התקרית ברמב"ם היא רק קצה הקרחון: כך מודרת השפה הערבית ממקומות העבודה בישראל

גל הסתה מאיים שטף בשבועות האחרונים את הרשתות החברתיות וגלש גם לכמה מהערוצים הישראליים, ובראשם ערוץ 14. ההסתה הזאת מופנית נגד החברה הערבית בכלל ונגד הצוותים הרפואיים הערבים בבתי החולים בפרט. הטענה שחוזרת שוב ושוב היא שאחוז העובדים הערבים בבתי החולים הולך וגדל, שהשפה הערבית "משתוללת" במסדרונות, ושזה מה שגורם לפחד בקרב אזרחים יהודים.

 עוד לפני גל ההסתה הנוכחי היו לא מעט מקרים של עובדים ערבים שהעזו לדבר בגלוי על גזענות בוטה במקומות עבודתם, בין שמדובר ברשתות ביגוד, בבתי קפה, בבתי מרקחת או בכל מקום עבודה אחר. 

במקרים רבים העובדים קיבלו דרישה מפורשת שלא לדבר בשפת אמם, מחשש שהדבר עלול לעורר תגובה אצל לקוחות יהודים שירגישו מאוימים משמיעת השפה הערבית. 

בכתבה זו ניסיתי לדבר עם כמה אנשים שעברו חוויות דומות. היה קשה מאוד למצוא מי שמוכן לספר את סיפורו בפה מלא ובשמו לתקשורת. הסיבות לכך מובנות: הפחד לאבד את מקום העבודה הנוכחי או להתקשות למצוא עבודה בעתיד, והחשש מהשיימינג שעלול להתלוות לחשיפה ברשתות החברתיות. המקרים רבים ושכיחים, אבל אנשים פשוט מפחדים לדבר על זה.

עובד לשעבר בבית קפה, ששמו שמור במערכת, מספר שהכול התחיל בהסבר שנשמע לו סביר: המנהל ביקש שהעברית תהיה שפת התקשורת בין העובדים כדי שכולם יבינו זה את זה. יום אחד, בהפסקה, כשדיבר בטלפון עם אמו בערבית, ניגש אליו המנהל וסימן לו להתרחק כדי שהלקוחות לא ישמעו אותו מדבר. העובד היה בהפסקה, לא נתן באותו רגע שירות ללקוח, לא היה שום עובד אחר שהיה צריך להבין את השיחה. הייתה רק אמא בטלפון, ושפה שהמנהל לא רצה לשמוע.

אלין נסרה, שעבדה בחנות בגדים בתל אביב, מתארת תרחיש דומה. לקוחה התלוננה שהיא וחברתה לעבודה, שתיהן דוברות ערבית, דיברו ביניהן בשפתן בזמן שסידרו סחורה. בעקבות התלונה נאמר לה לא לדבר "בשפה זרה" בתוך החנות. כשניסתה להסביר להנהלה שהערבית היא שפת האם שלה ולא שפה זרה, קיבלה תשובה שהיא זוכרת עד היום: תדמייני שאני מדברת איתך עכשיו בטורקית, האם תרגישי בטוחה? ההשוואה, היא אומרת, פגעה בה יותר מכל דבר אחר באותה שיחה.

האיסור על ערבית נפוץ אך מספר התלונות נמוך

 שני הסיפורים האלה אינם מקרים בודדים, וזה בדיוק מה שסמאח דרוויש, מנהלת המרכז למאבק בגזענות, מבקשת להדגיש. לדבריה, מדובר בתופעה ותיקה, שהמרכז מטפל בה כבר שנים. מה שהשתנה, היא מסבירה, הוא מידת המודעות: יותר אנשים היום מבינים שמה שקורה להם אינו תקין וראוי להתנגדות, ולכן יותר סיפורים מגיעים לתקשורת. במקביל, לדבריה, גם הגזענות עצמה הפכה גלויה יותר. אם בעבר היו הנחיות מרומזות ולא כתובות, היום שומעים אמירות ישירות ומפורשות: אל תדברו ערבית, נקודה. 

אבל לפי דרוויש, הפער הגדול והכואב באמת הוא בין מספר האנשים שפונים למרכז למספר האנשים שבסופו של דבר מגישים תלונה רשמית. היא אומרת בפשטות: אחוז המתלוננים נמוך מאוד. הרוב לא מתלוננים. זה נובע, לדבריה, הן שילוב של כמה גורמים: חוסר מודעות למה שאפשר לעשות במקרים כאלה, קושי להשיג ראיות שיעמדו במבחן משפטי, וקודם כול ומעל הכול, הפחד לאבד מקור פרנסה. 

היא נותנת דוגמה שממחישה את זה היטב: אחות שעבדה בחיסון ילדים בבתי ספר, שמעה מנהל בבית ספר דתי אומר במפורש שהוא לא רוצה אחות ערבייה שתתקרב לילדים. לדעתו, האחות עלולה לסכן את הילדים. האחות פנתה למרכז כשבידיה תיעוד מוקלט של מה שנאמר, כלומר היו ראיות מוצקות. ולמרות זאת, בסוף היא נסוגה. היא אמרה שאם תגיש תלונה היא עלולה לא למצוא עבודה יותר, שהיא עבדה קשה מאוד כדי להשיג את התעודה שלה, וחוששת שהחשיפה תפגע בסיכוייה במקומות עבודה אחרים. בלי נכונות של המתלוננת להמשיך, אומרת דרוויש, יכולת הפעולה של המרכז הצטמצמה עד כדי כך שהתיק פשוט נסגר. 

זה אינו מקרה יחיד. דרוויש מספרת שגם אנשים שכבר פנו למרכז ומסרו את כל הפרטים, נסוגים לעיתים קרובות בשלב שבו נדרש מהם לאסוף ראיות, להקליט, לשכנע עדים להעיד. חלקם מפחדים מרדיפה או מפגיעה עתידית בקריירה. אחרים, היא אומרת, פשוט לא מאמינים במוסדות, בבתי המשפט, ברשויות. יש להם ניסיון ותחושה שאין מי שיעניק להם צדק. 

לצד זה, דרוויש מצביעה על תופעה נוספת שמדאיגה אותה לא פחות: הקלות שבה אפשר להסתער על עובדים ערבים, להאשים אותם בהאשמות שווא ולהעמיד אותם לדין ציבורי בזמן אמת, רק על סמך דיבור בשפת אמם. היא מזכירה את גל ההסתה נגד צוותים רפואיים ערבים, כולל מה שקרה בבית החולים רמב"ם, כשהתברר בדיעבד שהטענות חסרות בסיס. לדבריה, מדובר בהמשך של הסתה רחבה יותר נגד החברה הערבית, שבכל תקופה מוצאת קבוצה חדשה להתמקד בה: פעם נהגי אוטובוסים, היום צוותים רפואיים. 

מסיתים בלי לשלם מחיר

מה שמאפשר את זה, היא טוענת, הוא בעיקר היעדר הרתעה. אנשים בעלי השפעה על דעת הקהל, כולל בעלי תפקידים ציבוריים, מסיתים כמעט מדי יום, בטלוויזיה וברשתות החברתיות, וכמעט אף פעם אינם נדרשים לתת על כך את הדין. לעומת זאת, אדם ערבי שמפרסם ברשת דבר שנתפס כהסתה עלול למצוא את עצמו נחקר ומואשם בתמיכה בטרור. זוהי, לדבריה, אכיפה סלקטיבית לפי מוצא, וכשאין אכיפה שווה ואין חוק שמגן במפורש על הזכות לדבר ערבית במקום העבודה, נוצר מרחב שבו כל אחד יכול להסית בלי לשלם מחיר. 

חוק שוויון הזמדנויות בעבודה, מסבירה דרוויש, אינו מאפשר להטיל איסור מוחלט לדבר ערבית במקום העבודה, אך מתיר יוצאים מן הכלל: כשמדובר במתן שירות ללקוח שאינו דובר ערבית, או בצוות מעורב שבו שפה משותפת נחוצה לתפקוד. הבעיה היא שההצדקה בסיטואציות הספציפיות האלה משמשת תירוץ נוח למעסיקים להצדיק איסור גורף, וכתוצאה מכך אף תיק שעוסק ספציפית באיסור על דיבור ערבית לא הגיע עדיין לבית משפט 

מתוך כל התיקים שהמרכז טיפל בהם, מציינת דרוויש בגאווה מסוימת אך זהירה, ההצלחה הבולטת הייתה תביעה ייצוגית נגד חברת גט טקסי, ששירות שהפעילה הדיר בפועל נהגים ערבים. אחרי חמש שנות עבודה, התביעה הובילה לביטול השירות ולפיצוי של שישה מיליון שקל לכ־2,000 נהגים. אבל היא ממהרת להזכיר שגם הצלחה כזו לקחה שנים, ושרוב הסיפורים שמגיעים אליה נגמרים אחרת: בשתיקה, בפחד, ובוויתור. 

בסוף השיחה חוזרת דרוויש לנקודה שממנה התחילה: החוק לבדו לא יפתור את זה. גזענות היא אידיאולוגיה, היא אומרת, וכדי להילחם באידיאולוגיה צריך חינוך לקבלת האחר, לא רק סעיפי חוק. עד שזה יקרה, עובדים ערבים ברחבי הארץ ממשיכים להתמודד עם אותה שאלה פשוטה שנשאלה גם בבית הקפה וגם בחנות הבגדים: מדוע שפת האם שלי היא הבעיה ?