חברה תחת כיבוש הולכת לבחירות

הבחירות לרשויות המקומיות הפלסטיניות שיתקיימו בסוף השבוע הן ברומטר לחברה במשבר.

ב־25 באפריל יתקיימו בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967 בחירות לרשויות המקומיות. אף שהבחירות האלה אינן צפויות להביא לשינוי פוליטי משמעותי, הן מאפשרות לעקוב אחרי מגמות בציבור שתחת כיבוש. מערכת הבחירות המקומיות האחרונה התקיימה בשני שלבים, ב־11 בדצמבר 2021 וב־26 במרץ 2022. הבחירות בסוף השבוע יתקיימו ב-184 רשויות מקומיות, בנסיבות שבהן משמעותן חורגת מגבולות התחרות על המושבים, שכן הפלסטינים מקיימים אותן על רקע מבוי סתום באופק הפוליטי הכללי, השעיית הבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות, והמשך הלחצים הישראליים על המרחב הציבורי הפלסטיני.

חשיבותן של בחירות אלה נובעת גם מאופיין של המועצות שחבריהן נבחרים בהן. המועצות המקומיות בגדה המערבית, לפי חוק הרשויות המקומיות הפלסטיני מספר 1 לשנת 1997, מנהלות תחומים הנוגעים ישירות לפרטי חיי היומיום של התושבים, כגון תכנון עירוני, מערכות מים וביוב, סלילת כבישים ותאורת רחוב, איסוף פסולת, מתן רשיונות, והסדרת השווקים והמרחבים הציבוריים. הן פועלות תחת פיקוחו של משרד השלטון המקומי, הקובע את המדיניות הכללית ועוקב אחר תפקוד הרשויות המקומיות.

הפלסטינים מנסים לחיות חיים ציבוריים כמו שאר עמי העולם. תחת הכיבוש, הם מארגנים את ענייניהם המקומיים כצורה של התנגדות למפעל ההתנחלות, ושומרים על המינימום ההכרחי של סדירות המרחב הציבורי חרף מה שכופה המציאות של פירוק ורדיפה מצד ישראל. מכאן שואבות הבחירות המקומיות את משמעותן העמוקה יותר, שכן הן אינן מייצגות רק הליך מנהלי מחזורי, אלא משקפות את התעקשותה של החברה להישאר מעורבת בענייני הציבור גם כאשר האופק הפוליטי נסוג והחיים הולכים ומצטמצמים.

חשיבותן של בחירות אלה אינה טמונה רק בכך שייבחרו בהן מועצות עירוניות וכפריות חדשות, אלא בהיותן ברומטר למצבה של החברה. הן בוחנות את יכולתה לשמר את כלי הארגון המקומי, להצמיח ייצוג מלמטה, ולהותיר את הפוליטיקה חיה ברמתה הקרובה ביותר לאנשים ולחיי היומיום. במובן זה, הבחירות המקומיות נראות כאחד המרחבים האחרונים שדרכם הפלסטינים עדיין מסוגלים לפעול, גם כשהמערכת הפוליטית כולה נשחקה והוגבלה.

המספרים משקפים משמעות זו בבירור. מספר בעלי זכות הבחירה ברשויות שבהן ייערכו הבחירות הגיע למיליון ו־40 אלף בוחרים ובוחרות. הבחירות מתקיימות לפי שתי שיטות שונות. האחת חלה על המועצות העירוניות, 136 מועצות בגדה המערבית, בנוסף לעיריית דיר אל־בלח שבעזה, שבה יתקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות מאז שנת 2005. הן מתאפשרות כיוון שדיר אל בלח נפגעה פחות מערי הרצועה האחרות, שחלקן הושמדו לגמרי. ועדת הבחירות הצהירה שבחירות בשאר רצועת עזה יתקיימו כאשר התנאים לכך יבשילו. 

המועצות העירוניות פועלות לפי שיטת הייצוג היחסי באמצעות רשימות פתוחות, עם מועצות שמספר חבריהן נע בין 11 ל־15 חברים. 284 המועצות הכפריות בגדה המערבית פועלות לפי שיטת הרוב האישי, עם תשעה חברים בכל מועצה. פער משפטי זה אינו משקף רק הבדל פרוצדורלי, אלא חושף גם הבדל באופיו של הייצוג המקומי בין הערים לכפרים, כמו גם בין המרחב המוניציפלי, המספק שירותים לאזרח, ובין המרחב הפוליטי המורכב יותר.

יותר נשים, יותר צעירים, ופערים בין אזורים שונים

ב־137 מועצות עירוניות התמודדו 367 רשימות, שכללו 4475 מועמדים ומועמדות. ההצבעה תתקיים בפועל רק ב־90 מועצות שבהן מתחרות 321 רשימות, בעוד זהות הנציגים ב-42 רשויות עירוניות הוכרעה ללא הצבעה, ובארבע מועצות לא הוגשה אף רשימה. מה שמוביל לכך שמשרד השלטון המקומי ממנה בהן מועצה או ועדת ניהול. 

ב־284 מועצות כפריות התמודדו 2817 מועמדים ומועמדות. הבחירות יתקיימו בפועל רק ב־116 מועצות. ב־132 רשויות כפריות הרכבי המועצות הוכרעו ללא הצבעה מאחר שמספר המועמדים בהם זהה  למספר המושבים, וב־36 מועצות לא התמודד איש. שיעור התמודדות הנשים הגיע ל־32 אחוזים במועצות העירוניות, עם שמונה רשימות שבראשן עומדות נשים, לעומת 23 אחוזים במועצות הכפריות. מספרים אלה אינם מתארים רק את התפלגות ההתמודדות, הם מראים כי החיוניות האלקטורלית התחלקה באופן לא שוויוני, וכי רבות מן הרשויות המקומיות נכנסות להליך הזה ללא תחרות ממשית.

פער זה משתרע על פני מספר גדול של מחוזות, מירושלים, ג'נין וטולכרם ועד שכם, רמאללה ואל־בירה, בית לחם וחברון. תהיה, לכן, טעות לראות בבחירות המקומיות תמונה פלסטינית אחת ומלוכדת. יש מחוזות וערים שעדיין מתקיימת בהם תחרות פוליטית, חילופי אישים וייצוג, ואחרות נכנסו לתהליך דרך הכרעה מוקדמת או הימנעות. מכאן נובעת חשיבותו האנליטית של הליך זה, שכן הוא אינו מודד רק מי מנצח, אלא גם חושף היכן הפוליטיקה המקומית נותרה חיה, היכן נחלשה, והיכן הפכו הבחירות להליך פורמלי יותר מאשר לרגע של תחרות ציבורית.

מפת הבחירות והמועמדים מדגישה שתי תכונות הראויות לעיון. הראשונה היא הנוכחות הבולטת של צעירים בהתמודדות, דבר המשקף את רצונו של דור חדש להיכנס למרחב הציבורי ולא להותיר את הניהול המקומי בידי האליטות המסורתיות בלבד. השנייה היא הירידה בתחרות המפלגתית והסיעתית הישירה ברבים מן המחוזות, שבהם המאבק התקרב יותר לשיקולים חברתיים, שירותיים ומקומיים, והתרחק יחסית מן הכותרות הארגוניות המפורשות. שינוי זה אינו מעיד על היעלמותה של הפוליטיקה, אלא על כך שהפוליטיקה עצמה שינתה את צורתה ועברה במספר זירות מן התחרות על הסיסמאות הגדולות אל השאלה מי מנהל את המקום ומי פונה לצרכיו הישירים בצורה טובה יותר.

נוסף על כך, בחירות אלו מציגות שינוי ברור בכלי תעמולת הבחירות, שכן הקמפיין מתמקד בעיקר ברשתות החברתיות, ופחות בשלטים ובתמונות הפרושות ברחובות כמו בעבר. שינוי זה משקף תמורה באופן ההגעה אל הבוחרים, כאשר הפלטפורמות הדיגיטליות נעשו מהירות יותר, זולות יותר, ובעלות יכולת גבוהה יותר לכוון אל קהל היעד ולקיים עמו אינטראקציה ישירה.

הזדמנות לעליית אליטות חדשות

החוקר והפרשן הפוליטי אחמד זכארנה אמר בשיחה עם "סברה" כי בחירות אלה מקבלות את משקלן מן ההקשר שבו הן מתקיימות. הן באות בצל חסימת האופק הפוליטי הכללי, המתבטאת בהיעדרו של מסלול מדיני עם הצד האחר ובאי קיומן של בחירות מחוקקות ונשיאותיות, וכן בהקשר של התמקמות מחדש של היחסים עם התומכים הבינלאומיים במערב ובמזרח. לכן, לדבריו, הבחירות האלה הן יותר מבחן מוגבל למציאות קיימת מאשר תחנה בשינוי פוליטי מהותי. הן מאפשרות למדוד את הלך הרוח של האנשים, את רמת אמונם במוסדות, ואת גבולות מעורבותם במרחב הציבורי דרך שערו של השלטון המקומי.

זכארנה מוסיף כי מערכת בחירות זו פותחת פתח להשפעה ישירה על ניהול העניינים המקומיים, ומעניקה לחברה הזדמנות לבחור אליטות חדשות, להבליט כוחות צעירים, ולבנות בריתות החורגות מן המסגרות המסורתיות. מכאן שאין לקרוא את הבחירות רק דרך תוצאותיהן, אלא גם מזווית מה שהן חושפות על צורתה של החברה, על כיווניה, ועל יכולתה לשוב ולסדר את סדרי העדיפויות שלה בתוך המרחב המקומי.

עאדל שדיד, חוקר לענייני ישראל, מציין בשיחה עם "סברה" שישראל אינה מתנגדת, עקרונית, לקיומן של הבחירות המקומיות הפלסטיניות, משום שהיא חדלה לראות בהן פתח למסלול מדיני או למשא ומתן לשלום. במקום זאת, ישראל רואה בבחירות חלק מניהול האוכלוסייה והשירותים בתוך מבנה מפוצל. מנקודת מבט זו, ישראל מוצאת עניין בהיווצרותן של מועצות מקומיות שניתן להתנהל מול כל אחת מהן בנפרד, בתוך היגיון מנהלי ומרחבי מפורר, במקום להתמודד עם מבנה פוליטי פלסטיני מאוחד המחזיק באופק לאומי כולל. עבור השלטון הישראלי, הבחירות המקומיות, הן חלק מהנדסת המרחב הפלסטיני, לא היבט של ריבונות פלסטינית.

שדיד מוסיף כי היגיון זה חורג בהרבה מעצם ההיתר לקיים את הבחירות. המועמדים בבחירות מתחייבים להחלחטות הקהיליה הבינלאומית כתנאי למועמדותם. לדברי שדיד, התנאי הזה מגדיר מראש את גבולות ההשתתפות, בעוד ישראל משמרת את שליטתה על המסגרת הכללית כולה. ישראל היא זו שמתירה מלכתחילה את קיום הבחירות, והיא גם זו שקובעת את המרחב שבתוכו הן מתנהלות, תחת מסגרת אוסלו ובגבולות שאותם היא מוכנה לקבל. 

משום כך, ישראל אינה מתייחסת לבחירות כאל מימוש חופשי של דמוקרטיה פלסטינית, אלא כאל הליך מבוקר, שהיא מנסה להשפיע על תנאיו ועל סוג המועמדים שמורשים להמשיך ולהתמודד בו. הדבר ניכר במעצרם של כמה מן המועמדים ובאיומים שהופנו כלפי אחרים כדי להניאם מהשתתפות. למשל, הצבא פשט על ביתו של מועמד עיריית בלעא, בילאל ג'יתאווי, עצר וחקר אותו במשך שעות. דוגמא נוספת היא מעצרו של חאתם אל־בכרי, מועמד עיריית חברון. הבחירות, אם כן, הן פעולה חברתית פלסטינית שמתקיימת בתוך מבנה של שליטה ישראלית, המבקשת לפקח עליה ולתחום מראש את תוצאותיה האפשריות.

הדילמה: להשתתף או להחרים?

יש גם מי שבוחרים שלא להשתתף בבחירות הללו. א., פלסטיני שביקש ממגזין סברה שלא לחשוף את שמו, הסביר כי הוא דוחה את ההשתתפות בבחירות המקומיות, משום שלדבריו התיקונים שנעשו בהן והתנאים שהוטלו על המועמדים מצמצמים את חופש הדעה והביטוי.

הוא אינו רואה בבחירות מעשה פוליטי של ממש, כל עוד הן נערכות במסגרת הסכם אוסלו ובתוך מציאות שבה ישראל שולטת כמעט בכל דבר, מן התנועה והמרחב הציבורי ועד לגבולות פעולתם של המוסדות הפלסטיניים עצמם. א. הוסיף שהמועצות המקומיות, יהיו אשר יהיו שמותיהן או פניהם של חבריהן, נותרות כבולות למגבלות קשות המצמצמות מאוד את יכולתן לפעול. לכן, לשיטתו, ההשתתפות אינה משנה את מהות המציאות, אלא רק מעניקה לה צורה פרוצדורלית נטולת השפעה פוליטית ממשית.

הבחירות המקומיות הפלסטיניות אינן בוחנות רק את מועצות הערים והכפרים, אלא גם את יכולתה של החברה להגן על עצמה באמצעות כלי הניהול, הייצוג והארגון המקומי. ברגע שבו המרחב הפוליטי הפלסטיני מתכווץ, העירייה והמועצה הכפרית נראות כיותר ממוסדות שירות. הן הופכות לסימן לכך שהחברה עדיין מנסה למשול בחלק מחייה, ליצור צורה מסוימת של פעולה ציבורית, ולהפוך את הניהול המקומי למרחב של עמידה אזרחית.