הצלת הילדים היא המלחמה המקודשת היחידה ששווה להילחם למענה

בכל פעם שלילא, הבת הקטנה שלי, מפצירה בי ללכת לים, אני לא יודעת כיצד להגיד לה שהים עמוס באוהלי העקורים, ושהחול התערבב בטרגדיות האנושיות וכבר אינו יכול לשמח ילדה שטרם סיימה את שנת חייה השלישית. לילא רוצה לטבול בים, לצפות בגלים, ולבנות ארמונות חול מפוארים. תמיד דאגתי לממש את בקשותיה הצנועות של בתי ולספק לה את כל דרישותיה. כיצד אסביר לה כעת שהטיול לים כבר אינו רעיון ישים, וכי למרות שהים רחוק מאיתנו רק כקילומטר וחצי, אין אמצעי תחבורה שיכול לקחת אותנו לשם, וכל עוד המלחמה משתוללת בחוץ, עצם היציאה מהבית היא סיכון לא מחושב. מזה כשנתיים, הים הפך להיות תמונה יפה שלילא מסתכלת עליה במסך הנייד – תמונה ישנה מהתקופה שלפני שהוא הפך להיות מחנה עקורים מלא באוהלים.

לא קל להיות אמא לילדה עדינה וחולמנית בעיר על סף התמוטטות, עיר שאינה יכולה להכיל חלומות, ומכילה רק הרס ואובדן. בעיר שלנו גם בני אדם נוטים ליפול. הנפש עייפה מלראות ילדים בעיר גוססת, מחפשים אחר סקרנותם הטבעית, ושואלים שאלות קשות. אני חייבת להסיט את הגסיסה המתמשכת ביד אחת, ולהגיש ביד השנייה תשובות לשאלותיה הרבות של בתי הקטנה. אני חייבת לגונן על לילא ולהגן על תפיסת עולמה התמימה ועל זיכרונותיה היפים. כמו זיכרונותיה מהים... היא שואלת אותי תמיד: "מתי נלך לים?", ואני עונה אותה תשובה מאוסה: "כשלא יהיה מסוכן", ומיד מנסה להסיט את תשומת לבה מהסכנה ומשוחחת עמה על המשחקים שנשחק בחוף הים בקרוב.

פעם, בזמן שמטוסי קרב חגו מעלינו בשמים והפצצות שהטילו החרישו את אוזנינו, אמרה לי לילא: "אמא, אנחנו חייבים לברוח לבית של סבא בצפון!". לא יכולתי להתאפק, ופרצתי בבכי. "בקרוב, לילא יקירתי, אולי...".

כשהמטוסים שוברים את מחסום הקול ורעש הפגזים הנופלים ארצה מרעיד את גופינו הקטנים והשבריריים, לילא מסתכלת לשמים ושואלת אותי אם זהו "קולו של אלוהים"! היא גם שואלת "למה אלוהים רוצה להפחיד אותנו? לא אמרת שאלוהים אוהב אותו?". אחרי שתיקה ממושכת, אני עונה בחוסר אונים: "לא, אלוהים לא רוצה להפחיד אותנו...", ולא מוסיפה עוד, בתקווה שבתי הקטנה תזכה באמת באהבתו של אלוהים, אלוהים אחר מלבד זה שהכרנו בעזה..

משחקיות הילדים הפכו למחנות עקורים, והקונסרבטוריון היחיד ברצועה הפך מרכז קליטה. טנקים עומדים במחסום החדש בין דרום הרצועה לצפונה. יש מעט מאד סיבות לצאת מהבית, ולכן אני מנסה תמיד לפצות את לילא כדי לשמח את לבה, ולספק את סקרנותה, ולטפח את החוש האסתטי שלה. אני מלמדת אותה לרקוד לצלילי מנגינה שאביה מנגן בעוּד, או לצייר נוף טבעי, או לקרוץ קשת בענן מחימר.

כאמא שלא מפסיקה לנסות, הייתי מסופקת מרצף חיינו בזמן המלחמה... עד שלילא ביקשה ממני בקשה שפערה פתח גדול בליבי והשאירה אותי בסערת רגשות. ללא התראה מוקדמת, ביקשה בתי הקטנה שנשחק את המשחק "מתים מתחת להריסות"! היא נפלה אל הרצפה, זרקה את השמיכה הוורודה היפה שלה על גופה הקטן, וביקשה שאני אשחק כמופתעת ואקרא בקול: "בתי! בתי!". כנראה שהיא קיבלה את ההשראה למשחק המחריד הזה כששיחקה עם ילדי וילדות השכנים ברחוב. מה עובר על הילדים האלה? אני לא יכולה לשאת את המחשבה הזו. אמרתי ללילא שהיא שחקנית נפלאה. יחד עם זאת, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאנחנו ממשיכות במשחק במזוויע הזה, ולכן אמרתי לבתי שנשחק משחק אחר עם אבא, משחק שמח יותר, אחרי ארוחת הערב.

ללילא בת השלוש לב רחב ועיניים גדולות הרואות היטב את מה שמתרחש סביבה. למרות גילה הצעיר, היא מרגישה את העצב שפשט בעיר ואת אומללותם של האנשים ברחוב. לפעמים אני רואה אותה מחבקת ילדים אחרים ברחוב ומלטפת את ראשם. פעם, כשעברנו ליד מחנה עקורים קרוב לבית והחזקתי את ידה הקטנה של לילא, היא השתחררה לפתע מאחיזתי ומיהרה לילדה שבדיוק יצאה מטור קבלת מי השתיה. לילא קפאה במקומה. היא הביטה בעיניה של הילדה, הסתובבה ורצה אליי בוכייה. שחיבקתי אותה ושאלתי: "מה קרה?". לילא ענתה לי בפשטות מזוויעה: "מיכל המים כבד, והילדה יחפה!".

אני מתבוננת בלילא בסתר. היא בוחנת כל דבר מסביב. בעוד אני חושבת לתומי שאני לוקחת אותה לטיול קצר כדי להימלט מהריק ומריח המוות שפשט בכל דבר, היא מתרוצצת בין האוהלים, טורי המים, ובתי התמחוי, ושרה את אותו שיר ילדות שכולם מכירים: "החזירו לנו את הילדות...". ההרס והאבנים הפזורים בכל מקום מצרים את הסמטאות שאנחנו עוברים בהם מדי יום. ככל שהסמטה צרה יותר, קול השירה של לילא רק הולך ומתחזק, והיא שרה מעמקי נשמתה: "הו עולם, אדמתי שרופה, אדמתי היא חירות שנגזלה ממני... אדמתי קטנה, קטנה כמוני, הביאו לנו את השלום, החזירו לנו את הילדות...". בכל פעם שלילא שרה את השיר הארור הזה, עיני הנשים בסמטה מתמלאות בדמעות של כאב וצער, ואחת מהן תמיד משמיעה באוזניי תפילה קטנה שאלוהים ישמור על בתי.

לילא אינה יודעת שלכל האומללים שבאוהלים היה פעם בית שקט, מרפסת יפה, וחדרי שינה נוחים. בתי אך ילדה קטנה, ואני מרגישה צער רב שהנכבה הגדולה, הקטסטרופלית והעקובה מדם שהעם הפלסטיני ידע מימיו מעצבת את זיכרונות הילדות שלה בעזה.

המלחמה נמשכת שמונה עשר חודשים, יותר מחצי מחייה של לילא. ככל שהמלחמה מתמשכת, כך נהיים שאלותיה יותר מורכבות וקשות למענה. ההרס, האוהלים, האומללוּת, הילדים העצובים, והאנשים קטועי הגפיים הפכו להיות נוף ילדותהּ האומללה. כשראינו ברחוב גבר זעוף פנים וקטוע רגל העומד על קצה המדרכה, פנתה אליי לילא, הצביעה לכיוון הגבר ושאלה אותי בתמימות: "אמא! עוד גבר בלי רגל, למה אלוהים ברא את כל האנשים האלה ללא ידיים ורגליים?". לא ידעתי מה לענות! סחבתי את ידה והמשכנו במבוך האוהלים בדרכנו הביתה. הרגשתי כאב קיומי. כעסתי לכעסו של הגבר הפצוע. החזקתי בידי לילא והתכוננתי לספר לה את האמת שלא רציתי שהיא תדע לעולם, הרי היא רק בת שלוש! אמרתי לה: "רעש ההפגזות שאנחנו שומעים כל יום גורם להרס הזה שמסביבנו, וכתוצאה מההפגזות אנשים מתים או נפצעים. חלק מהם מאבדים רגל, או חלק אחר מגופם, חלק מאבדים את חייהם...". שתקתי לכמה שניות, לקחתי נשימה עמוקה, והמשכתי את דבריי: "זה הכיבוש, לילא. הכיבוש והכנופיות הברבריות שהוא מעודד כדי להרוס את עזה. הכיבוש מגרש את האנשים מבתיהם ומשכן אותם באוהלים, והכיבוש מונע מאיתנו לאכול ממתקים ושוקולד, ובגללו אנחנו משתמשים באש כדי לבשל. הכיבוש עושה כל זאת כדי לנקום בנו, ואנחנו, אנחנו לא עשינו דבר מלבד להיות פלסטינים. אבל, את תדאגי, בתי... כל זה ייגמר, עלינו רק לשרוד".

אני לא יודעת אם לילא הבינה את מה שאמרתי, אך הרגשתי את ידיה הקטנות מהדקות את אחיזתן בידיי. אולי היא הרגישה במה שרציתי להעביר לה, וזה מספיק מבחינתי... שתדע מה זה להיות פלסטינית. לילא ואני המשכנו בדרכנו הביתה. בדרך תהיתי, למה קרבות שחרור מפחידים ילדים קטנים, ומחבלים בסקרנותם, ומונעים מהם ללכת לחוף הים? הצלת הילדים האלה היא המלחמה המקודשת היחידה ששווה להילחם למענה.