זיכרון שלא מת וסיפורים שלא מסתיימים עם תום המלחמה

לא פעם אנשים תהו אודות סדר יומם של העיתונאים העזתים בזמן המלחמה: איך הם חיו? מה הם אכלו? היכן ישנו? וכיצד הצליחו להמשיך למלא את חובתם המקצועית? קוראים וקוראות יקרים, כעיתונאי עזתי שסיקר את המלחמה במשך השנתיים האחרונות, מלחמה שהותירה בנו צלקות שילוו אותנו עד סוף ימינו, אני אספק לכם במאמר הזה תשובות לשאלות אלה.

לאחר יותר מ־730 ימי גיהינום, ולמרות הפצעים, הכאב וההריסות, שחר חדש מפציע בעזה, והעזתים עדיין מתעקשים להיאחז בחיים. מלחמת ההשמדה שהתחילה לפני כשנתיים לא הייתה רק מבצע צבאי, אלא מבחן מוסרי לעולם כולו שבו האנושיות נפלה בגלל שתיקתה. למרות שנתיים של הרג, הרס ודם שניגר ברחובות, הצדק עדיין נעדר, והמצפון העולמי בתרדמה עמוקה.

מהרגע הראשון של פרוץ המלחמה, העיתונאים הפלסטינים נאלצו לעמוד איתנים במלחמה קיומית, כשמצלמה בידיהם ואמונה עמוקה בשליחות העיתונאית בליבם. אנחנו בחרנו מקצוע שאינו מתיר מנוחה לרגע, גם לא לשם ליקוק פצעים או תפיסת מחסה. עינינו ראו את מה שעדשות עיתונאים אחרים מעולם לא ראו. חווינו גיהינום עלי אדמות, ונשמנו עשן ואפר בעודנו מחפשים אחרי האמת בין ההריסות. הנשק היחיד שהיה בידינו נגד מכונת ההרג הוא התמונות והקולות שביקשנו להעביר מהשטח.

העיתונאים בעזה – ואני אחד מהם – התחככו עם המוות בכל רגע ובכל יום. לנו על המדרכות תחת כיפת השמים וההפצצות הישראלית כשאנחנו רעבים, צמאים ומותשים. למרות זאת, המשכנו במשימתנו משום ששתיקה היא בגידה, והשליחות שלנו קדושה יותר מהפחד. בין בתי החולים ההרוסים, מחנות הפליטים הצפופים, ובתי הקברות שעלו על גדותיהם, העיתונאים העזתים כתבו פרק חדש של גבורה. נפרדנו מעמיתים וחברים שמתו מות קדושים בעודם מחזיקים במצלמה, כשם שהייתה נשק נגד הנשייה.

המלחמה הזו לא הייתה רק התנגשות בין שני צדדים, אלא מלחמה על הזיכרון, הנרטיב, ועל האמת לאמיתה. כל תמונה שיצאה מעזה הייתה תמונה של שהיד, או ילד שאיבד את משפחתו, או אמא הבוכה בשקט מאחורי תימרות העשן. התקשורת הפלסטינית הוכיחה שעיתונאות אינה יכולה להיות רק מקצוע שאינו נשען על עמדה אצילה, וכי היא העורק האחרון שהשאיר את המלחמה בעזה בתודעה העולמית, למרות כל הניסיונות למחוק את נושא המלחמה, וגם את העיתונאים.

היום, עם ההודעה על הפסקת המלחמה, ישנה תחושה מוזרה של שלווה הפושטת בגוף המותש לאחר שנתיים של כאב. הסיוט אמנם נגמר, אך אף אחד אינו יכול למחוק את הזיכרון של המלחמה. בזיכרונם של עיתונאי עזה ישנם אלפי סיפורים אודות ילדים שחייכו למרות הרעב, אימהות שאיבדו הכל מלבד סבלנותן, ומולדת המתעקשת על החיים, למרות האש וההשמדה.

אמנם עברו שנתיים של מצור, דיכוי והרס, אבל הן היו גם שנתיים של גבורה, כבוד ועמידה איתנה בפני העוול והרוע. למרות גופיהם הכחושים והמותשים, עיתונאי עזה ששרדו את כל ניסיונות החיסול מצד הצבא הישראלי חזקים יותר מברזל. ביודעם שמילה יכולה לעלות להם בחייהם, העיתונאים האמינו גם שיש בכוחה להחזיר משמעות לאדמה, וכבוד לאדם. למרות סיום המלחמה היום, השליחות אינה מסתיימת לעולם משום שהאמת לא מתכלה, והזיכרון לא מת.

ייתכן והפרק הצבאי הזה יסתיים, וההריסות יפונו, והבנייה תחל, אך מה שהעיתונאים העזתים ראו וחוו יישאר לעולם עדות לכך שמילה חזקה יותר מפצצה, ושאור היוצא מעדשה קטנה בעזה יכול לחשוף את החושך שפשט בכל רחבי העולם.