"המחר נשבר ביום שאיבדנו את מוחמד"

תלמידים ומורים חיים בכפר קרע מספרים על רצח התלמיד ועל החיים בפחד

"זהו גשם שיורד כדי לשטוף את הרוע שבעולם". כך התחיל לספר לי יזן בן ה 16, נער שאיבד את חברו היקר מוחמד ב 27 לאוקטובר בתוך כותלי בית הספר בכפר קרע באירוע אלים בינו לבין תלמיד אחר. המילים שאמר הדהדו לי דברים שהרגשתי גם אני בעקבות האירוע המטלטל, העפתי מבט מסביב לרגע וידעתי שיזן צדק! מאז אותו יום מזג האוויר נראה מבולבל, השמיים מכוסים בעננים כבדים, כאילו גם מזג האוויר מתאבל על אובדן, שבוער בו מבפנים, כפי שליבי תוך כדי כתיבת כתבה זו.

לרגע חשבתי שנובמבר הביא איתו שינוי שתמיד התרגלנו אליו, אך בתוכי היתה לי תחושה אחרת שהכרתי את מקורה, הבנתי שהדבר שגורם לשמים להיראות כך, עמוק יותר. זה לא רק מזג האוויר. אולי זה עצב של חברה שלמה שמחפשת מילים לרצח תלמיד בבית ספרו, אולי מאחורי הרוח כעס מתחבא על שיבת תלמיד להוריו בארון, או אולי השמיים עצמם מאזינים לסיפור שכאב גדול על האנושות שוכן בו. והעננים, הם מנסים להסתיר את דמעותיהם, לשווא. 

"אני אספר לך סיפור על גניבה של היקר מכול. גניבה של חיים שאי אפשר להחזיר אותם, של חלומות שנגזלו טרם זמנם, אספר לך על כאב שנשאר כאן" אומר יזן ומצביע על חזהו, באזור הלב. 

ואני הקשבתי.

"הכאב הזה לא נעלם", יזן ממשיך, "הוא רק לובש צורה אחרת בכל יום, והוא לעולם לא ייעלם, הוא ישאר לתמיד מול העיניים שלי, כפי שהתמונות של מוחמד חברי, זכרונו לברכה, ישארו מולי על הקיר שהקדשנו לו בבית הספר, לכן החלטתי לספר אותו". הוא ממשיך: "אני לומד בבית ספר "אמג'אד" למדע וטכנולוגיה בכפר קרע, בית ספר רגיל, כמו כל בית ספר אחר. חיי התלמידים בתוכו מתנהלים רגיל בין לימודים ובחינות. בהפסקה קולות התלמידים ממלאים את החצר. הם צוחקים, אוכלים, והלב שלהם מלא בתקווה לעתיד. לפני היום ההוא חשבתי  שזאת מסגרת של עתיד בטוח- לימודים, עבודה, משפחה, חשבתי על מחר שנראה טוב ואפשרי. אבל המחר הזה השתנה, הכל נשבר ביום שבו איבדנו את מוחמד".

אינאס, מורה בבית הספר אומרת: "אני זוכרת שבכל פעם שראיתי את מוחמד היה לו חיוך רחב על הפנים, הוא היה אהוב, חכם, מלא אור". אך כמה דקירות בודדות שינו את כל זה, וגרמו עוול גדול לכל מי שהכיר אותו, ושתיקה מכבידה נשארה אחריו.

פחד רובץ כמו אבן על בית הספר

יזן מספר שמוחמד בן ה 17 נדקר במהלך קטטה על ידי תלמיד אחר בסכין ארוך, דקירה אחת שפגעה בליבו, והוא מת במקום. "מוחמד היה חבר שלי בבית הספר. והיום, הוא נהיה רק תמונה על הקיר, וזה קורע את ליבי", ממשיך יזן לספר והנשימות שלו נהיות כבדות, "בכיתה, הכיסא והשולחן של מוחמד עדיין ריק, גם התיק שלו עוד היה מונח על הכסא שלו עד לפני שבועיים, כאילו שהוא עדיין נוכח שם. כל יום העיניים שלי נמשכות לתמונה שלו, אני עוצר לשנייה מביט בה, ונושם עמוק, ומרגיש שהלב שלי רועד מבפנים, כי הריקנות שהשאיר מדברת את הכאב על אובדנו".

ביום שמוחמד נרצח, אומר יזן: "כל בית הספר רעד מהלם, החברים עמדו בצד מבוהלים, לא מאמינים. היה נדמה שאנחנו כולנו בתוך חלום אכזרי, שאנחנו רק מחכים להתעורר ממנו". ומאותו יום, "הצחוק של התלמידים בבית ספרנו נהיה כוזב, כאילו אנחנו מבצעים משימה שגרתית מתוך חובה, ללא חשק, והביטחון הפך למילה שנאמרת על ידי צוות המורים, הפסיכולוגים ואפילו ראש העירייה סתם, ולא יכולים לבטוח בה, אפילו בבית הספר". 

בתוך בית הספר הכל חזר לשגרה, צלצול הפעמון, הלימודים, השיעורים. אומרת המורה אינאס: "אך הפחד נהיה כמו אבן כבדה שמחזיקה בתוכה את כל השתיקה שבעולם, המילים נעלמו, כאילו לקחו ואסרו את הקול של כולם". אינאס ממשיכה: "אני שואלת את עצמי, למה? למה הפחד נהיה חלק מהחיים שלנו? למה ילד כמו מוחמד החייכן לא יכול להגשים את חלומותיו?". 

אני שומעת את דברי יזן ואינאס וחושבת, כמה מפחיד לשמוע קולות המאמינים שאין יותר ביטחון, האבל נהיה שגרה והלוויות הפכו לחלק שגרתי בחיים שלנו. הדמעות של כל כפר ועיר ערביים פשוט נגמרו. כל אם נושאת את כאבה של אחרת, וכל בית מרגיש את היתמות של בני אותו העם. אינאס מוסיפה, בנימת קול שנושאת תקווה ואומרת: "אנחנו עם שמנסה להישאר חזק ולהמשיך לחיות, אבל מרגיש שבכל יום הוא מאבד עוד חלק מעצמו, ואנחנו לא יכולים לעצור את מה שמתרחש". 

יזן מתאר: "זמן ההפסקה שפעם היה מלא בצחוק שלי עם מוחמד, הפך לזמן של דממה בו אני נזכר בשותף לארוחה שכבר איננו". הוא ממשיך באמירה קשה: "כל אחד מאיתנו נמצא בהמתנה לשמות חדשים שיתווספו לרשימה ארוכה של יקירים שיעזבו אותנו, לא מרצונם אלא כי לקחו להם את היקר מכל, את חייהם. אנחנו חיים בין פחד לתקווה, כל הלוויה מזכירה לנו שהבא בתור יכול להיות כל אחד". 

לצעוק, כדי שהכאב לא יישאר שקט

במבט שנעלם באופק, יזן ממשיך ואומר: "בתוך כל זה, יש זיכרון צורב, ברגע שאתה נזכר בפנים של מי שהלכו כאילו שהן לא נעלמו לך לעד. הקול שלהם נשמע ברוח השורקת, הנוכחות שלהם מרחפת בינינו, גם אם הגוף איננו. יזן מקמץ את אגרופו וממשיך: "אני אומר לעצמי: אולי אני לא יכול לשנות את העולם, אבל אני יכול לדבר, יכול לספר, לצעוק, כדי שהכאב הזה לא יישאר שקט. כי מי שהלכו, לא היו מספרים, הם היו נשמות, חלומות, חיים, והם הלכו מוקדם מדי, לפני שהספיקו להגשים את החלומות שלהם.

 לחשתי לו- מה אתה רוצה לצעוק אל העולם בקול רם?, והוא ענה בפנים רציניות: "אצעק לבני עמי: אל תתנו לפחד להשתיק אתכם, אל תאמינו שהאלימות היא הפתרון, ואל תמדדו גבריות בכוח או בזעם. גבר אמיתי הוא מי ששומר על חיים, לא מי שלוקח אותם".

שאלתי את יזן איך השתנתה הראייה שלך את העולם סביבך לאחר אובדנו של חבר יקר? 

הוא שאף אוויר כאילו ניסה לאסוף את המילים מתוכו, ואמר: "הפשיעה מחלחלת בחברה שלנו וכולנו ניפגע ממנה, כי כשאחד נשבר או נפגע, כולנו נשברים ונפגעים. גם אנחנו שנושאים את הזיכרון למאורע האכזרי, חיים עם הפחד ממה שהולך לקרות מחר בהיעדר הביטחון בחיינו, אבל גם עם אמונה קטנה, שאולי עוד אפשר לשנות. שאם נבחר לדבר, להבין, להירגע אולי שפיכות הדמים תיפסק".

המורה אינאס סיכמה: "אנחנו נזכור את מוחמד, הנער החייכן שאיבדנו. נזכור אותו לא כמספר, אלא כחלומות שלא הושלמו. הוא היה יכול להיות רופא, מורה, בונה, יוצר, אדם שתורם לעולם, וגזלו ממנו את זכותו לחיים". ואני ככותבת השורות האלו, אומרת שהגיע הזמן לעצור את כל זה, לעצור את הדם, את השנאה ואת הפחד. מוחמד מראזקה וכל אלו שהלכו לעולמם לא הספיקו להגשים את חלומותיהם. אבל, אנחנו נוכל להגשים אותם בשבילם, נוכל לחיות את מה שהם רצו, חיים של ביטחון, שלווה ותקווה.