הכוחל של סבתא שלי

בשנת 2025, הוסיף ארגון יונסק"ו את הכּוֹחַל הערבי לרשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של האנושות, והכיר בו כסמל תרבות לזהות ויופי. הכרה זו אינה נוגעת רק לחומר הקוסמטי העתיק, אלא למסורת חיה חוצה דורות וגבולות, ונטועה בגוף, בזיכרון, ובחייהם היומיומיים של נשים וגברים במרחב הערבי. הכוחל אינו רק קו שחור הנמשח סביב העין, אלא שפה תרבותית ועדות היסטורית, וכלי שבאמצעותו ניתן לבטא משמעות, מעמד וביטוי עצמי העובר מדור לדור.

הכוחל המופיע בתמונות בכתבה זו הוא חפץ עתיק השייך לסבתא שלי. סבתי קיבלה אותו בנדוניה שלה כאשר נישאה לסבי לפני כחמישים שנה, כאשר שניהם היו בני 28 שנה. באותם ימים, הכוחל הערבי היה חלק מהנדוניה הבסיסית של כל כלה בחברה הערבית הפלסטינית, והוא סימל מעמד, נשיות והמשכיות, מעבר להיותו תמרוק בלבד.

בזמן שרוב הנשים בסביבתה היו עקרות בית, סבתא שלי הייתה מנהלת החשבונות של אחד מבתי הספר בנצרת. היא הייתה אישה עצמאית שעבדה במשרה מלאה. שגרת חייה של סבתי הייתה קפדנית: ניהול המשפחה, עבודה, לקיחת אחריות ציבורית, וטיפוח זהות אישית. בהיותה אישה ערבייה נשואה, אמא לשני ילדים, ובעלת מעמד מקצועי, היא נדרשה לשלוט בזמן, בגוף ובנוכחות שלה בעולם.

סבתי אהבה אופנה. העיסוק והמעמד שלה דרשו הופעה מוקפדת, ולכן היא לבשה חליפות והקפידה להיראות במראה אלגנטי מדויק. אי לכך, הכוחל הערבי שיחק תפקיד מרכזי בהופעתה, והוסיף לדימוי העצמי שלה והעניק לה בטחון. "שפת העיניים", כך האמינה, מנציחה את הרושם הראשוני ומותירה חותם על הצד השני. אי לכך, סבתי עמדה מול המראה מדי בוקר לפני היציאה לעבודה, והקפידה להדגיש את עיניה בכוחל הערבי מהשפופרת הפרטית שלה.

סבתי סיפרה לי כמה פעמים שהכוחל הדגיש את מעמדה כאישה עובדת ועצמאית, ושהיא הרגישה שהיא מבטאת את מה שמתרחש "מאחורי הקלעים" של חייה באמצעות הכוחל. "העיניים מספרות את מה שלא ניתן לספר במילים", היא הדגישה. כיום, שפופרת הכוחל של סבתי מלווה אותה כחבר שקט שהיה עד לחיים שלמים.

כשניסיתי להשיג כוחל עבור סבתי כדי שתוכל למלא מחדש את השפופרת שלה, גיליתי עד כמה החומר הזה הפך לנדיר. הכוחל מיוצר כיום בעיקר על ידי נשים מבוגרות, ובמיוחד בדואיות. התעקשתי למצוא כוחל חדש וחיפשתי ללא הרף עד שהגעתי לאישה בכפר זרזיר המכונה "אל-מוכתארה". אל-מוכתארה ייצרה סדרת כוחל אחרונה לפני שנפטרה, ובאמצעות תיווך של חברים וקצת פרוטקציה, הצלחתי להשיג כמות קטנה מהכוחל הנחשק. אני משערת שלא רק רציתי להשיג קצת כוחל לסבתי, אלא גם להמשיך רצף בין-דורי של ידע, גוף וזיכרון.

מהו הכוחל הערבי?

לאורך דורות, הכוחל הערבי שימש כתמרוק ואיפור עיניים בקרב נשים – ולעיתים גם גברים – באסיה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה. לפי הנוהג, הכוחל נמרח על הקצוות הפנימיים של העפעפיים העליונים והתחתונים, והוא משמש לעיתים גם להשחרת ריסים וגבות. יחד עם זאת, תפקיד הכוחל לא היה אסתטי בלבד, אלא שימש גם כתרופה עממית לטיפול במחלות עיניים, וכאמצעי הגנה מפני סנוור קרני השמש המדברית, בעיקר בקרב החברה הבדואית.

מרפאים מסורתיים ייחסו לכוחל סגולות רפואיות שונות. לפי המסורת, מאחר שהכוחל מוחדר לשק הלחמית, הוא מגן מפני מחלות עיניים, משפר את הראייה, מרחיק רוחות אפלות, ואף מסייע בריפוי דלקת הלחמית. כוחל המעורבב במי ורדים שימש בעבר גם לטיפול באבעבועות שחורות. גם כיום, קבוצות אתניות מסורתיות נוהגות למרוח כוחל על עפעפיהם של תינוקות, מתוך אמונה שהוא מגן מפני דלקות.

הרכב הכוחל משתנה בהתאם לצבעו ולאזור מוצאו. במצרים, למשל, הוא עשוי בעיקר מגבישים של אנטימון טריסולפיד הנטחנים עד שהם הופכים אבקה שחורה ודקה. לצד הצבע השחור קיים גם כוחל בגוון ירוק, כחול, זהב, אפור ולבן. בצפון אפריקה, הכוחל מיוצר מתערובת של נחושת שרופה. בהודו ובחצי האי ערב הוא מופק מתערובת של אגוזים – לרוב שקדים – יחד עם בנזואין וקטורת, הנשרפים ונטחנים לכדי אבקה, ולעיתים מוסיפים להם צמחים וחומרים טבעיים נוספים.

רוב כוחל העיניים המסורתי הנמכר בשווקי לוב מגיע מאפריקה, אסיה והמזרח התיכון, והוא עשוי מאבנים המכילות יסודות כמו עופרת, ניקל, קדמיום וגופרית. מאחר שהעופרת היא בעלת צבע שחור-אפור ומשטח מבריק, היא נפוצה בהכנת כוחל מסורתי, אך שימוש זה מעורר כיום שאלות בריאותיות.

כוחל, יופי והיסטוריה

שימוש באיפור אינו תופעה מודרנית. לפי עדויות ארכאולוגיות, אבקות ותכשירים קוסמטיים היו בשימוש במצרים העתיקה כבר בשנת 4,000 לפני הספירה. גם היוונים והרומאים הקדמונים השתמשו באיפור. לדוגמא, איפור היה בתרבות הרומית סמל לשפע ולמעמד רם: ככל שאישה הייתה עשירה יותר, כך הרבתה להתאפר. עבור נשים מצריות, הכוחל נשא גם משמעות רפואית והגנתית, אך גם סימן עושר ויוקרה.

נפרטיטי, אשתו של הפרעה אחנתון, הפכה לאייקון של יופי נשי. פסל בן כ־3,300 שנה בדמותה של נפרטיטי משקף תרבות שהעמידה את האסתטיקה במרכז החיים. לפי עדויות, לכל אישה מצרית הייתה קופסת קוסמטיקה אישית שכללה אבקות פנים, כוחל, מסרקים וסיכות. חשיבות היופי הייתה כה גדולה, עד שחוזי נישואין וגירושין כללו סעיפים המחייבים את הבעל לממן מוצרי קוסמטיקה לאשתו.

בין גוף, נפש וזמן

מעבר להיבט האסתטי, לשימוש בכוחל יש גם השפעות פסיכולוגיות. לאורך ההיסטוריה, נשים השתמשו בכוחל כדי לחזק הביטחון העצמי שלהן, להסתיר פגמים, וכדי לחוש שלמות עם דימוי הגוף שלהן. תחושות אלו מגבירות את סיפוק הנשים ואושרן, והופכות את הכוחל לכלי קוסמטי ורגשי כאחד. במקביל, שימש הכוחל גם בתחום הטיפולי כמשחה לשיכוך כאבים ולטיפול בזיהומים בעיניים.

אם כן, הכוחל הוא הרבה יותר מאיפור. הוא חומר שבו נפגשים מסורת, גוף, זהות וזיכרון. השימוש בכוחל הולך ומשתנה עם השנים, אך גם משתכלל ומתרחב וממשיך לשאת עמו את אותו קו דק שמחבר בין העין לבין ההיסטוריה.