הנצרות המותרת והנצרות המודרת - האשליה של "הנצרות הציונית" מתנפצת אל מול מציאות חייהם הקשה של הנוצרים בארץ

בשקט יחסי אך בנחישות חריגה, פרסמו לאחרונה ראשי העדות הנוצריות והכנסיות בארץ הקודש מכתב משותף וחריף בו הם מגנים את מה שהם מגדירים כ״הנצרות הציונית״. המכתב, שנחתם בידי הפטריארכים וכל ראשי הכנסיות ההיסטוריות בירושלים, קבע באופן חד כי מדובר באידיאולוגיה מסלפת ומזיקה, הפוגעת באחדות הקהילות הנוצריות, מערערת את סמכות הכנסיות המסורתיות ומסכנת את עצם הנוכחות הנוצרית בארץ הקודש ובמזרח התיכון כולו.

מאז פרסום המכתב, עמדת ראשי הכנסיות הופצה ברשתות וזכתה להדים נרחבים בעולם הנוצרי. עבור הנהגת הכנסיות, אין מדובר בעוד מחלוקת תיאולוגית אלא במאבק על הייצוג, זהות והישרדות של העדות הנוצריות בארץ הקודש מול מתקפות הולכות וגוברות. 

ביולי האחרון, כזכור, קיימו הפטריארכים של ירושלים ביקור סולידריות ברצועת עזה, במהלכו נפגשו עם הקהילה הנוצרית הקטנה שנותרה שם, ביקרו פצועים וערכו תפילות. עם שובם תיארו מציאות של חורבן, רעב, פחד ואובדן, והדגישו כי הסבל בעזה אינו מבחין בין דתות, תיאור שעמד בניגוד מובהק לנרטיב הרשמי שישראל מנסה לקדם בעולם.

במקביל להרס ולחורבן אדיר המימדים בעזה, שלא פסח על האתרים הנוצריים ברצועה, תועדו גם מקרים של פגיעה והרס כנסיות בדרום לבנון, לעיתים בידי חיילים שתיעדו את מעשיהם בעצמם. הסרטונים שהופצו ברחבי העולם קיבעו בתודעתם של קהלים נוצריים רחבים תפיסה של יחס עוין ושיטתי כלפי נוצרים, לא כתוצר לוואי של לחימה אלא כביטוי למדיניות ולתרבות של שנאה עמוקה, הדרה והשפלה.

הביקורת מן הוותיקן החריפה אף היא. האפיפיור ליאו, בדומה לקודמו פרנציסקוס, גינה בחריפות את פעולותיה של ישראל בעזה ובפרט את הפגיעה באזרחים ובמקומות הקדושים, את הטבח ואת מדיניות ההרעבה. הקו שממשיך יורשו של פרנציסקוס מבהיר כי לא מדובר באפיזודה חולפת אלא בעמדה עקבית של הכנסייה הקתולית.

חיבוק לאוונגליסטים, יריקות ובעיטות לנוצרים המקומיים

דווקא בשעה שיחסיה עם הנהגת הכנסיות מתערערים, ישראל משקיעה מאמצים ניכרים בקידום נרטיב חלופי בזירה הנוצרית העולמית—מאמצים שנוחלים כישלון כמעט מוחלט, למעט בקרב זרמים אוונגליסטיים פונדמנטליסטיים המנותקים מן המסורת הנוצרית ההיסטורית ומן הכנסיות עצמן, ומהווים פחות מאחוז מהנוצרים בארץ.

במסגרת תוכניות אלה הוזמנו לאחרונה כאלף מנהיגים אוונגליסטים מארצות הברית לביקור מאורגן בישראל, שכלל סיורים, תדרוכים ואירועי הזדהות. מבחינת הממשלה מדובר בהשקעה אסטרטגית בקהל תומך; מבחינת הכנסיות המקומיות—בניסיון לעקוף אותן, להעניק לגיטימציה לקבוצות חיצוניות ולחזק אידאולוגיה המנותקת הן ממציאות חייהם של הנוצרים בארץ והן מן התאולוגיה ומהמסורת הנוצרית ההיסטורית בכלל.

בתוך כך מתבהר הדיסוננס בין החיבוק הממסדי שמעניקה ישראל לזרמים נוצריים אוונגליסטיים התומכים ללא סייג במדיניותה, לבין היחס העוין כלפי הקהילות הנוצריות המקומיות. המסר המשתמע ברור: נוצרים מתקבלים, נספרים ואף מחוזרים, כל עוד הם מאמצים נרטיב ציוני ומספקים תמיכה פוליטית ודתית למהלכי המדינה. לעומת זאת, נוצרים שאינם מתיישרים עם קו זה, ובפרט הקהילות ההיסטוריות הילידיות של הארץ, נתפסים כבעיה, כגורם מפריע או כקול שיש להדיר ולהשתיק.

בישראל כמעט ואין התייחסות ממשית למציאות חייהם של נוצרים פלסטינים, להדרה ולאלימות שהם חווים. תחת זאת נעשה מאמץ שיטתי להציג מציאות מדומה, כזירה שבה המדינה בוחרת בקפידה אילו תנאים ונרטיבים יוצגו לעולם. התוצאה היא פער הולך ומעמיק בין התמונה המשווקת לבין החיים עצמם.

לפי הדוח השנתי של מרכז רוסינג, בשנת 2024 בלבד תועדו 35 מקרים של ונדליזם, חילול ופגיעה בכנסיות ובמנזרים בישראל ובשטחים, לצד למעלה ממאה מקרים של אלימות, הטרדות ופגיעות שונות נגד נוצרים.

במצטבר עם דוחות משנים קודמות מצטיירת תמונה של מאות מקרים  של תקיפות, חילול והשחתה של מוסדות נוצריים בשנים האחרונות, נתון קיצוני וקטסטרופלי ביחס לגודל הקהילה המקומית. עבור ״הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״, מדובר בהישג עקבי ומרשים במיוחד המתקיים תחת דגלי הפלורליזם, הנאורות וחופש הדת. 

מחוץ לאזורי מלחמה פעילים, ישראל מצטיירת כיום כאחת המדינות המובילות בעולם במספר התקיפות נגד נוצרים ובפיגועים נגד כנסיות. לנוכח כך, גוברת התחושה בקרב הקהילות הנוצריות בישראל כי היעד הסופי אינו אלא ריקון הארץ מנוכחותן, באמצעים של לחץ, אלימות והדרה מתמשכת. למען האמת, קשה להתפלא על כך נוכח העובדה שכבר ב־1948 הוחרבו עשרות כפרים נוצריים על כנסיותיהם, ותושביהם גורשו.

לצד מקרים חוזרים של השחתה וניסיונות הצתה של כנסיות ואתרי דת נוצריים, נוצרים בישראל מדווחים על הטרדות, יריקות ואלימות מילולית ולעיתים גם פיזית, בעיקר באזור ירושלים אך גם בערים אחרות. התופעות מופנות לא רק כלפי אזרחים נוצרים, אלא גם כלפי אנשי דת, נזירים ונזירות, תיירים ועולי רגל, מיסיונרים ואף יהודים משיחיים. מבקרים זרים נושאים עמם את החוויות הללו חזרה לארצות מוצאם ומפיצים עדויות על יחס עוין כלפי נוצרים. מקרה בולט היה באירועי שבת האור בחג הפסחא האחרון, כשכוחות משטרה פרצו לתוך כנסיית הקבר ותקפו מתפללים באלימות מופרזת ובלתי מרוסנת, תוך השחתת אתרים וחפצים קדושים בתוך הכנסייה.

אירועי תקיפה הולכים ומתרבים בירושלים גם ברובע הארמני למשל, ואלה מצטרפים למאבקים מול המדינה על נושאי קרקעות בירושלים; עסקאות חשאיות ומפוקפקות להעברת קרקעות ליזמים יהודים ועוד מהלכים שנתפסים כנסיונות להעלים את הקהילות הנוצריות מן המרחב. כך גם בגדה המערבית, שם קהילות נוצריות כמו בכפר טייבה סובלות מתקיפות מתנחלים בתדירות גבוהה לא פחות מקהילות מוסלמיות. 

אירועים כאלה כמעט שלא זוכים להתייחסות בתקשורת הישראלית, וכך גם מקרי אלימות נוספים נגד נוצרים. כך נוצר פער חריף בין האופן שבו אירועים אלה מתועדים ונתפסים בעולם לבין השקט התקשורתי והפוליטי בישראל. סרטונים של הטרדות ואלימות מופצים מדי שבוע, משותפים מאות ואלפי פעמים ומגיעים למיליוני צפיות, כשבעולם נוצר הרושם כי נוצרים נרדפים בישראל באופן שיטתי, מושפלים ומודרים ללא הרף. הביקורת נגד ישראל מתעצמת במיוחד נוכח העובדה שהמדינה נשענת במידה רבה על תמיכה פוליטית, ציבורית וכלכלית ממדינות ומקבוצות נוצריות לכאורה ברחבי העולם.

הסברה מנותקת מהמציאות

היחס כלפי נוצרים אולי מסביר כיצד, לאחר השקעות של עשרות ואף מאות מיליארדי שקלים, מערך ההסברה של ישראל נראה כמו בדיחה עצובה. במקום לבלום את הביקורת הוא דווקא מעצים אותה. במקום לצמצם נזקים, הוא מוסיף שכבה על גבי שכבה של כישלון ומייצר עוד ועוד נזק תדמיתי. בעוד שבעולם כבר מפנימים היטב את המציאות המתרחשת בישראל, בגדה המערבית ובעזה, בישראל עצמה ממשיכים רבים להתנהל בתוך תרדמת תודעתית, כאשר השיח הציבורי מתקיים במציאות מקבילה, מנותקת לחלוטין מן המתרחש בפועל ומן האופן שבו הדברים נתפסים מחוץ לה.

המענה של ישראל אינו תיקון היחסים, הפסקת ההתקפות או מניעת האלימות, אלא הסברה בלבד, כאשר גיוס ״הנוצרים הציונים״ מהווה חלק אינטגרלי ממערך ההסברה. ההתכחשות הזאת למציאות אינה רק בעיה תדמיתית או פוליטית אלא תהליך מסוכן המוביל בהדרגה לאובדן שיקול דעת קולקטיבי, וכבר כעת צועד לעבר אסון המאיים לא רק על החברה הישראלית עצמה, אלא גם על סביבתה ועל היציבות האזורית והעולמית כולה. בעידן הדיגיטלי, שום מערך הסברה, מתוחכם, יקר ורועש ככל שיהיה, אינו מסוגל לכסות על מציאות חיה ומתועדת, ולעיתים הוא רק חושף אותה ביתר שאת. הברית עם האוונגליסטים רק מדגישה את שריפת הגשרים עם העולם הנוצרי המסורתי בשל ההתעללות והפשעים ההולכים ומצטברים בישראל, בגדה המערבית ובעזה. 

הדיסוננס הזה מתכתב היטב עם סתירה אחרת. בקרב חלקים רבים בציבור הישראלי מתקיימת עוינות אדירה, בלתי מוסברת ולעיתים בלתי נתפסת כלפי נוצרים ונוכחותם במרחב הציבורי ובארץ בכלל. עם זאת, כפי שראינו בתקופת חג המולד, ישראלים נהרו בהמוניהם לערים ולכפרים הנוצריים כדי ליהנות מאווירת הכריסמס, האורות והתחושה המדומיינת של “חו״ל”. מעבר לכך, בשנים האחרונות החלו גם ישראלים לקיים אירועי חג מולד בעצמם, להציב קישוטים, לשווק חוויות “כריסמס” ולגבות תשלום על כניסה, סיורים ואטרקציות, תוך ניכוס האסתטיקה והסמליות של החג, מנותקות כמעט לחלוטין מהקהילה הנוצרית עצמה ומהמציאות היומיומית שלה.

האירוניה התאבדה. בחברה הפתולוגית המפגינה יחס עוין ומשפיל כלפי נוצרים ביומיום, מבקשים בעת ובעונה אחת ליהנות מהאסתטיקה, מהכלכלה ומהכסף שמביא עמו העולם הנוצרי המערבי, ומהאשליה של חו״ל, מבלי לשאת באחריות ליחס כלפי האנשים עצמם וכלפי הקהילה הנוצרית העתיקה ביותר בעולם: קהילה ילידית, מתמשכת ורציפה של התושבים המקוריים של הארץ. אותה קהילה שסיפקה לאורך דורות תרבות, חינוך ונוכחות היסטורית, הופכת למושא הדרה ביומיום, ובו בזמן משמשת תפאורה עונתית לצריכת “אווירת חו״ל” ולרווח כלכלי.

בסופו של דבר, שום קמפיין ושום הצגה לא יוכלו לטשטש את המציאות: הדרה, אלימות והשפלה הן העובדות בשטח. כשהן מצולמות ומופצות מדי יום לעולם—לא נותר עוד מה להסביר, רק מה להסתיר. וגם זה כבר לא עובד.

(תמונת באנר: מוסטפא אלח'ארוף/סוכנות אנאדולו)