"הם הרגו אותה פעמיים" - סיפור חייה ומותה של סומייה עמאש מג'סר א-זרקא

​בסלון קטן בבית צנוע בג'סר א-זרקא הכפר ששוכן על שפת הים, יושבת עריפה, האם השכולה. היא בת 61, אך העצב חרש בפניה קמטים עמוקים כל כך, שנדמה כי הם הפכו לעדים אילמים לכאב שלא יחלוף לעולם. לצידה מונחת תמונת פנים יפהפיות, קורנות תמימות, זוהי בתה סומייה, שהייתה בת 34 כשנרצחה ב-2024. היא הלכה לעולמה והותירה אחריה ארבעה ילדים, הגדולה אמנה בת 12 והקטן סוהייב בן 4 בלבד, שמחפשים היום בין פינות הבית של סבתא את ריחה של אמא שלא תחזור לעולם.

​זהו סיפורה של הנרצחת סומייה, אישה שסבלה בזוגיות אלימה ומדממת, ללא כל התערבות של המשטרה שהייתה אמורה להגן עליה. למרות שהתלוננה פעמים רבות. המערכת הפקירה אותה. 

"אני מרגישה שהלב שלי קרוע ואי אפשר לרפא אותו", לוחשת האם ומתחילה לספר. "אני  נזכרת ברגעים הראשונים של האסון, כשקיבלתי הודעה ממספר לא מוכר שגרמה לדם לקפוא בעורקיי. בהודעה נכתב:: "זאת סומייה, נסעתי לשארם א-שיח' עם חברה, השארתי את הטלפון בבית כדי שבעלי לא יפריע לי והשארתי לו את הילדים". האם השכולה מספרת כשהדמעות מקדימות את מילותיה. היא עוצרת, מביטה בתמונה וממשיכה: "ידעתי מיד שזאת לא הודעה מהבת שלי. סומייה לעולם לא הייתה עוזבת את ארבעת ילדיה והולכת. חשתי כבר מהרגע הראשון שמשהו רע קרה לבתי. הרי לב של אמא אינו משקר כפי שמשקרות לשונותיהם של התוקפים. ההודעה הזו הייתה הסיפור המזויף שבאמצעותו ניסה רביע, בעלה של סומייה, לקבור את האמת באדמה".

"סומייה לא הייתה רק קורבן", מספר מוחמד, האח השכול בן 41, ומצביע על תמונות של סומייה עם בני משפחתה תמונות משנים יפות יותר שתלויות על הקיר ממול, "סומייה היתה השמחה של הבית. היא שהייתה בשיא חיוניותה, נהנית מהחיים ומחייכת אל העולם". התמונות מהוות ניגוד מצמרר למציאות שנכפתה על המשפחה. מוחמד ממשיך: "היא הייתה אישה עובדת, עצמאית ושאפתנית. היא למדה קוסמטיקה, חסכה שקל לשקל, ותכננה לרכוש אדמה בכפר כדי לבנות עליה עסק משגשג שיבטיח את עתיד ילדיה. אך החלומות הללו נקטעו באכזריות, ובנותיה קיבלו את תעודת הגמר שלה בקוסמטיקה אחרי שנרצחה". 

​"פרטי הפשע חושפים אכזריות שמוח אנושי אינו יכול לעכל", אומר מוחמד ועוצם עיניים לרגע ארוך בניסיון לשחזר את המאורע שהרוצח הודה בו. ריכזתי את כל החושים שלי כלפיו בניסיון לא לפספס דבר. והוא סיפר "ביום חמישי בלילה, ה-30 במאי 2024, בשעה שלוש לפנות בוקר, בעוד סומייה שקועה בשינה עמוקה, ובמקום שהבעל יהיה מקור הביטחון שלה, הוא התנפל עליה עם פטיש, מנפץ את ראשה ואת חלומותיה ברגע של בגידה נוראית". מוחמד שותק לכמה רגעים, והאם עריפה ממשיכה את הסיפור: "בשעה חמש בבוקר, בתה הגדולה בת ה-12 התעוררה כהרגלה להתפלל עם אמה כפי שנהגו תמיד. כשלא מצאה אותה, שאלה את האב על אימה, והוא ענה כי סומייה הלכה לעבודה. הילדה עמדה המומה, היא ראתה את הטלפון והמפתחות של אמה על השולחן. היא גם ידעה שאמה לעולם לא יוצאת לפני שבע בבוקר".

​מוחמד ממשיך לספר בקול זועם: "הרוצח לא הסתפק ברצח! הוא הוריד את הגופה מהקומה השנייה בתוך סל כביסה, כשהיא עטופה בשטיח, והניח אותה בתא המטען של מכוניתו, כאילו הייתה חפץ חסר ערך". מוחמד שותה מים מכוס שאמו הניחה על השולחן לידו, לוקח אוויר ונשימות עמוקות כאילו הוא מנסה לכבות את האש שבוערת בליבו, וממשיך: "הרוצח יצא באור יום, בקור רוח מוחלט, להשלים את המעשה, ונסע לקבור אותה ברפת השייכת למשפחתו. בזמן שהוא ניסה לטשטש את עקבותיו, השכנים נרתמו לעזרתנו ומסרו לנו צילומי מצלמות אבטחה פרטיות, שהובילו לחשיפת האמת". מוחמד לוחש משפט שגורם לצמרמורת: "ראינו אותו במצלמות נושא שטיח, אבל אני ראיתי את אחותי מול העיניים". 

המשטרה התעלמה, המשפחה חשפה את הפשע

מבטו של מוחמד מתרכך לחיוך כשהוא נזכר באחותו: "הייתי הכי קרוב לסומייה בין שלושת האחים, אפילו קראתי לבתי שנולדה השנה על שמה של סומייה זכרה לברכה", הוא אומר. "לא היה עובר יום בלי שאראה אותה. אם לא הייתי מבקר, כל ערב היא היתה מתקשרת לקרוא לי לבוא. זה ליווה אותי בחיפושים שלי, הייתה לי תחושה שאחותי קוראת לי לחפש אותה, כאילו שהמכונית לקחה אותי מעצמה לכיוון הרפת. שמעתי אותה קוראת לי בקול חנוק, מתחננת שאמצא אותה". מפתיע יותר מה שסיפרה האם עריפה תוך כדי שדמעה זולגת על לחיה "באמצע הלילה בזמן שכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, איפה לעזאזל הסתיר אותה? לפתע קפצתי ממושבי כששמעתי את הוד קולה באוזניי אומרת 'אני ברפת', וישירות פנינו לשם לחפש". כל מילה שנאמרה הצליחה להכניס את כולי לסרט מסתורין טרגי שקיוויתי שתהיה לי היכולת להכיל. נדהמתי איך רגש של משפחה יכול להוות מצפן רוחני לחשיפת האמת, כאשר המשטרה לא הסתפקה בהודעה החשודה שנשלחה לאם כדי להתחיל לתפקד ולחקור ברצינות. 

שאלתי את בני המשפחה: האם כמשפחה לא זיהיתם אף פעם שבתכם מאוימת? 

עריפה ענתה שאכן זיהו וניסו לעזור: "בשנתיים האחרונות לחייה, חזרה סומייה לביתנו למשך שלושה חודשים וביקשה להתגרש בשל אלימות קשה. היא הגישה שתי תלונות רשמיות במשטרה, אך המערכת הסתפקה במתן אזהרה בלבד לבעל. סומייה ידעה שהתלונות למשטרה הן לחינם, ושהם לא ימנעו ממנו דבר ולא יכלאו אותו", אומרת האם. 

והאח השכול מוחמד מוסיף ביקורת קשה עוד יותר: "נראה כי קיימת מטרה סמויה במדיניות הממוסדת: להפקיר את הטיפול בתלונות ולאפשר לאלימות להתרחב עוד ועוד ביישובינו הערביים", הוא אומר במרירות. מוחמד אומר בזעם "המערכת האטומה הזו אשמה בדיוק כמו הבעל שביצע את פשעו במחשבה שאין דין ואין דיין. 

הוא מוסיף "בכל אירוע בכפר כבר לא שואלים איפה הייתה המשטרה. אנחנו יודעים איפה היא: משתפת פעולה בשתיקתה, כאילו אנחנו עומדים מול קיר אטום". סיפורה של סומייה מראה בגלוי כי הרוצח לא היה לבד - ישנו צד נוסף, המכונה "משטרת הביטחון והאמון".

איך הרגשת כשגיליתם שהחשד שלכם אומת? 

"למרות כל החשד שעלה בי חשבתי עד לרגע האחרון שהבעל רביע פחדן מדי, איך יעז לרצח? כשהאמת התגלתה חשבתי שאני חולם, וקיוויתי שזה שקר" אומר מוחמד ומנענע את ראשו, מסרב להאמין גם עכשיו.  הוא ממשיך: "למרות בדיקת המשטרה ברפת הם טענו שלא מצאו כלום. אך לאחר שהתעקשנו, הביאו גששים בדואים שהצליחו למצאו את גופתה של סומייה חסרת חיים ברפת". האם מתערבת ואומרת בחדות: "המשטרה, שקיבלה תלונות בעבר, נושאת באחריות כבדה. הם הרגו אותה פעמיים, פעם אחת עם הפטיש, ופעם שנייה בהתעלמות מהתלונות שלה". 

סיפור הכאב של סומייה לא הסתיים במותה, הוא ממשיך לרדוף את משפחתה. "הכאב שלי גדול מהבכי" אומרת האם "זה לא מוות מידי שמיים שאפשר להשלים איתו. הרצח שלה זעזע את נשמתי כי היא לא זכתה להגנה מהמשטרה. אני נזכרת כמה פעמים ישבה איתי, מחפשת נחמה, כשהיא מלאה בחרדה וחנק של פחד. ניסיתי לחזק את תקוותה, ולא ידעתי שהלב שלי עומד להיקרע עליה ועל הילדים שהותירה לי. עכשיו אני מגדלת אותם אצלי". סבתא עריפה מפנה את מבטה אל סוהייב, נכדה הקטן, ואומרת בקול חנוק: "בכל פעם שאני מביטה בהם, אני רואה אותה בפניהם". הבטתי בסוהייב היתום הקטן בן ה-4, שנצמד לסבתא על הספה, ותהיתי איך הוא מרגיש לגדול בלי חיבוק של אמא? שאלתי את מוחמד מה עם הילדים? "הם עדיין בטראומה" הוא תיאר "הלב נשבר לראות את האחיינים שלי חופרים בחוץ באדמה, מנסים לקבור זה את זה כחלק ממשחק שבור שמשקף את הזוועה שחוו".

"גזר הדין של 30 שנה ושלושה חודשים שנקצב לרוצח הוא אולי צעד של צדק, אך הוא לא יחזיר את סומייה, ולא את חיינו למסלולם", אומרת האם שנושאת את הסיפור הכבד של בתה, ונשמע שאפילו הים של ג'סר לא גדול מספיק להכיל את כאבה.  

לאחר שהקשבתי שעות לסיפור המטלטל והמזעזע של סומייה, רק אחד ממאות סיפורים,  ליבי זועק מול האדישות של המשטרה. 255 קורבנות איבדו את חייהם בשנה האחרונה בחברה הערבית. זו אינה רשלנות, אלא מחדל מכוון נגד חברה שלמה. הצהרות גזעניות כאילו האלימות היא מנהג שורשי בחברה הערבית, אינן אלא תירוצים שנועדו להסיר אחריות ולהעניק לגיטימציה לפשע. ​איך יתכן שגוף שנועד להגן על תושבים רואה בדמנו תרבות ומנהגים? סומייה וקורבנות אחרים אינם רק מספר, סומייה חיפשה חיים אחרים, רחוקים מאיומים, אך התנגשה במציאות במדינה שבה החוק לא מגן על דם ערבי.