"הקולנוע מספר סיפור שהעולם לא רוצה לשמוע"  ראיון עם הבמאי והשחקן עומר סמיר

השחקן והבמאי עומר סמיר, שכיכב לאחרונה בסרט "כתם קצבים" (Butchers’ Stain) — הזוכה בפרס האוסקר ל"סרט הקצר הטוב ביותר" — מיטלטל בין אום אל־פחם ללוס אנג'לס, בין שכונה פלסטינית צנועה לבין חזית הקולנוע העולמי. בעיניו, הזכייה באוסקר היא רגע של הכרה שחיכה לו שנים: סוף־סוף המאמץ העיקש והעבודה השחורה שהשקיע הופכים גלויים לעין. אבל מאחורי הזוהר הנוכחי מסתתר מסע ארוך, שתחילתו לפני יותר מעשור.

עומר החל את הקריירה הקולנועית שלו בשנת 2012. הופעת הבכורה שלו כבמאי וצלם הייתה בסרט התיעודי הראשון שלו, "דקה" (2013), שסיפר את סיפורה של נערה מאום אל־פחם שהייתה עדה לרצח אביה ואחיה בתוך ביתם. הסרט, המבוסס על אירועים אמיתיים, ביקש להדגיש את ההשלכות של אלימות בתוך המשפחה והקהילה על החברה הערבית בישראל.

בשנת 2014, וכחלק מסדרת עבודות המתעדות את הנכבה והשפעותיה המתמשכות, ביים וצילם את סרטו התיעודי השני, "זיכרון ושיבה", שסיפר את קורות עקירת כפר אל־לג'ון, אחד הכפרים הפלסטיניים הסמוכים לאום אל־פחם. מאוחר יותר, בשנת 2023, במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, השתתף בסרט תיעודי קצר בשם "בני אל־קודס". הסרט הציג מבט אינטימי ושונה על חיי היומיום של ילדי העיר העתיקה בירושלים, דרך צילום קרוב והקשבה לפרטים הקטנים של חייהם.

תשוקתו של עומר סמיר למשחק רצה תמיד במקביל לקריירה הדוקומנטרית שלו. הוא השתתף בשורה של סרטים קצרים ובאורך מלא, וגילם תפקידי משנה בסדרות מקומיות, עד שזכה לתפקיד הראשי הראשון שלו בסרט הקצר "כתם קצבים".בסרט הוא מגלם את דמותו של סמיר – קצב ערבי העובד בסופרמרקט תל־אביבי, שמוצא את עצמו מואשם לשווא על רקע יצרים גזעניים המתלהטים בזמן מלחמה. סמיר יוצא למסע מפרך כדי להוכיח את חפותו ולשמור על פרנסתו. הסרט זכה לשבחי מבקרים רבים, והתקדם עד לשלבים המכריעים במועמדות לפרס האוסקר לסטודנטים לשנת 2025.

באותה שנה כתב וביים סמיר את סרטו הקצר הראשון, "נקודה", שצולם בשחור־לבן ומציע מבט סוריאליסטי אל חייו של צעיר המתבודד בחדרו במשך שנים, עד שבן־זוגתו לשעבר מגיעה לפתע ודורשת לקבל בחזרה את תמונותיה. בתוך הדיאלוג המתוח הנרקם בין השניים נחשפת שכבתיות היחסים, הנפרשת בתבנית סימבולית דחוסה ואינטנסיבית.

המסע של עומר רווי בתחושת אפליה מעמדית. הקולנוע, עבורו, היה מרחב לחקר ולתביעה — מקום שמאפשר להניח את האצבע על העוול, לפרק אותו, ולהפוך את הכאב לדלק יצירתי. מתוך המגע הזה צמחה האמנות שלו, ומתוך האמנות הזו גילה מחדש גם את עצמו.

בריאיון הזה שוחחנו עם עומר סמיר על רגע הזכייה באוסקר, על הקולנוע ככלי לשיקום עצמי, ועל משמעותה של יצירה בעיר כמו אום אל־פחם, מרחב המרוחק מאור הזרקורים ומעולם הקולנוע הבינלאומי.

נפתח בזכייה באוסקר. כיצד הגבת כשנודע לך שסרטך, 'כתם קצבים', שבו גילמת את התפקיד הראשי, זכה בפרס?

האוסקר לא היה רק פרס. מבחינתי, זו הייתה הכרה בי, קודם כל הכרה בעצמי. הרגשתי שכל השנים שבהן עבדתי והרגשתי בלתי נראה נהיו גלויות לכל סוף סוף. משמעות הזכייה באוסקר אינה קפיצה לבמה הבינלאומית, אלא הכרה שאני לא רץ בתוך ריק.

אתה מדבר על תחושת ההכרה שהביאה עמה הזכייה – הכרה בניסיון, בכישרון, ובעבודה הארוכה שלא תמיד קיבלה מקום. תוכל לשפוך אור על התחושה הזו?

גדלתי בעיר אום אלפחם למשפחה פשוטה. זה השפיע רבות על קורותיי. גדלתי עם תחושה תמידית של עוול וקיפוח. ראיתי במו עיניי כיצד חבריי המשתייכים למשפחות בעלות סטטוס חברתי גבוה יותר זוכים לכבוד יותר. כבוד אחר. זה לימד אותי כבר בשלב מאד מוקדם שהעולם לא יכיר בערך שלי אלמלא אכפה זאת עליו. הקולנוע הפך למרחב שבו יכולתי להחזיר את כבודי. לא במובן של נקמה, אלא כהכרזה: "אני נמצא כאן, וזה קולי."

האם המודעות המוקדמת הזו סללה עבורך דרך להבין את הפערים העמוקים בעולם הקולנוע, ולראות בבהירות את מה שאחרים מעדיפים שלא להודות בו?

בהחלט. הקולנוע אינו מרחב תמים. כמו כל תחום אחר, הוא נשלט על ידי יחסי כוחות מעמדיים. יש כאלה שמפלסים להם את הדרך כי הם באים ממשפחות בעלות רקע אמנותי או מעמד חברתי, בעוד אחרים נשארים בשוליים, לא משנה מה כישרונם. המבנה הלא הוגן הזה חוזר על עצמו בכל מקום, והאמנות אינה יוצאת מן הכלל.

אם הזירה המקומית כבולה למבנים הללו, מה מצב הדברים בחו״ל? המימון המערבי נוכח מאוד בקולנוע הפלסטיני. בעיניך, גם זו חלק מהבעיה?

לגמרי. המימון המערבי אינו ניטרלי וטומן בחובו אג'נדה. כשהתמיכה מגיעה מבחוץ, אנחנו נדרשים לספר את הסיפור שלנו בדרך שהאחר מבין ומצפה לה: הפלסטיני כקורבן, או כגיבור-על... דמות שטוחה שקל לייצא לפסטיבלים. אבל הערך האמיתי של הקולנוע הוא שהוא משקף אדם מורכב ומלא סתירות, לא אייקון מוכן מראש.

ובכן, מהו המסלול הנכון בעיניך עבור הקולנוע הפלסטיני? וכיצד ניתן להימנע מהמלכודת הזו?

יש להתחיל מבפנים. על הקולנוע לפנות ראשית לפלסטינים בישראל, אחר כך לפלסטינים בכל מקום, ורק אז לעולם. לא להפך. כשאנחנו פונים ישירות לקהל המערבי, אנחנו מסתכנים בשחזור האופן בוא הוא רואה אותנו, במקום ליצור תמונה חדשה ואותנטית. סרט קולנוע שאינו פונה לקהל המקומי תחילה יישאר סרט חסר, לא משנה איזה פרסים הוא יקבל.

אמרת שהאחר הוא זה שמייצר את הדימוי שלנו בעיני העולם. איך התבטא הדבר בחוויית המשחק שלך בתוך הפקה ישראלית?

אני מעדיף לשחק בסרטים פלסטיניים, אבל לא הייתה אפשרות שכזאת, וחרם תרבותי הוא לא דבר אפשרי עבור כולם. הבחירה בחרם משמעותה שיש לך חלופות, מקומות והזדמנויות נוספות. זו מותרות שאינה קיימת עבור רבים. לפעמים, האפשרות להשתתף בסרט ישראלי היא הדרך היחידה של האמן כדי להישאר נוכח. הסוגייה הזו מורכבת יותר מסתם "כן" או "לא". זה עניין הקשור ליכולת להמשיך בתחום האמנות מבלי לאבד את הקול שלך.

נחזור לאום אל־פחם: כיצד עיצבה אותך העיר הזו, על אף ריחוקה הקיצוני מצירי הקולנוע ומהמרחבים שבהם נוצרת התעשייה?

אמנם אום אלפחם נראית רחוקה מאמנות, אבל היא סיפקה לי מרחבים קטנים, דרך עמותות ויוזמות נוער צעיר, שעזרו לי לגלות את עצמי. מבחינתי, אום אלפחם היא לא רק הרקע החברתי שלי, אלא סביבה שעיצבה את היכולת שלי ליצור. בלעדיה, אולי לא היה לי את האומץ לפרוץ לקולנוע מלכתחילה.

לאחר החוויה הזו, איך אתה מביט היום על מקומו של הקולנוע בחיי הפלסטינים — הן במרחב האישי של היחיד, והן כחלק מהתודעה והזיכרון הקולקטיביים? 

הקולנוע הוא מראה כפולה. ברמה הקולקטיבית, הוא כלי למודעות ולביקורת על המציאות, ונרטיב של זיכרון שהעולם לא רוצה לראותו. ברמת הפרט, הקולנוע מאפשר להתמודד עם שאלות עמוקות יותר אודות אהבה, זמן, ומוות. קולנוע טוב לא רק מספר סיפור על האחר, אלא מציב אותך בפני עצמך. לכן, אני מאמין שהקולנוע חורג מגבולות הבידור; הוא סוג של התנגדות פנימית וחיצונית בו זמנית. הוא לא קישוט תרבותי, אלא זירת מאבק על מי מייצג אותך, ואיך, ומי מחזיק בכוח כדי לספר את הסיפור.