“‘הקור הרג את בתי" — חורף שלישי בלי מחסה בעזה

כשהיא מחבקת את הגופה הקפואה של התינוקת שלה שנפטרה כתוצאה מהיפותרמיה, האג'ר אבו ג'זר , אמא של רהף ביכתה את מות בתה הקטנה. 

לפני שבועיים בלילה של חמישי 11 בדצמבר 2025 האוהל של משפחת אבו ג’זר לא יכל לעמוד יותר בפני הגשם. זה לא היה מבול תנ״כי, או סערה יוצאת דופן, סתם גשם חורפי רציף, עקשן, כזה שמטפטף זמן רב מדי. המים מצאו את דרכם פנימה, דרך כל תפר פרום וכל חור ביריעה. הם זלגו על המזרנים, חלחלו לשמיכות, והפכו את המחסה הזמני למלכודת קור מקפיא.

ככל שהטמפרטורות ירדו, חימום האוהל באמצעים פשוטים נהיה משימה קשה. הקור עטף את האוהל ולא השאיר סיכוי לתינוקת רהף 8 חודשים שרעדה בזרועות אמה. רעד קטן, הולך ומתחזק. האם עטפה אותה בשמיכה שכבר הייתה ספוגה מים, והצמידה אותה אל גופה — ניסיון נואש לחלוק עמה את מעט חום החיים שנותר. דקות עברו. אולי שעות. עם עלות השחר, גופה הקטן של רהף כבה. בלי בכי. בלי תזוזה. בלי חום. דממה כבדה מילאה את האוהל. האם הבינה מיד. "הקור הרג אותה, רהף מתה מקור. גם החורף קשר קשר נגד בתי ונגד עזה. אמרה האם השכולה.

היא נשאה את בתה החוצה, צעד אחר צעד, גוררת את רגליה בחול הרטוב ובשלוליות. מזג האוויר היה אכזרי, אבל המחשבות היו קשות ממנו: חוסר האונים, והמוות שעובר בין האנשים בשקט — בלי פיצוצים, בלי עשן, בלי אזעקות. גם בלי הפגזות, עזה מתה. מוות איטי, מציף וחונק.

כשנודע דבר מותה של רהף, החלו זעקות להישמע במחנה. אימהות אחרות רעדו מקור ומפחד, אוחזות בידיהן את ילדיהן, חזק מדי, כאילו הידיים לבדן יכולות לעצור את הגורל. בוקר למחרת, הן ידעו, שהתינוק שלהן עלול להיות התינוק שיקפא למוות הבא. עם זריחת השמש לחשו תושבי המחנה המוצף את שמה של רהף. “בכיתי בלי הפסקה,” סיפרה האם, “אבל הגשם לא עצר. רק הקול של בתי נדם, אחרי שעות של סבל.”

על רגעי הפרידה האחרונים אמרה: “חיבקתי אותה בפעם האחרונה, ניסיתי לחמם את גופה הקטן. עמדתי באוהל חסרת אונים. חשבתי על ההשמדה השקטה שחונקת את עזה — הפעם רחוק מהרעש ומהכותרות. הסתכלתי בפניה הרכות ותהיתי: איך קור יכול להרוג מלאך כזה?”

רהף היא אחת מ־14 פלסטינים — ילדים, נשים וגברים — שמתו כתוצאה מהיפותרמיה ומקריסת מבנים רעועים ממילא בגלל המלחמה. רוחות עזות מוטטו גגות וקירות רעועים, והגשם חדר לאוהלים בלויים שלא מגנים לא מפני קור ולא מפני רוח. לפי צוותי ההגנה האזרחית הפלסטיניים, 13 בתים קרסו בתוך 24 שעות. חלקם שימשו מחסה לעקורים. 52 בני אדם חולצו מאזורים מסוכנים, והחיפושים אחר נעדרים נמשכים.

גם אם נשרוד את הרוחות העזים, לא נשרוד את הגשם

סוהא מוסא עומדת מול שרידי הבית שקרס בגל הקור. אבנים פזורות, קירות שנשברו, גג שאיננו. היא ושני ילדיה ניצלו בנס. בעודה מחבקת אותם ומנסה להרגיע את רעד גופם, היא משחזרת את הרגע שבו הגג החל לקרוס מעליהם בלי אזהרה. “הבנו שאנחנו שניות ממוות,” היא מספרת. הצרחות פילחו את דממת הלילה. ברגעים הראשונים, תחת ההריסות, היו בטוחים שאלו השניות האחרונות בחייהם — עד שגילו שפיסת גג אחת נותרה במקומה והצילה אותם.

סוהא מצביעה על האבנים. “זה כל מה שנשאר,” היא אומרת. אחרי שההפגזות הרסו חלק גדול מהבית, הגשם הראשון חשף את האמת: מה שכבר לא תפקד כמחסה. מים חדרו פנימה, הרצפה שכוסתה בקרטונים הפכה לבוץ, וגופם נרטב ללא הפסקה.

ולמרות הכל, הבית היה מקלט עבור ילדיה אחרי חודשים באוהלים. גג רעוע, מבחינתם, היה עדיף מיריעת בד שהרוח מאיימת לעקור בכל רגע. אבל אחרי הקריסה, הפחד הכריע. הילדים ביקשו לחזור למחנה האוהלים — פחדו יותר לישון תחת גג שעלול לקרוס מאשר תחת בד מתנפנף.

מאז החילוץ, מספרת סוהא, לבם של ילדיה נשבר בכל פעם שיורד גשם. הם נצמדים זה לזה, כאילו האסון כבר בדרך. בינתיים הם ישנים באוהלי קרובים.

עזתים בין פטיש המלחמה לסדן הטבע

עימאד חביב יושב באוהל בצפון הרצועה, בין אימו הקשישה לאחיו הנכה. פניהם העייפות מזכירות לו עד כמה חייהם שבירים. כל טיפת גשם מגבירה את החרדה, כל משב רוח מאיים על קורת הגג היחידה שנותרה.  לפני ימים אחדים, כשהאדמה הוצפה, קרס קיר בטון סמוך לאוהל, במרחק צעדים ספורים מהם. עימאד מתאר את הרעש כ“מכת מוות” שחלפה לידם. שברי הבטון היו עלולים למחוץ אותם.

ביום הוא סועד את אימו ואחיו. בלילה, הסיוט האמיתי מתחיל: מזיקים וחולדות זוחלים סביבם עם רדת החשיכה — תזכורת יומיומית לכך שהם חיים בתנאים שאינם ראויים לבני אדם. “הדבר הקשה ביותר,” הוא אומר, “זה לראות את הפחד בעיניים שלהם ולא להיות מסוגל לעשות כלום. כל דקה באוהל קשה מקודמתה, ואין לנו לאן ללכת.”

ובכל זאת, הוא מנסה לנסוך תקווה. מבטיח שעזה תשוקם, שהם ישובו לביתם, שהגשם לא יימשך לנצח. “אני אומר את זה בעיקר בשביל אמא שלי,” הוא מודה. “אבל אני יודע — המערכה עוד ארוכה. והשתיקה שהורגת אותנו ממשיכה להתגנב לאוהלים, לילה אחרי לילה.”

לפי כוחות ההגנה האזרחית, עד כה קרסו 15 בתים, בעיקר בשכונות אל־כראמה ושייח’ רדוואן. הגשם וקריסת המבנים גבו את חייהם של שישה מבני משפחת בדראן בבאר אל־נעג’ה שבצפון הרצועה, שני אזרחים נוספים נהרגו מקריסת קירות באזור אל־רימאל, ואדם נוסף עדיין קבור תחת הריסות בניין מגורים.

המספרים הללו אינם סטטיסטיקה. הם שמות. הם משפחות. הם ילדים שנפרדו מילדותם מוקדם מדי, וחיים שפניהם השתנו לנצח — תוצאה של מלחמה ומזג אוויר, הפועלים יחד באכזריות אחת.

#רהף#היפותרמיה#חורף_בעזה