התכנון בערים הערביות נועד להגביל - לא לפתח: ראיון עם מומחה התכנון פרופ' ראסם חמאיסי

כניסתו לעולם התכנון העירוני לא הייתה בחירה מקצועית גרידא, אלא מסלול שנוצר כבר בילדות. כך מציג את עצמו פרופ’ ראסם חמאיסי: בן כפר כנא, שגדל בבית שמשפחתו בנתה במו ידיה. הוא עצמו היה שותף לתהליך הבנייה, הוא מתאר, חוויה שבה ראה מקרוב כיצד הבית קם, כיצד גבולות מסומנים, וכיצד היתרים ניתנים או נשללים.

החוויה המוקדמת ההיא היתה אחד ממקורות ההשראה שהובילו אותו לקריירה אקדמית ומקצועית ארוכת שנים, לצד עבודתו כחוקר וכמרצה, עסק חמאיסי לאורך השנים בליווי תהליכי תכנון ביישובים ערביים שונים, בייעוץ לרשויות מקומיות ובפעילות ציבורית הקשורה לעיצוב מדיניות תכנון.

העבודה האקדמית והמקצועית הזאת איפשרה לו להבין את הפער בין הערים הערביות והיהודיות בישראל – לא ככשל טכני, אלא כתוצאה של מדיניות ותפיסות עומק. הוא מספק תובנות עמוקות על מה שנמצא בשורשי המצב העגום הקיים.

חמאיסי גדל בכפר ערבי, במציאות שבה התכנון לא נתפס ככלי לפיתוח, אלא כסמכות מסדירה ומגבילה.אותה חוויה מוקדמת, לדבריו, גרמה לו לראות את הקשר בין האדמה לבית, בין המשפחה למרחב, כקשר פוליטי מובהק – עוד לפני שלמד תכנון באוניברסיטאות בישראל.

חמאיסי, כיום פרופסור לתכנון באוניברסיטת חיפה, בוגר אוניברסיטת בן גוריון, הטכניון והאוניברסיטה העברית, ובעל תואר דוקטור מאז ראשית שנות התשעים, משלב בעבודתו מחקר אקדמי, תכנון בשטח ועשייה ציבורית. והוא מדגיש שהשילוב הזה אינו מותרות, אלא הכרח:

“אני מאמין שהידע התיאורטי חייב להיות במגע ישיר עם החברה, ושייעשה בו שימוש כדי לחזות את העתיד ולבנות כלים תכנוניים שמתאימים לצרכי החברה”.

“לא נכנסתי לתחום הזה מתוך מניע הנדסי בלבד” , הוא אומר, “אלא משום שראיתי מוקדם כיצד היישובים הערביים מנוהלים מבחוץ, וכיצד התכנון הופך לכלי ששולט בהתפתחות שלהם”. עם ניסיון של עשרות שנים בתחום, חמאיסי מותח בראיון לסברה ביקורת חריפה על התכנון של ערים וישובים ערביים, ועל האפליה שנמצאת בבסיס התכנון הזה. 

תכנון מתוך היגיון של צמצום

אחת הנקודות הבולטות שעליהן מתעקש חמאיסי היא שתכנון בישראל מעולם לא היה כלי שווה שימוש בין ערבים ליהודים. הפער, לשיטתו, לא מתחיל בתקציבים, אלא בחזון.

בערים היהודיות, הוא מסביר, התכנון תמיד היה חלק מפרויקט מדינתי ברור שכולל התרחבות, משיכת תושבים, יצירת כלכלה מקומית, וחיבור העיר לרשתות תחבורה ותשתיות שמשרתות את עתידה.

מנגד, היישובים הערביים הוכפפו לתכנון שונה מהותית:

“התכנון בערים הערביות לא נועד לפתח את העיר, אלא לנהל את עצם קיומה” , אומר חמאיסי, ומוסיף שתוכניות המתאר הראשונות ליישובים הערביים נוסחו מתוך היגיון של צמצום שטח, לא של עידוד צמיחה.

הפער המבני והתפיסתי הזה, שהחל כבר בשנות החמישים והשישים, הצטבר לאורך עשורים ויצר פער שקשה לסגור בדיעבד – גם כאשר השפה הרשמית השתנתה, או כאשר הוכנסו על הנייר סטנדרטים תכנוניים מודרניים.

חמאיסי דוחה באופן חד את השיח הרווח שמטיל על החברה הערבית את האחריות למה שמכונה לפעמים “כאוס אורבני”.

“מה שאנחנו רואים היום הוא תוצאה ישירה של תכנון מוגבל לאורך זמן” , הוא אומר, “ולא תוצאה של תרבות בנייה אקראית”.

חמאיסי מדגיש שהבנייה העצמית ביישובים הערביים איננה בחירה תרבותית, אלא הכרח שנכפה על ידי מדיניות קרקע והיעדר חלופות תכנוניות אמיתיות. כאשר אין הקצאת שטחים לבנייה מוסדרת, וכאשר תוכניות המתאר אינן מתעדכנות בהתאם לצמיחה הטבעית, הבנייה מחוץ למסגרת הרשמית הופכת לאפשרות הזמינה היחידה.

הבנייה העצמית, המבוססת על בעלות על הקרקע והסכמות חברתיות, לא לוּותה בתכנון למרחב הציבורי, לא בתשתיות מספקות ולא בכיכרות ובמרחבים פתוחים. עם האצת הגידול הדמוגרפי נוצר פער חד בין המציאות העירונית לבין צרכי התושבים – פער שיצר בהמשך מתחים חברתיים וכלכליים.

הנקודה המרכזית בה חמאיסי מתמקד היא שבנייה שאינה מלוּוה בתכנון למרחב הציבורי או לתשתיות – יצרה סביבה צפופה, מתוחה, וחסרת מרחבים שמפחיתים לחץ חברתי.

היעדר קרקע יוצר תלות בישובים היהודיים

כאשר הוא מדבר על קרקע, חמאיסי אינו נעצר בשאלת הבעלות בלבד, אלא מרחיב למדיניות שמכתיבה את השימוש בה.

“היישובים הערביים מעולם לא קיבלו כלים אמיתיים לפיתוח הקרקעות שלהם” , הוא אומר, ומסביר שצמצום השטחים המיועדים לבנייה והעיכוב באישור התוכניות יצרו מציאות שבה המשבר מנוהל במקום להיפתר.

היעדר אזורי תעשייה, לשיטתו, אינו פרט כלכלי שולי אלא מרכיב מרכזי ביצירת תלות. כאשר ליישוב ערבי אין שטחים בהם אפשר לפתח כלכלה מקומית, הוא נדחף אוטומטית להישען על ערים יהודיות סמוכות לאספקת עבודה ושירותים,  מה שמעמיק את הפער ומרוקן את העיר ממרכיבי עצמאות.

בנוסף לכך, החברה הערבית – שעברה מחקלאות לעבודה שכירה בלי תשתית כלכלית יציבה – מעולם לא קיבלה הזדמנות לפתח תעשייה מקומית או תשתית תעסוקה עצמאית, מה שהשפיע על אפשרויות העבודה, על הגירה שלילית ועל תחושת היעדר אופק בקרב צעירים.

הזיקה בין התכנון העירוני לבין תחושת הביטחון עולה אצל חמאיסי באופן שונה מהצפוי: הוא לא מדבר ישירות על המשטרה או על פשיעה, אלא על הסביבה שמדיניות תכנונית יוצרת.

“כאשר צעיר לא מוצא אופק דיור, לא מרחב ציבורי ולא אפשרות לבנות חיים יציבים – מצטברים תסכולים” , הוא אומר, ומציין שהאלימות לא מופיעה לפתע, אלא צומחת בסביבה שמזניחה צרכים בסיסיים של אנשים.

עוד היבט שחמאיסי מדגיש שמקשר בין תכנון לעליית האלימות הוא העובדה שביישובים הערביים הרחוב מצטמצם לעיתים קרובות למעבר צר של מכוניות, מבלי למלא תפקיד חברתי, בעוד שביישובים היהודיים הרחוב נתפס כמרחב ציבורי רב תכליתי: מקום מפגש, פעילות וחיים עירוניים.

כאשר משווים בין עיר ערבית לעיר יהודית, חמאיסי לא מסתפק בהבדלים הנראים לעין.

“הפער האמיתי לא מופיע בצילומי אוויר” , הוא אומר, “אלא במה שתוכנן – ובמה שלא תוכנן”.

בערים יהודיות, הוא מסביר, התכנון הוא יוזם: הוא מקדים את הצמיחה וצופה אותה.
ואילו בערים ערביות הוא תגובה מאוחרת, שמנסה להכיל מציאות קיימת במקום לכוון אותה.
הפער המתמשך הזה בתכנון, כפי שהוא מכנה אותו, הופך כל ניסיון תיקון מאוחר למורכב ויקר יותר.

למרות שהסטנדרטים התכנוניים עצמם מיושמים היום על הנייר באופן דומה, חמאיסי סבור שהבעיה מצויה ביישום בפועל, כמו גם בהצטברות של מורשת ארוכה של הזנחה והגבלה. תכנון מחדש, לדבריו, קשה יותר בערים ערביות בגלל בעלויות וזכויות מורכבות בקרקע, היעדר משאבים ועיכוב בהשקעה בתשתיות.

תפקיד המדינה ומגבלות הרשויות המקומיות

חמאיסי אינו פוטר את הרשויות המקומיות הערביות מאחריות, אך מציב אותה בהקשר הנכון.

“הרשויות הערביות פועלות בתוך מרחב תמרון צר מאוד”, הוא אומר, ומבהיר שכלי התכנון המרכזיים אינם בידיהן, אלא בידי ועדות ומוסדות מרכזיים.

המציאות הזו, לשיטתו, יוצרת פרדוקס קשה: מן הרשויות המקומיות נדרש לנהל משברים, אך הן לא מקבלות כלים למנוע אותם מלכתחילה, בעוד שרשויות מקומיות יהודיות מקבלות תקציבים ואישורים תכנוניים שמקדמים את פיתוחן, הרשויות המקומיות הערביות נענשות במקום להיות מתוגמלות.

לאן הולכות הערים הערביות?

חמאיסי מדבר על העתיד של הערים הערביות בדאגה גוברת. עם המשך המדיניות הנוכחית, הוא מזהיר מפני אובדן מה שנותר מהמעמד הבינוני בערים הערביות, והפיכתן לסביבות דוחות, לא מחבקות, עבור התושבים.

ובכל זאת, הוא אינו מדבר על ייאוש כגזירת גורל. שינוי, הוא מדגיש, אפשרי – אך מותנה בהגדרה מחדש של תפקיד התכנון: לא ככלי של פיקוח, אלא ככלי פיתוח אמיתי, שמיועד לתושבי העיר – ולא לניהול עצם קיומה.

“הבעיה אינה בתכנון ככלי, אלא בערכים ובנקודות הייחוס שעומדים מאחוריו. כאשר המדיניות מנוסחת על אי שוויון, התוצאה היא תכנון חולה וערים חולות”.

המסקנה הזאת של המתכנן הוותיק, יחד עם כל מה שנאמר לפניה, מבהירה שהפער בין הערים הערביות והיהודיות אינו פער טכני שניתן לסגור בתוכנית אחת, אלא תוצאה של מסלול ארוך של החלטות שעיצבו את המקום, וקבעו למי מותר לצמוח  – ואת מי צריך לצמצם.