הריון תחת מצור, מסכת הייסורים של איכראם אל-תמימי

ביום המאבק למניעת אלימות נגד נשים, כדאי לזכור שאלימות לפעמים לובשת צורה של מצור, של מגבלות תנועה, של פחד יומיומי שחודר אל הגוף ואל הרחם. לכן הסיפור שאנו מביאים היום של איכראם אל־תמימי הוא דוגמה מובהקת לזה. היום, כשהעולם מדבר על מניעת אלימות נגד נשים, ראוי שהמאבק יכלול גם את מי שנחנקות תחת שליטה צבאית, תחת פחד מתמשך, תחת מציאות שמאלצת אותן לשלם בגופן ובניצן חייהן.

אחרי ארבעים וחמש שנה מהפלתה הראשונה, שחוותה בגיל חמש־עשרה בלבד, העיתונאית איכרם אלתמימי (60) חוזרת היום אל אותה חוויה מצלקת. מאז אותה הפלה ראשונה, עברה אלתמימי עוד שבע־עשרה הפלות, שהותירו בה פגיעה בריאותית ונפשית קשה מנשוא.

אלתמימי מתגוררת בלב חברון, בשכונת אל־סלאימה שבאזור H2 – אזור הנתון לשליטה ישראלית מלאה בהתאם  לפרוטוקול חברון מ־1997. לפי מפקד האוכלוסין שנערך ב־2020, חיים באזור H2 כמעט 40 אלף פלסטינים, לעומת כ־700 מתנחלים ישראלים המפוזרים בחמישה ריכוזים שונים.

אלתמימי חוזרת ומעלה את מסכת הייסורים שנלוו לה מאז שנות השמונים, כאשר המתנחלים החלו לחדור לבתי שכונת "אלסלאימה", בתקופה שבה הגדה המערבית — וחברון בתוכה — עוד נוהלה בידי הממשל הצבאי הישראלי. אחד הזיכרונות שאינם מרפים ממנה התרחש ב־2 במאי 1980, היום שבו אירע הפיגוע בבית הדסה. באותה עת הייתה בחודש השביעי להריונה, ואירחה את עצמה בבית קרובת משפחה באותה שכונה.

חברון, מעבדת הכיבוש

כשקולות הרמקולים של הצבא הורו על עוצר מוחלט, יצאה אלתמימי לדרכה חזרה — ושם, ברחוב, התנפלו עליה מתנחלים והמטירו אבנים על ראשה ועל בטנה. “רצתי הביתה בבהלה; רעדתי כולי,” היא אומרת. זמן קצר אחר כך החלו ההתכווצויות. קרובת המשפחה שלצדה לחשה לה: “את בלידה פעילה.” אלתמימי פרצה בבכי. בעלה עמד חסר אונים, והכאב הלך והתעצם. טלפונים לא היו, העיר כולה הייתה נתונה במצור, וכל מי שהעז לצאת מביתו סיכן את חייו.

בסוף, אחד מגיסיה העז לפרוץ את העוצר, הלך אל בית המיילדת בשכונה והביא אותה אליה. “רגלי העובר הקדימו את ראשו,” מספרת אלתמימי, ועוצרת את דיבורה. “ברגע שהגעתי לשיא הכאב — הוא חדל בבת אחת, אבל העובר לא יצא בשלמותו. כשהכאבים נפסקו, המיילדת ניסתה לעודד אותי לדחוף שוב, אך לשווא.”

אלתמימי מחניקה את דמעותיה כשהיא שבה אל הרגעים ההם, אך מהר מאוד מתיישרת וממשיכה לספר: “המיילדת אמרה לבעלי שאין זמן — חייבים לפנות אותי מיד לבית חולים, אחרת חיי בסכנה.” פעמיים יצאו קרובי משפחתה אל החיילים שעמדו ברחוב, ורק אחרי תחנונים מתמשכים הצליחו להשיג אישור להעבירה לבית החולים — לבדה, בלי שום קרוב משפחה לצידה.

אלתמימי מספרת כי תושבי שכונת אלסאלימה ממשיכים להתמודד יום־יום עם שורה ארוכה של קשיים. המתנחלים פזורים ברחובות, והשער האלקטרוני בכניסה לשכונה (מחסום אלסלאימה) חושף את התושבים לקרינה. זרם החשמל נקטע פעמים רבות במהלך היום — פעמיים רק בזמן הריאיון שניהלנו — ובכל הפסקת חשמל נחסמת לחלוטין הגישה דרך השער, דבר המטלטל את שגרת חייהם מן היסוד.

לצד העומס שמטיל הצבא הישראלי על תושבי השכונה הפלסטינים, נאסרה לחלוטין החזקת כלי רכב פרטיים, משום שהצבא מונע כניסת רכבים פלסטיניים לאזור. ההגבלה החריפה על חופש התנועה כופה על התושבים ללכת ברגל לכל יעד — חשופים להתקפות מתנחלים בכל צעד. מאז השבעה באוקטובר 2023 הועמק המצור על אלסאלימה, ואלתמימי מתקשה אפילו לבקר את קרובי משפחתה המתגוררים מחוץ לשכונה.

“אני לא אשכח את הדקות האלה כל ימי חיי,” היא אומרת. “כיסינו את העובר התקוע בין רגליי בחתיכת בד. לבשתי את מכנסי הפיג'מה הרחבים של בעלי, ונכנסתי לרכב שהסיע אותי. לא יכולתי לשכב — הגוף לא אפשר — ונאלצתי לשבת זקופה כל הדרך.” היא נעצרת לרגע. “ורק אז, באמצע הנסיעה, הבנתי שהעובר כבר לא זז.”

לידה תחת עוצר

כשאלתמימי הגיעה לבית החולים, היא הוכנסה מיד לחדר לידה ועברה ניתוח בהול ללא הרדמה: "הרגשתי את המספריים שהשתמשו בהן ואת הניסיון שלהם לחלץ את העובר בשלמותו. לצערי, הם נאלצו לחלץ אותו בשני חלקים, הגוף לחוד, והראש לחוד! דיממתי הרבה. כשהניתוח הסתיים, הם לא הרשו לי לראות אותו. כשעה לאחר סיום הניתוח, הצבא הסיר את העוצר באופן זמני, וכך בעלי הגיע לבית החולים. הרופאים סיפרו לו שייתכן ולא אוכל להיכנס להיריון פעם נוספת, וכי אם אצליח להרות, רוב הסיכויים שאני אפיל את העובר, משום שצוואר הרחם קרוע מאד בגלל מה שעברתי". 

איכּראם סיפרה לי שלאחר אותה הפלה ראשונה — שהותירה בה צלקת עמוקה — היא הפילה עוד חמש פעמים ברציפות. גופה ונפשה הידרו, והיא ובן זוגה שקעו בהוצאות רפואיות כבדות שנדרשו לכל טיפול ולכל ניסיון נוסף להיאחז בתקווה. לבסוף, לאחר מסע ארוך ומתיש, הצליחה להרות וללדת: בשנת 1984 נולדה בתה הבכורה.

אלא שגם לאחר מכן לא ידע גופה מנוחה. למרות שאיכּראם הקפידה להשתמש באמצעי מניעה, היא נקלעה שוב ושוב להריונות בלתי מתוכננים — ושוב להפלה. שש נוספות. בשנת 1991 ילדה את בנה השני, דווקא תחת מצור של הצבא הישראלי על חברון בזמן מלחמת המפרץ. החוויה הזו הציפה בה מחדש, בעוצמה כואבת, את זיכרון ההפלה הראשונה; אלא שהפעם היא ובנה יצאו ממנה בחיים. שנה אחר כך, ב־1992, ילדה בן נוסף, וב־1996 את בתה הצעירה.

בסך הכול עברה אלתמימי ארבע לידות — ו־17 הפלות. מספר שנשמע כמעט בלתי אפשרי, עד שפוגשים אותה ושומעים את הסיפור בקולה.

מסע ההיריון והלידה של אלתמימי היה רצוף מכשולים וכאב. כדי למנוע לידות מוקדמות ולחמוק — ככל שניתן — מן הסבל הפיזי והנפשי שנלווה להן, היא נאלצה לרבוץ במיטה חודשים ארוכים: שישה עד שבעה חודשים בכל היריון שהסתיים בהפלה, ותשעה חודשים מלאים בכל היריון שנשא פרי. המציאות הזו גבתה מחיר כבד. הזדמנויות מקצועיות חלפו על פניה, קריירה אפשרית נקטעה עוד בטרם נולדה.

ארבעים וחמש שנות כאב, אובדן והשפלה עברו על איקראם אלתמימי. ובכל זאת, בתוכה יש מעיין של שלווה.