יפו עדיין יוצרת, האש לא כבתה: רשמים מפסטיבל "יפואית"

יפו עדיין יוצרת, האש לא כבתה: רשמים מפסטיבל "יפואית"

כתבות

ג'יהאד עבדאללה ג'יהאד עבדאללה . 16 בנובמבר 2026

לפני כמה שבועות, ביפו, ישבתי בתיאטרון אל-סראיא, לצד ילד קטן, צעירים וצעירות, נשים וגברים מדורות שונים, אנשים מיפו עצמה ואחרים שהגיעו מערים ומכפרים שונים. כולם היו שם בשביל האמנות; בשביל התיאטרון, המוזיקה, השירה והריקוד, ובשביל פסטיבל "יפואית" (يافويه) שמקיים תיאטרון אל-סראיא הערבי זו השנה העשירית.

לא רק מה שהתרחש על הבמה תפס אותי, אלא גם מה שהתרחש מולה. הקהל המגוון מאד, והמפגש של כל האנשים האלה במקום אחד סביב התרבות, גרמו לי לחשוב על העיר עצמה.

אולי זוהי יפו. יפו שאנחנו מנסים לזכור ולראות מחדש.

פסטיבל "יפואית" היה מעין מיקרוקוסמוס של עיר גדולה יותר. במשך כמה ימים הקהל קיבל הזדמנות לצפות בכמה סוגים של אמנות, ובכמה דורות וקבוצות שמצאו את דרכם לאותו מקום. תיאטרון, מוזיקה, שירה וריקוד – אבל לפני הכל, מרחב שמחבר בין אנשים.

באחד הקטעים בהצגה "יום אחד", שהציגה השחקנית מאסא עומר, היא סיפרה על קנקן הקפה שהיה בבית סבתה. אחד מאותם קנקני קפה כחולים וישנים, לעתים מעוטרים בציור של טווס, שהיו מונחים במרכז הבית, וסביבם הייתה המשפחה מתכנסת: הדודים והדודות, הנכדים וכל מי שעבר בבית.

הקנקן היה גדול, כי התקבצו סביבו הרבה אנשים.

ואז, עם השנים, אנשים התחילו להיעלם. הילדים גדלו, אחרים עזבו, וחלקם פשוט נעלמו מהתמונה. הקנקן נשאר, אבל מספר האנשים שישבו סביבו הלך ופחת. בזיכרונה של עומר, הקנקן הלך ונהיה קטן יותר.

כששמעתי את הסיפור של מאסא עומר, חשבתי על יפו.

אולי יפו עצמה הייתה פעם קנקן קפה גדול.

היא היתה עיר שאנשים הגיעו אליה ממקומות שונים והתכנסו סביבה; עיר של תיאטראות, עיתונים, בתי קפה, מוזיקה וספרות; עיר של נמל ושווקים, ושל תעשיית תפוזים שנשאה את שמה אל העולם. עיר שהייתה פתוחה אל הים, אל האנשים ואל הרעיונות.

היום, הקנקן עדיין כאן, אבל יש פחות אנשים שיושבים סביבו.

מה שקרה ליפו לא היה רק שינויי הזמן שעוברים על כל עיר. יפו עברה ניסיון מתמשך לטשטש את ההיסטוריה שלה ולמחוק חלקים מהמאפיינים הערביים והיפואיים שלה. המבנה הדמוגרפי של העיר השתנה, השכונות והרחובות השתנו, ומקומות רבים שבהם התרחשו חלקים מחיי היום־יום נעלמו או שינו את פניהם.

ומה שאבד ליפו אינו דבר קטן, ואי אפשר לצמצם אותו לכדי סיפור של געגוע לעבר. זיכרון שלם נסוג; בתים, שכונות, שמות, משפחות, מוסדות וסיפורים תרבותיים כבר אינם קיימים כפי שהכירו אותם הדורות הקודמים.

 

קהל מתכנס מחוץ לתיאטרון אל־סראיא ביפו. המפגש בין אנשים מדורות וממקומות שונים מזכיר את כינויה של העיר, ״אם אל־ע׳ריב״ – אם הזר, המעניקה תחושת בית גם למי שלא נולד בה.

 

אם אל ע'ריב

אבל למרות הכול, הקנקן לא התייבש: עדיין יש מי שמדליק את האש תחתיו.

יפו עדיין מייצרת, מארחת, פותחת את התיאטראות שלה, יוצרת מרחבים לאמנות ולתרבות, ומנסה לתת לזיכרון שלה מקום בתוך ההווה.

פסטיבל "יפואית" הוא אחד הניסיונות האלה, תיאטרון אל-סראיא הערבי הוא דוגמה נוספת.

מה שמשך את תשומת לבי בתיאטרון לא היה רק מה שהוא מציג, אלא גם האנשים שעומדים מאחוריו. המנהל הכללי שלו, מחמוד אבו ערישה, שאינו יליד יפו אך חי בה כבר שנים, בחר להפוך את העיר לחלק מחייו ולהקדיש מזמנו וממרצו לעיר, לתרבות שלה ולניסיון להחיות אותה – כאילו הייתה עיר הולדתו.

הסיפור של אבו ערישה הזכיר לי את אחד מכינוייה של יפו: "אם אל-ע'ריב" – אם הזר.

אולי אין שם שמתאר אותה טוב יותר.

יפו היא עיר שאפשר להגיע אליה כזר, ולאחר זמן להרגיש שאתה כבר לא לגמרי זר בה.

אני מכיר את התחושה הזאת היטב, כי אף שיפו אינה העיר בה נולדתי, חייתי בה קרוב לשמונה שנים. עבדתי תקופה בתיאטרון אל-סראיא, היה לי בית קפה ביפו בשם "סלמא", והשתתפתי בפעילויות אמנות ותרבות. במשך תקופה מסוימת הייתי אחד מאותם אנשים שחיים ביפו, עובדים בה ויוצרים בה חלק מחייהם.

לכן, כשחזרתי אליה, לא הרגשתי שאני מבקר בעיר שבה חייתי פעם, הרגשתי שאני חוזר הביתה.

הרחובות היו מוכרים. השפה, הפנים, האנשים שהגיעו מערים ומכפרים שונים, אותו מגוון שתמיד העניק ליפו משהו ייחודי. פתאום הרגשתי ששמונה השנים שחייתי כאן לא נעלמו. הן עדיין היו נוכחות במקום.

מצאתי את עצמי חושב שאני רוצה לחזור לגור ביפו.

ואולי זו משמעות השם "אם אל-ע'ריב": עיר שלא צריך להיוולד בה כדי להרגיש שהיא הבית שלך.

אבל יפו כבר אינה העיר שהכירו תושביה הוותיקים, והשינוי היה נוכח בהצגה בה צפיתי.

בסצנה אחת בהצגה מופיע שהיר כבהא, בן יפו. הוא חוזר לשכונה ולזכרונות שלו, ומנסה לשחזר את המקום שבו גדל. אבל הוא מגלה שהשכונה שהוא נושא בזיכרונו משתנה לנגד עיניו. המקומות משתנים, הפנים מתחלפים, והעיר שהוא מכיר כבר אינה כפי שהייתה.

 

תרבות היא דרך להזכיר לעיר את עצמה

זו אינה רק סצנה על הבמה, זה הסיפור האמיתי של יפו.

העיר משתנה. השכונות משתנות, הבניינים משתנים, והמקומות שהיו חלק מחיי היום־יום משתנים. מקומות שנשאו שמות של משפחות וחנויות ותיקות הפכו למסעדות, בתי קפה ועסקים חדשים. מקומות שהיו חלק מהחיים היפואיים היומיומיים הפכו לחלק מנוף עירוני אחר.

הבעיה אינה שהעיר משתנה. ערים משתנות, וזה חלק טבעי מחייה של כל עיר.

אבל מה שקרה ליפו לא היה רק שינוי טבעי שהשנים הביאו איתן. היו כאן עקירה ושינוי במבנה העיר, טשטוש הדרגתי של חלקים רבים מהמאפיינים הערביים והיפואיים שלה, ושינוי במרחב וביחסים בין תושביה, שכונותיה, זיכרונה ותרבותה.

לכן, התרבות ביפו אינה מותרות, היא דרך להזכיר לעיר את עצמה.

דרך התרבות, אפשר לשמר את שמותיהם של מי שהיו כאן, את הסיפורים שלהם, את השירים, את התיאטרון ואת הזיכרונות של השכונות.

אולי בגלל זה היה עבורי משהו משמעותי כל כך במראה של פסטיבל "יפואית". התרבות כאן אינה מנסה להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אלא מנסה למנוע מהזיכרון להיעלם.

יפו כבר אינה כפי שהייתה,אבל היא עדיין יוצרת.

וזו אולי אחת מדרכי ההמשכיות היפות ביותר שעיר יכולה לבחור בהן: להמשיך ליצור אמנות, לפתוח את התיאטראות שלה, לארח משוררים, מוזיקאים ושחקנים, ולגרום לאנשים להגיע אליה מחדש – לא רק כדי לראות את מה שנשאר מעברה, אלא כדי להיות חלק מההווה שלה.

פעם יפו הייתה עיר שייצרה תפוזים וייצאה אותם לעולם. שמה היה קשור לתפוזים במידה כזו ש"יפו" הפכה לשם שמוכר גם מחוץ לפלסטין. היום תעשיית התפוזים שהייתה חלק כה משמעותי מהדימוי הישן שלה כבר אינה קיימת כפי שהייתה.

אבל אולי יש סוג אחר של ייצור שהעיר יכולה להיאחז בו: ייצור של ידע, אמנות, תיאטרון, מוזיקה וסיפורים.

כאשר עיר מייצרת את התרבות שלה, היא מספרת את הסיפור שלה בעצמה ולא מניחה לאחרים לספר אותו במקומה.

 

מתוך אחת ההצגות בפסטיבל ״יפואית״, שמתקיים זו השנה העשירית בתיאטרון אל־סראיא הערבי. הפסטיבל מפגיש בין אמנים, קהלים ודורות שונים סביב היצירה התרבותית ביפו.

 

הקפה עדיין נמזג מהקנקן

וזה מה שראיתי בפסטיבל יפואית, בתיאטרון אל-סראיא.. ראיתי את זה לא רק על הבמה, אלא גם בקרב הקהל שהגיע להצגה.

ראיתי ילד יושב לצד צעיר ואישה מבוגרת יושבת לצד נערה.

 יפואי לצד אדם שהגיע מעיר אחרת.

מי שנולד כאן לצד מי שבחר לחיות כאן.

ואנשים שהגיעו ממקומות שונים רק משום שרצו לראות הצגה, לשמוע מוזיקה, לצפות במופע מחול או להקשיב לשיר.

אולי זו יפו שעדיין קיימת מתחת לכל שכבות השינוי.

יפו שמכילה.

יפו שמחברת.

יפו שגורמת לזר להרגיש, ולו לרגע, שהוא בבית. 

כשיצאתי מהפסטיבל, חשבתי שוב על קנקן הקפה.

אולי הוא באמת קטן יותר.

ואולי מספר האנשים שיושבים סביבו היום קטן יותר ממה שהיה ביפו שאנשיה זוכרים.

אבל הוא לא התייבש.

עדיין יש יד שמדליקה את האש מתחתיו.

עדיין יש מי שמוזג את הקפה.

ועדיין יש מי שבא לשבת סביבו.

אולי זה הסוד של יפו.

שלמרות כל מה שהשתנה בה, היא עדיין יודעת איך לחבר בין אנשים.

ואולי בדיוק בגלל זה, יפו עדיין היא "אם אל-ע'ריב".

הזר שמגיע אליה, מתיישב סביב הקנקן שלה, ואחרי זמן מגלה שהוא כבר לא לגמרי זר.

הקנקן עדיין רותח.

תרמו לסברה היום

אם הסיפור הזה פתח בפניכם חיים שלא הכרתם - זה בדיוק מה שסברה קיים בשבילו.

סברה הוא המגזין הפלסטיני היחיד בעברית: עצמאי וללא מטרת רווח, ביקורתי ששם את האנשים במרכז. הסיפורים הייחודיים שאתם קוראים כאן נכתבים בידי עיתונאיות ועיתונאים כותבים וכותבות פלסטינים , ומחייבים אומץ מיוחד בצל ההשתקה של הקולות הפלסטיניים והעיתונות העצמאית.

התרומה שלכם תעזור לנו להשמיע את הסיפור הבא.

תרמו לסברה היום

הערת הצלחה

comment

הערות

הוסף תגובה

כתבות