הרעב לא הורג בבת אחת. הוא נוגס בנשמה לאט, בשקט, בהתמדה.

בחצות הלילה התעורר עומר בן החמש, הלך אל המטבח והביא צלחת וכף. הוא נראה כאילו הוא אוכל ברעבתנות. שאלתי אותו: 'מה אתה עושה?' והוא ענה שהוא אוכל מג'דרה – כאילו מעולם לא טעם אותה בחייו – מתענג עליה, עושה תנועות מוזרות ובקושי פוקח את עיניו. המראה הזה הפחיד אותי. קפאתי מולו. הצלחת הייתה ריקה. חשבתי שאני חולמת. אבל רקטה שנפלה סמוך לאזור שלנו היא שגרמה לו להתעורר.

קרדיט לתמונה: מהדי זוערוב

כך מספרת הסבתא בקול רועד. היא ממשיכה ומתארת כיצד רוחות ההרס סביבם הזיזו את הצלחת מידיו של עומר, והוא חיבק אותה. נדמה היה לה שהיא חולמת סיוט, אבל זו הייתה המציאות. זה מה שעשה הנכד שלה באחד מלילות הרעב הקשים שחווה בעיצומה של מצוקת הרעב ברצועת עזה.

זו איננה הגזמה. זהו רק אחד מעשרות סיפורים מחרידים מתקופת הרעב. אנשים קורסים ברחובות לאחר הליכה קצרה, בצעדים כבדים תחת השמש השורפת, בין ערימות ההריסות. לפעמים המעיים מוחים, מתכווצים, ודופקים על דופן הקיבה ומשמיעים קול – אזהרה פנימית מפני רעב. בעזה אין הפסקת אש, גם לא מול הרעב.

הקמח כבר לא זמין. הוא הפך לחלום. העדשים נמכרות רק במחירים מופרכים, ואין אף מנת אורז שיכולה להשביע. מרים צוחקת בציניות ומעירה: "את באמת אומרת 'מנה'? איזו מנה? אנחנו בקושי מצליחים לספור את גרגרי האורז שאנחנו אוכלים, כל כך קטנה הכמות!"

בסרטונים שמשודרים נראים אנשים אוחזים בשקית אחת שבתוכה עדשים, אורז, חומוס ופסטה, כולם מעורבבים יחד. הם נאלצו להפריד בין הסוגים, גרגר אחר גרגר, מתוך שעמום ומתוך ייאוש. זו הבחירה המתוקה ביותר, בתוך מציאות של בחירות מרות בזמן ההרעבה.

יותר משני מיליון בני אדם גוועים ברעב תחת הפגזות, זה כמעט שנתיים. ישראל הכניעה אותם בהדרגה, והביאה אותם לשלב שבו כבר אין התנגדות ממשית לסיום המלחמה. "אבל לפחות תן לנו למות שבעים," אמרה מרים מסעוד.

לפי תוכנית המזון העולמית, כ-90 אחוז מתושבי הרצועה סובלים מאי-ביטחון תזונתי — מהשיעורים הגבוהים ביותר בעולם. קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים (יוניסף) התריעה שחצי מיליון ילדים ברצועת עזה מצויים בסכנה של תת־תזונה חמורה.

כשאנחנו מדברים על רעב, אנחנו מדברים ישירות על מוות. משום שמוות זה כבר לא אירוע פתאומי, אלא יומיומי. פעם היינו אומרים בצחוק: "אנחנו מתים מרעב" כשפספסנו ארוחה. היום זו לא מטאפורה — זו המציאות. מה שהיה טבעי לפני ההשמדה היה לשאול את אחיך: "מה אכלת היום?"
אבל היום, כשיש השמדה, אנחנו שואלים את תושבי עזה: "אכלת משהו היום?"

זהו מבחן קיומי, שבו הנבחנים הולכים לישון על בטן ריקה, והמיטה עוטפת אותם כאילו הייתה תכריכים.
זה קורה גם לתינוקות וילדים. ילדים שאימהותיהם נמנעות מלהביט בהם, פן יקרסו לנוכח חוסר האונים, הדיכוי, והרעב החרוט על פניהם ועל גופם.

קרדיט לתמונה: מהדי זוערוב

ואם חולים בזמן הרעב, אני תוהה מה בא קודם? מוות מרעב או מוות ממחלה? שניהם – המחלה והרעב – מתקדמים אל עבר העזתי המובס, העומד על עומדו בלית ברירה, זועם וחסר אונים תחת האש ניתכת.
חתיכות הלחם, אם ישנן, מחולקות כשלל בקרב ארוך ומתמשך. לעיתים מקנאים הצעירים בפצועים ובחולים – אולי יזכו הם במנה נדיבה יותר, מכוח הצורך. כולם אוכלים את שאין אוכלים, מבשלים את שאין מבשלים. הם ממציאים מתכונים בדויים ומעניקים להם שמות שעם הזמן הפכו מבריקים: "מקלובה של מלחמה", "קדירת מלחמה", "פתת מלחמה", לחם מלחמה על כל גווניו – זה העשוי מעדשים, מפסטה.
 

דור שנולד לתוך מלחמות ואינו מכיר עולם אחר. לא ידע מהו בית, מה פירושו של קיר שניתן להישען עליו, או קרקע חלקה תחת הרגליים. לא טעם אוכל שלא עורבב בחול ולא שילם עליו בדם אביו או אחיו. לא שמע על המצאה בשם "כיריים", כאלה שפועלות בגז ולא בעצים בוערים.

זהו דור האוהלים. דור הרעב וההשפלה. דור העומדים בתור לאוכל נדבה, למים, ללחם, לחבילות סיוע, לחומרי ניקיון. הם עומדים שותקים, פניהם חיוורים, מתנדנדים בצעדים, נופלים ארצה, ומובלים לטיפול בעירוי – אם התמזל מזלם. אם לא, הרי שזו תהיה שלולית מים מזוהמים ופת לחם שמצאו בקושי.

הרעב בעזה כמו פלץ זוחל, המתגנב אל הנפש וטורף אותה. הוא טורף את כבוד האדם עוד בטרם את בשרו. זהו המתנה מתישה ללחם שלא מגיע, לבשר שהפך לחלום, לכאב שזועק מפניו של נושא אותו.
בעזה, הרעב אינו הורג בבת אחת. הוא נוגס בנשמות לאט, בשקט, בהתמדה.