השיבה

החיפוש הוביל אותי אל  עיסא חאיק, בן עשרים וחמש, יוזם הפרויקט "עילבון לאורך ההיסטוריה", יוזמה ארכיונית המתעדת את סיפורו של הכפר, ובעיקר את הטבח, דרך תיעוד עדויות חיות של קשישים שחוו את הנכבה והגירוש והיו עדים לטרגדיה. עיסא צועד בצעדים יציבים בכפרו, על אדמה שהוא מכיר אבן-אבן, נושא בידו מצלמה קטנה כאילו היא מפתח הזיכרון. יצאנו יחד לסיור ברחובות הכפר; הסמטאות הצרות, בתיו העתיקים, הקירות שמלווים בשתיקה יותר משהם מספרים.

באחת הסמטאות, פגשנו את הדוד אבו הישאם, אחד מעדי הטבח החיים, איש שבעיניו משתקפות יותר משמונים  שנות כאב וגעגוע.

סיפורו של עילבון ייחודי בין סיפורי הנכבה הפלסטינית. כמו רוב שכניהם, אנשי הכפר גורשו, אך שלא כמוהם, הם זכו גם לשוב. רק שישה חודשים הפרידו בין רגע הגירוש מהכפר לבין שיבת תושביו ממחנות הפליטים בלבנון. עיסא חייק מספר: "בשלושים באוקטובר נכנסו כוחות הצבא הישראלי לכפר. החיילים כרזו במגברי קול והורו לכל התושבים להתכנס בכנסייה". הכפר הכריז מראש על רצונו בשלום, והכנסייה הרימה דגל לבן מעל צריחיה. הכומר מרקוס  מיהר אל מפקד הכוח הכובש ואמר לו בטון שמבקש את האנושיות בלב החייל: "אני מוסר בידיך את עמי כפיקדון. אל תהרוג איש, ואל תתקרב לאף אחד. איננו רוצים להילחם בכם".

הכומר שהציל כפר שלם

מספר הדוד אבו הישאם  בסמטה  שבה התרחש הטבח: "אספו אותנו בכנסייה, ואז הוציאו אותנו והורו לנו לעמוד מול אחד הקירות. החיילים היו מסודרים מולנו, רובים מכוונים לחזותינו. הכומר סובב ביניהם, נושא דגל לבן, כציפור שמנסה להגן על גוזליה. הוא ניגש לכל חייל וביקש שלא יירה".

בחרו החיילים שנים עשר גברים, ואז הוחלט לגרש את כל השאר מהכפר פרט לכומר ולכמה קשישים. ומי שנשאר, נשאר למותו. כאילו אני חי את המתרחש מול עיני עכשיו. הייתי בן תשע כשהם נרצחו ואחר כך גירשו  אותנו ללבנון. התנאים היו קשים – ישנו בחוץ תחת עצים בקור העז". 

ברוב הכפרים והיישובים שלט אז הצבא הישראלי, ורוב היישובים הסכימו מחוסר ברירה להגליה. אך הכומר מרקוס סירב לקבל את האפשרות שכפרו יימחק כפי שנמחקו כפרים רבים אחרים. עיסא מספר: "הכומר לקח על עצמו משימה בלתי אפשרית. הוא פנה לנציג הלבנוני באומות המאוחדות דרך מכתב לבנו שעבד בלבנון, וביקש שהקול שלו יגיע לעולם". המכתב הקטן חצה גבולות, ונשא את זעקת כל הכפר. בתחילה לא התקבלה העדות, והאו"ם לא הכיר באמת בעילבון. אך בזכות מאמציו הנואשים של הכומר מרקוס, הארגון שלח לאחר כמה שבועות חמישה נציגים לחקור את מה שקרה בעילבון.

הכומר מרקוס קיבל אותם בעצמו, הוביל אותם בסיור בין סמטאות הכפר, ופתח בפניהם את ארונות הקבורה, כדי שיראו בעיניהם את מה שקרה. ריח הדם עדיין דבק באבנים, כאילו הוא עד שמחכה שמישהו יכתוב את עדותו. רק אז הכיר האו"ם רשמית  בטבח ולחץ על מדינת ישראל לאפשר לתושבי עילבון לשוב לבתיהם, לאחר שישה חודשי תלאות במחנות פליטים בלבנון.

שישה חודשים חלפו כאילו הם נצח. המגורשים חוו רעב, קור, עוני ומחסור. כמה מהמשפחות איבדו את בניהן בדרך, אחרים מתו מרעל או ממחלה. הצבא הלך אחריהם בהגליה, לוודא שאף אחד לא יחזור לכפר. וכשהעולם אישר סוף סוף את החזרה, שבו יחפים, כבדים מהעצב, אך שבו – נושאים עימם את זיכרון האדמה ומחזירים חיים לכפר שסירב להימחק.

התלאות במחנה הפליטים עדיין רודפות את השבים

בסיורנו בכפר העתיק עם עיסא חייק, עצרנו מול הכנסייה שבה רוכזו התושבים. אומר אבו הישאם , עד חי לטבח: "הייתי בן תשע כשראיתי את בני דודי מתים מולי.  לא הבנתי אז את משמעות המלחמה, אך הבנתי את משמעות האובדן". והוסיף: "לאמי לא היו בגדים להלביש אותנו , אז הלכתי להביא את השקיות שהצלב האדום חילק בהן אוכל, והיא פתחה חור למעלה כדי שנכניס את הראש שלנו והן הפכו לבגדים שלנו. לא היה לנו מה ללבוש".

הוא נזכר בימים ההם במחנות הפליטים בלבנון כאילו הם עדיין לא חלפו: "במחנה אחד הביאו לנו שעועית לאכול, פתאום אנשים התחילו לצעוק מכאב בבטן. לא היה רופא בלילה, אז חיכינו עד הבוקר ואז גילו נציגי משרד הבריאות שהיה נחש בסיר שבו בישלו לנו את האוכל… סבלנו רבות ביום ההוא".

אבו הישאם נושם עמוק לפני שהוא ממשיך: "הכל היה מפתיע, לא חלמנו שנגורש מאדמתנו או שייהרגו אנשים מולנו. אמי סגרה את דלת ביתנו כפי שהיה, לא נתנו לנו לקחת דבר, והלכנו ברגל ללא אוכל, חלקנו היו יחפים, והקור היה נורא. עדיין יש חור בלבי מהעצב, הרעב וההשפלה שחווינו. אף אחד לא יכול לחיות את מה שחווינו, איש לא עזר לנו, והיינו לבד". 

דרך הייסורים, דרך הגאולה

גם בזיכרון הטבח בוחרים צעירי עילבון בדרך ייחודית להם. היום אינו מצוין בצעדה ולא בהפגנה אלא ביום התנדבות בכנסייה העתיקה, שם נשטפים קירות האבן מאבק השנים ומוחזרים החיים לסמטאות שראו מוות. בשקט הזה, חיה עילבון את כאבה בדרך שלה. אין טקסים רשמיים כמו בערים אחרות, אך הזיכרון כאן לא מת. כל בית בכפר יודע את הסיפור, וכל לב מחזיק בכאב מדור שחווה או ירש אותו. אנשים פוחדים להזכיר את זה, לא מתוך שכחה, אלא מחשש שהדיבור יפתח פצע שלא התרפא.

על דלת בית הקברות חקוקים שמות החללים, ומעליהם כתובת המסכמת את רוח המקום: "הורדים נובלים אם נותנים אותם לבעליהם, אך ורדכם רענן יותר מהורד." בין המילים והאבנים שוכנים הפחד והצער ואולי גם השלווה; זו הדרך של עילבון להנציח את כאבה – בדממה עמוקה שאינה זקוקה לשלטים או מזמורים. עם זאת, ההיסטוריה דורשת לספר את הסיפור כראוי, וללמד את הילדים על עילבון כפי שלומדים על דיר יאסין, שפרעם  וכפר קאסם.

הכומר מרקוס ראוי שיוצב לו פסל בלב עילבון, בין הכנסייה העתיקה לבתי האבן שקמו מהאפר. הוא היה הרועה שנותר במקום כמעט לבדו כשכולם גורשו, נשאר בין הגופות, כתב מכתבים ביד רועדת ונטע תקווה בלב כואב. כששלח את מכתבו לנציג לבנון באומות המאוחדות, לא נשא דף, אלא זעקת כפר שלם, ביקש את גאולתו כפי שמבקש המאמין מחילה ברגע התחייה.

הכומר ראה בכל ילד מגורש את פניו של ישוע הקטן, ובכל אם אלמנה מרים חדשה לרגלי הצלב. וכשחזרו האנשים לעילבון לאחר שישה חודשים של רעב ותלאות, הוא קיבל אותם, כמו האב שמחכה לבניו האבודים על סף התקווה.

בכפר מדמים את דרך הסבל שעבר עילבון לדרך הייסורים בברית החדשה.: הקהילה נשאה את צלביה בדמעה וברעב, צעדה יחפה על אבני הפחד, נפלה פעמים רבות לפני שקמה מחדש, אך כמו המשיח, קמה לתחיה וחזרה ממותה האיטי לחיים חדשים, נושאת בליבה את הפצע והקדושה יחד.

אולי משום כך עילבון היום אינו צורח, אינו מרים דגלים, כי הקהילה יודעת שהזיכרון אינו זקוק לרעש כדי להתקיים, וכי הגאולה מגיעה רק בדממה הדומה לתפילת השחר בכנסייה שניצלה מהטבח ובכל זאת, יש כאב שאיננו מרפה. כאב על כך שאין המונים, אין אלפים, כי עילבון ההוא, שנשא על גבה את צלב הדם והאובדן, היה ראוי שיזכרו אותו כולם, לא רק בניה.

לא מצאתי תשובה אחת מדוע אין זוכרים בקול גדול. אולי מפני שהשנים עוברות, ואולי מפני שהפצע עדיין פתוח מדי, כואב מדי, עד שאין בכוחם של נושאיו לצעוק אותו שוב.

אבל דבר אחד הבנתי: הזיכרון לא מת. הוא נושם בלבבות, במבטיהם של הזקנים, בסיפורים של האימהות, בשתיקת הנערים שעוברים ליד הכנסייה הישנה ומרימים אליה עיניים.

השתיקה הזו איננה שכחה. היא עדות לפצע שלא הגליד, לאובדן שעילבון טרם הצליח להחלים ממנו. וייתכן שדווקא בשתיקה הזו טמון כוחה של הקהילה: לשאת את זכרם של הנרצחים לא בצעקה, אלא בנשימה חרישית, באותה דממה קדושה הדומה לתפילת שחר שאינה פוסקת מאז.