"זאת לא נגרות - זאת אמנות": תערוכה ביפו לבן העיר איליא קובטי

גלריית אלמטחנה מסתתרת בחלל קטן בדרך שלמה ביאפא - פעם הדרך לכפר סלמה, מרחק של כמה קילומטרים ועולם שלם ממוזיאון תל אביב המצוחצח. כאן אני פוגשת את האמן היפואי איליא קובטי שמציג בגלריה תערוכה של עבודותיו, רטרוספקטיבה של עשרות שנות עבודה בעץ, שהיא גם ייצוג של ההיסטוריה של יאפא. 

קובטי נולד למשפחה נוצרית ביאפא. בגלל שמו, רבים חושבים שמוצא המשפחה ממצרים, אולם הוא מסביר שסבו ואבי סבו היו נגרים. "נגרים שהם גם בנאים", הוא אומר. שניהם בנו את הכנסייה הקופטית ביאפא ואנשי העיר החלו לאפיין אותם כ"קובטים" בגלל עבודתם בכנסייה, עד שהשם נדבק ושם המשפחה המקורי נשכח עם השנים. הסיפור הזה מתכתב עם התערוכה של איליא, בן 82, נגר בעצמו, לא מפני שהתערוכה היא אוטוביוגרפית אלא כי הביוגרפיה שלו מתבטאת בעצם קיומה של תערוכה שלו בעיר הולדתו. 

לאלף את העץ

"נולדתי ביפו - פלסטין", איליא מספר על עצמו. הוא התחתן עם מארי כשהיה בן 26 והיא בת 19.  "הכירו לי אותה, ואמרו לי: 'היא בחורה יפה שלמדה ביפו'". אותה תלמידה הפכה עם השנים למורה בבית ספר ואחר כך לעובדת סוציאלית, למנהלת ומייסדת של שני בתי ספר, מנחה פדגוגית וכותבת שירים ושירי ילדים המתמחה בגיל הרך. אפשר לראות את חוש ההומור של הזוג ואת הקשר המיוחד ביניהם. איליא צוחק ואומר על תחילת הדרך המשותפת שלהם בשנות ה-70: "ברמלה אז לא היו שתי מכוניות בכביש, תסתכלי עכשיו". מארי היא זו שמקבלת את פנינו בכניסה לתערוכה ומספרת על המוצגים כאילו הם עבודותיה שלה.

כמו דורות קודמים במשפחה, גם אביו של איליא היה נגר ואיליא הצעיר למד את המקצוע ממנו, אבל הוסיף לו פן אמנותי שהוא מכנה "לאלף את העץ". הוא עבד בבנייה ביפו העתיקה, יצר חדרי שינה,  שולחנות וכיסאות, מזנונים, דלתות כניסה וחלונות מיוחדים. "אפילו עשיתי אמבטיה מעץ, מה שהזמינו עשיתי". לצד העבודות הללו לצורך פרנסה, הוא התחיל לעסוק באמנות עוד בילדותו, ומאז לא הפסיק ליצור, חפצים פשוטים ואז עבודות מורכבות יותר. "לאט לאט התחלתי להיכנס לתחום האמנות ויצרתי חפצי אמנות, אבל הם לא נשארו אצלי", הוא מספר. "נתתי אותם לחברים ולקליינטים". 

המשמעות של אילוף העץ מבחינתו, היא יצירת פסלים מורכבים שלא היה מסוגל לעשות קודם לכן. "נכנסתי לתחום בגיל מבוגר והתחלתי ליצור דברים שלא עשיתי כנגר, עשיתי את זה בשביל האתגר, התחלתי לפסל, להתגבר על המכשולים והטעויות". 

הוא התחיל להתנסות ביצירת עמודים מפותלים, אותם גילף לצד עבודתו הרגילה וחילק כמתנות. אחרי הפנסיה, איליא נכנס לסטודיו שבביתו והתחיל ליצור ולא הפסיק עד היום. "התחלתי לעבוד במפסלת ולעשות כל מיני גילופים, וזאת כבר לא נגרות, זאת אמנות". אבל כשהראה עבודות שלו לעובדים במוזיאונים אמרו לו, "אתה נגר ולא אמן". איליא נאבק בסטריאוטיפים במשך עשרים שנה כדי להוכיח שהוא נגר וגם אמן. 

למי אפשר לקרוא אמן?

נראה שהדחף האמנותי עובר מדור לדור במשפחת קובטי. הבנים של איליא ומארי למדו כולם הנדסה אבל הפכו לאמנים. שניים מהם, סכנדר וטוני, הקימו חברת הפקות ויצרו את הסרט "אל מהריבון" וגם את "עג'מי", אחד הסרטים המצליחים ביותר שנוצרו על יאפא. טוני הוא שחקן וגם שותף ב"קפה יאפא", חנות ספרים ובית קפה שהפך למוסד יפואי. איליא לא מספר אם עודד את בניו להיכנס לתחום האמנות, הוא רק מספר: "אני אהבתי אמנות מגיל צעיר", ונראה שזה הספיק. 

אולי הסיפור של איליא מעלה את השאלה, למי אפשר לקרוא אמן. לפי הסוציולוג פייר בורדייה, כל אמן ממוקם בתוך הקשר חברתי רחב, שכולל אוצרים, מבקרים ומוזיאונים – רשת ענפה, או הביטוס כהגדרתו, שבונה את המוניטין של האמן. במילים אחרות, בורדייה מבקש מאיתנו להסתכל על האמן דרך החברה שבתוכה הוא פועל ודרך ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלו. 

על איליא קובטי מתבקש לחשוב קודם כל כבן העיר יאפא, עיר שיש לה היסטוריה ארוכה של יצירה בעץ, מרכז תרבות, אמנות ומסחר לשעבר, שנבלעה בעיר אחרת, תל אביב. כשמדברים על יאפא תמיד מדברים על מה שהיה ולא על מה שקיים כאן עכשיו. אני לא יודעת אם זו ההיסטוריה של יפו שהפכה את איליא לאמן, אבל העובדה היא שילדיו הקימו את אחד המרחבים התרבותיים החשובים בעיר, ויוצרים סרטים על ההיסטוריה שלה. "שום דבר אינו אקראי", איליא אומר כשאני מעלה בפניו את השאלה. 

אמנות פלסטינית - עדיין כאן

כאמנית בעצמי וככותבת, אני יכולה להעיד שלא תמיד אני מצליחה למצוא את עצמי במוזיאונים לאמנות.  לפעמים יצירות מעוררות בי זעם על שהן מנסות יותר מדי, או שלא מתעורר בי שום רגש בכלל. כאן ההרגשה היתה שונה לגמרי – הרגשה של בית וחיבור לסביבה היפואית. בצל היצירות האלה מתעוררות עוד ועוד שאלות, על תהליך היצירה, על הרצון ליצור וגם על החיים והמשפחה של האמן. 

איליא מדגיש שהוא "יוצר דברים יפים", אבל הוא גם נגר במקצועו, שיצר כל חייו חפצים ומתקנים שימושיים. בתערוכה בולט השילוב בין שני המאפיינים האלה. במוצגים יש יופי רב, סימטריה ומסורת ערבית, אבל גם שימוש פרקטי. 

הצבע החום־צהוב של העץ מזכיר את הרהיטים הנמצאים בכל בית ערבי ובמיוחד את ארונות המטבח שאפשר לראות בכל מטבח מסורתי. אחד המוצגים המעניינים בתערוכה הוא נברשת. שחשבתי שהיא חלק מהעיצוב של הגלריה,אבל מתברר שהיא חלק מהתערוכה ויצירה של איליא. האביזרים האמנותיים, כמו העמודים והקופסאות, מתכתבים עם הטעם הערבי־פלסטיני, וקל למצוא חפצים דומים בצבע ובמהות בסלונים של הסבתות שלנו. העבודות של איליא לוקחות את המסורת הזו אל תחום חדש של אמנות רצינית ודו־שימושית

גלריית אל מטחנה מופעלת על ידי תיאטרון אלסראיא, בעצמו מוסד תרבותי יפואי עיקש שממשיך לשרוד כנגד כל הסיכויים. התערוכה בגלריה, שאצרה האמנית רולא חורי, הפיקו מסא עומר ואחמד חליוה ועיצב אחמד סעד, מציגה עשרות עבודות של איליא קובטי: כדים, פסלי פנים או גוף, עמודים מקושטים, מושב נוח, וגם האגרטל הראשון שיצר עוד בנעוריו, ב-1960. יחד, העבודות מתעדות את המסע בין נגרות לאמנות, לאורך יותר מ-66 שנים.  

איליא עצמו מסכם את מה שהוא אולי מהותה של התערוכה שלו: "יש אמנים פלסטינים שאנשים לא מכירים, אבל הם כאן. יש כאן אנשים ואמנים פלסטינים, וזה מה שאני רוצה שאנשים ידעו".

התערוכה מוצגת בגלריה אלמטחנה בדרך שלמה 25, עד 2.5.2026