זיכרון מאחורי ההגה: סיפורו של נהג פלסטיני שחוצה מחסומים וגיאוגרפיה נצורה

הנסיעה מרמאללה לשכם בשעות הערב המאוחרות לא הייתה שגרתית. לפי נהג המונית הציבורית בקו שבין רמאללה לשכם, הכביש הפך ארוך ומפותל, ועובר כעת בכפרים דרומית לשכם, שבדרך כלל קווי התחבורה הציבורית אינם עוברים דרכם.

בשל תהלוכה שאורגנה על ידי מתנחלים באזור, ובניסיון להתחמק מהכבישים שנסגרו על ידי הצבא הישראלי, עצר הנהג בכניסה לכפר יתמא, ואז החליט לחזור על עקבותיו לכיוון קבלאן, ועבר דרך הכפרים ג'וריש, עקרבא ועוורתא.

למרות הבלבול שתקף חלק מהנוסעים, הנהג – גבר בן 40 מהכפר עיקאבא שמדרום לשכם – נראה רגוע. בין הנוסעים היו שתי אחיות שהגיעו מאיחוד האמירויות ושבדיה כדי לבקר את קרוביהן בשכם. הדרך החשוכה והפניות הרבות הדאיגו אותן, במיוחד לאור מה ששמעו על "צעדות המתנחלים" וה־"סגרים הצבאיים".

"איפה אנחנו?" שאלה אחת מהן, בעוד אחד הנוסעים ניסה להרגיע אותה: "אנחנו חוצים את פלסטין מדרום לדרום...". הן לא הרשו לי לצלם אותן למען ביטחונן, ולכן ניסיוני לתעד את המסע נפסק.

הנהג: זיכרון הדרכים ומספר סיפורים עממי

כשנודע לנהג כי בין נוסעיו יש מבקרות מחו"ל, הוא החל להכריז על שמות הכפרים שחלפו על פניו. נדמה שהוא ניסה לצייר מפה בלתי נראית לפלסטין שהוסתרה מעיני העוברים והשבים. "זה ג'וריש, זה עקרבא, ואנחנו עוברים עכשיו דרך עוורתא". הוא לא הסתפק בהסעתן, וניסה לתעד את המסלול.

מבחינתו, לא היה זה רק ניסיון לעקוף את הסגר, אלא סיור שטח בגיאוגרפיה הנשכחת, שאותה הוא מספר בקולו לנוסעים כאילו היה היסטוריון דרכים עממי. הוא שינן את שמות הכפרים, ואת התמורות שחלו בכבישים, ואת גורל המחסומים ומה שנותר מציוני הדרך.

הנהג סבור שתפקידו אינו מסתכם רק בנהיגה, אלא הוא "שומר הזיכרון הלאומי של הכבישים". הוא עוקב אחר השינויים בציוני הדרך ומתבונן כיצד המרחקים מצטמצמים ומתרחבים בהתאם לקיומם של מחסום, התנחלות או החלטה ביטחונית כלשהי. כפי שהיטיב לתאר זאת אחד הנוסעים, הנהג הוא "חוליה אנושית וחברתית בין ערים וכפרים הנצורים בשערים צבאיים".

ביושבו מאחורי ההגה, הנהג אינו מוביל רק כלי תחבורה, אלא גם מוביל זיכרון שלם. הוא מעיר בקול נמוך: "אני מכיר את הכבישים האלה לפני האינתיפאדה ואחריה, מימי המחסומים הקבועים, שערי הברזל, ומימי הכבישים הפתוחים והסגורים מחדש". מכיוון שהיו במכונית שתי נוסעות שהגיעו מהגולה, הוא דיבר יותר מהרגיל, ונדמה שהוא רוצה להציג בפניהן את פלסטין כפי שהוא מכיר אותה: ארץ מחוברת ומשוסעת על ידי פוליטיקה, אך מלוכדת בזיכרון.

מ־19 ל־29 ש"ח: תעריף הדרכים המקוטעות

בהגיעו למחסום עוורתא, מכריז הנהג לכלל הנוסעים שמחיר הנסיעה עומד כעת על 29 ש"ח, לעומת 25 ש"ח בזמן המלחמה, ו־19 ₪ לפניה. "הדרך נהייתה ארוכה יותר, והדלק התייקר", הוא העיר. הנוסעים לא הביעו שום התנגדות. אחד הנוסעים אמר: "הסבל מתחלק באופן שווה. הנהג אינו מעלה את דמי הנסיעה מתוך תאוות בצע. הוא משלם את מחיר הדרכים העוקפות בדיוק כמונו".

שלט "אין פנייה ימינה או שמאלה" מתנוסס בכניסה למחסום. אחד הנוסעים שאל אודות השלט החדש, ועל כך הנהג ענה: "מימין נמצאת ההתנחלות איתמר, ומשמאל מחנה חווארה. לפני המלחמה נהגנו לעבור משמאל, אך כעת הפכו הכבישים לקוו אדום עבורנו".

לנהג שלנו אין מפות אלקטרוניות, אלא זיכרון שמגובה ברגליים בלתי ניתנות לעצירה. הוא מכיר את הכבישים, העיקולים, האבנים שמשנות את מיקומם, והצמתים שעליהם נבנו מחסומי חירום או שערי קבע. כפי שתיאר אותו אחד הנוסעים, הנהג הוא "הניצול האחרון של הגיאוגרפיה המקורית".

דרך יריחו... היכן שהזמן קפא במחסום

היעד למחרת היה העיר יריחו. עליתי על מונית שירות המובילה לגשר אלנבי בדרך לירדן. למרות שהשעון מורה אחת עשרה בבוקר, מחסום אל-מרבעה הנמצא דרומית לשכם היה כמעט סגור. פקק מחניק נגרם במקום, בעוד החיילים שותקים. לנהגים לא נותרה ברירה אלא להמתין ל־"נס צבאי" שיפתח את הכביש. מפלס החרדה אצל הנוסעים עלה בבת אחת מחשש שהגשר ייסגר לפני הגעתם.

"התקשורת היומיומית בין הנהגים הפכה להיות דרך טלגרם", אמר אחד הנוסעים, "אנחנו סומכים על הטלגרם כדי לדעת אילו כבישים פתוחים או סגורים, כהתראה מוקדמת לתנועת האנשים".

אנשים בווילות, ואחרים במחסומים

בדרך, קיבל הנהג שיחת טלפון מאזרח שביקש לזמין מונית שתיקח אותו לבלות בווילה בכפר אלנסאריה. לאחר שהשיחה הסתיימה, חייך הנהג ואמר: "ישנם אנשים המבלים בווילות, בזמן שאחרים הולכים ללוויות או עומדים במחסומים". למרות הגרוטסקיות של המשפט, הוא מתאר סצנה שלמה של ניגודים יומיים בגדה המערבית. ההערה הספונטנית הזו משקפת באופן עמוק מציאות שסועה מאוד שבה הפלסטינים חיים במציאות כפולה של מצור וחיפוש אחר מוצא. לפי השקפת נהגנו, מקצוע הנהג אינו רק "עבודה יומית". נהג התחבורה הציבורית משחק תפקיד חברתי והומניטרי שהופך אותו למתווך בין המבודדים בכפרים לאנשים החיים בערים, ובין אלה שמחפשים חיים לבין המחפשים מוצא. הנהג הוא זה שלוקח את הכלה למספרה, ואת המטופל לבית החולים, ואת הסטודנט לאוניברסיטה. הוא יודע שמה שמפריד בין כולם הוא "מעבר", "מחסום" או "גחמות החיילים". 

המחסומים: כאוס מכוון ונזק סביבתי קבוע

הכבישים העוקפים שישראל כופה לא רק מעצבים מחדש את הגיאוגרפיה, אלא גם גורמים לאפקט נסתר ומצטבר לאוויר המשפיע על חיי היומיום. בחזרה למחסום אל-מרבעה, העיר אחד החיילים לנהג: "מה זה הכאוס הזה?" ? הנהג ענה: "הנוסעים שלי בדרכם לגשר...". לאחר שהרכב עבר את המחסום, הנהג אמר לנוסעיו: "הם אלה שיצרו את הכאוס. אלמלא המחסומים, הכבישים לא היו פקוקים". לאחר מכן הוסיף: "כאוס הוא לא רק משבר תחבורתי, אלא גם זיהום סביבתי. המכוניות תקועות במשך שעות בעוד המנועים פועלים. כעת ישנן פליטות מזהמות בכפרים הקטנים. זהו נזק בלתי נראה, אך הוא מצטבר".

בכל פעם שהנהג נוסע במסלול לא שגרתי, הוא אינו מאבד את המצפן, אלא מסדר אותו מחדש עם שמות כפרים שהוא מכיר. הוא לא רק מוביל אנשים, אלא גם מהווה היסטוריון נודד שעובר בין הכפרים ועל עורקי הזיכרון, ומתנגד למחיקה באמצעות מפה שאצבעותיו משננות יותר מכל מערכת ניווט. בין כל פנייה ופנייה, הוא מצביע על מקום שהשתנה: "כאן היה פעם כביש פתוח", "הכפר הזה שקק חיים", "זהו כביש שעברו בו אוטובוסים בעבר ועכשיו מנותק על ידי התנחלות או מחסום".

עלא'א כּנעאן- עיתונאי משכם