התותחים נדמו,  אבל הטרגדיה נמשכת

למרות סיום המלחמה בעזה, נדמה שפרק חדש של סבל וכאב רק התחיל. אמנם קולם של התותחים כבר אינו נשמע ברחבי הרצועה, אך זעקותיהם של ילדים המחפשים מחסה, ויללותיהן של אימהות המחפשות שאריות חיים בין ההריסות, עדיין נשמעות בבהירות.

עקורים שחלמו שהפסקת האש תהיה תחילתה של שיבה, מצאו את עצמם מתמודדים עם מציאות קשה עוד יותר – אין בתים לחזור אליהם, אין משאבים להמשך קיומם, ומקום מושבם הפך לעיר אוהלים מאולתרת המגלמת את אומללותם, בהן ההמתנה הופכת לצורה חדשה של סבל.

אנשים ישנים על המדרכות, לא בשביל הנוחות, אלא כי נמאס להם לרוץ אחרי התקווה. המדרכות שהיו פעם עורק חיים, נהיו כיום גלעד לטרגדיה ממושכת, ולמחיר האנושי והכלכלי העצום ששילמו, ועדיין משלמים, תושבי העיר עזה. העקירה מעזה לא הייתה מסע בריחה בלבד, אלא מבחן אכזר שבחן את יכולת העמידה האנושית, אל מול עולם שנדם לנוכח הכאב.

בלב ההרס והקור האופפים את העיר עזה, יושבת הקשישה אום עלי אבו חלימה שעקרה מבית לאהיא לעיר עזה. בקול עייף משברון לב, מהול בחוסר אונים, היא מספרת ל"סברה" את קורות חייה שהתהפכו ברגע: "לא, אני לא יכולה לצאת מכאן. אין לנו רכב, אין לנו אוהל, אין בגדים לילדים, אפילו אין להם נעליים. חסר לי הכל, ובני הנכה והחולה יושב לידי חסר אונים".

דברי אום עלי מסכמים את הטרגדיה של אלפי עקורים שמצאו את עצמם לפתע חסרי בית וחסרי אמצעים, מחכים לנס שיעצור את המלחמה ויציל את מה שנותר מאנושיותם. במהלך השיחה איתה, אום עלי ניסתה בכל מאודה להחזיק את דמעותיה, אך הוסיפה: "כולם נזקקים, אני לא לבד, אין לי אפילו סיר לבשל בו, או בגדים כמו כולם. אין לנו אוהל שישמור עלינו מהשמש או הרוח, ואנחנו בפתח החור, איך אני אמורה להגיע לדרום? תפסיקו את המלחמה, אנחנו לא רוצים להיות עקורים. המצב שלי ושל תושבי העיר עזה רע מאד, אין לנו יכולת לעמוד בזה".

עקירה אל יעד בלתי ידוע

גם פתחיה אבו ג'ראד גרה בעיר עזה. למרות התנאים הבלתי אנושיים בהם היא חיה, היא הצליחה לשמור על תקווה: "לא, לא נעקר, אין לאן ללכת. אם נלך למקום אחר נצטרך לשכור דירה, אבל אין לנו כסף, אין תחבורה, אפילו אין תרופות".

מצבה של פתחיה מייצג את מצבם של העקורים הנמצאים בעיר עזה. היא מוסיפה: "הבנות שלי חולות, ואנחנו לא יכולים להשיג תרופות. אני מודה שאני לא מצליחה להאכיל אותן כראוי. לאן אני אמורה לעקור? כל מקום שאפשר לשכור אותו כבר מושכר למישהו אחר. הדרום עמוס באנשים שעקרו מרפיח וח'אן יונס".

לעקור או לחזור לחורבן?

רבים מתושבי העיר עזה לא עקרו במהלך המלחמה, והעדיפו להישאר בצפון הרצועה. אחרים העדיפו לברוח מהמוות. בהחלטה רגעית, הם עקרו לדרום, ושילמו מחיר כבד מאד כדי לשרוד. כיום, אחרי שההפגזות נפסקו, רבים מהם מנסים לחזור לבתיהם, גם אם הם הרוסים.

אבו מאהר וקאד הוא אחד העקורים שפנו דרומה בתחילת המלחמה: "עקרנו דרומה ושילמנו כמעט 5,000 דולרים רק כדי לברוח מהמוות. הפעם, מסע העקירה היה קשה מנשוא. כשעזבנו את העיר שלנו, הרגשנו שהנשמה שלנו נקרעת מגופנו. אחרי שהגענו לדרום, ניסינו להסתגל שם. אמנם המלחמה נפסקה ואנחנו שמחים שישנה הפסקת אש, אך שילמנו מחיר כבד מאד כדי להגיע לרגע הזה".

"המלחמה לא ממש נגמרה", מוסיף אבו מאהר בקול צרוד, "אחרי שהתותחים והטילים נדמו, התחילה מלחמה חדשה, מלחמת הישרדות. אנחנו מנסים ליצור יש מאין, ולהמשיך בחיים נגד כל הסיכויים".

ברחובות העיר ההרוסה, אנשים נעים בין ההריסות, מחפשים את שרידי בתיהם ואת זיכרונותיהם. העקירה הפכה לחלק מחייהם של תושבי עזה, חלק מהותי ולא משני, שכן המסע בין עקירה לשיבה חוזר על עצמו פעם אחר פעם, כאילו היה גורל שלא ניתן לברוח ממנו.