טובעים בזבל: כך הפכה האשפה לנשק בידי הפשיעה המאורגנת ביישובים הערביים

לרגל פרסום נייר העמדה החדש של חוקר מדיניות הציבור חביב מחול במרכז מדַא אל-כרמל – המרכז הערבי ללימודים חברתיים יישומיים – סברה שוחח איתו על ממצאיו, מסקנותיו והשלכותיהם. המסמך, הנושא את הכותרת "עלתה הצחנה שלכם: מלחמות האשפה ביישובים הערביים בתוך הקו הירוק והשלכותיהן", מבוסס על עבודת מחקר מעמיקה שמחול, בוגר תואר שני מאוניברסיטת יורק שבבריטניה, ערך בשנים האחרונות.

דבר אינו מסמל את עומק הפער בין "שוויון אזרחי" לבין מציאות יומיומית עגומה יותר מערמות אשפה בוערות בפאתי ישובים ערבים, כמו הערמות שהצטברו בג'דיידה-מכר ונצרת. בשני המקרים, האשפה איננה רק תוצר לוואי של צריכה בלבד, אלא תוצר ישיר של מדיניות הדרה והזנחה ממוסדת ומתמשכת החודרת לכל תחומי חיי התושבים.

חביב מחול פרסם לאחרונה דו"ח תחת הכותרת "הצחנה עלתה – מלחמות האשפה בישובים הערבים והשלכותיהן". הדו"ח חושף מציאות מדאיגה: פינוי האשפה בישובים הערבים הפך לסמלן של מערכות קורסות: המערכת השלטונית, הכלכלית, הסביבתית, ולעיתים גם המוסרית.

בישוב ג'דיידה-מכר הצטברו יותר מ־70 אלף טון אשפה במשך חמש עשרה שנה, ללא פתרון מערכתי באופק. ובעיר נצרת – העיר הערבית הגדולה בישראל  – הופסקו לאחרונה שירותי פינוי האשפה בפתאומיות משום שהקבלן, בעל  הזיכיון, העלה את המחיר לסכום שהעירייה לא יכלה לשלם. זה אינו מצב חריג  אלא דפוס ידוע מראש.

משבר שירותים או מדיניות מכוונת?

השיטה מסתתרת מתחת הערמות. השלטון המרכזי בישראל מפעיל זה עשורים מדיניות חוסר תקצובי כלפי הרשויות המקומיות הערביות. ישובים אלה סובלים ממחסור חמור בקרקעות, מתשתיות ירודות, ומהיעדר אזורי תעשיה. אי לכך, התקציבים העירוניים תלויים בתשלומי הארנונה למגורים בלבד – תשלומים הנמוכים בהרבה מבחינת גובה התשלום ואחוז הגביה, בהשוואה לישובים שרוב תושביהם יהודים.

יותר מ־92% מהרשויות המקומיות הערביות מדורגות באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים ביותר (אשכולות 1–4). יחד עם זאת, במקום שהמדינה תזרים תקציבים מתקנים לרשויות אלה, היא דורשת מהן לתקצב פרויקטים ותוכניות לפי מודל ההשתתפות העצמית, או בכינויו, "מימון תואם" (מצ'ינג). במצב הכלכלי של הרשויות הערביות, מודל זה אינו ישים, ולכן הן מוצאות את עצמן כבולות למבנה תקציבי המנציח את חולשתן.

כשהזבל נשלט בידי ארגוני פשע מאורגן

הקושי הכלכלי הוא רק קצה הקרחון. על פי הדו"ח של מחול, אחת התופעות המסוכנות ביותר שצמחו בשנים האחרונות סביב תחום פינוי האשפה היא חדירת ארגוני הפשיעה לתחום זה. בג'דיידה-מכר, בעראבה, ובישובים ערבים נוספים, החלו ארגוני פשיעה להשתמש באיומים, סחיטה, ואף אלימות פיזית כדי להשתלט על מכרזי פינוי אשפה. בג'דיידה-מכר, הקבלן שעבד במשך שנים פרש. כתוצאה מכך, המועצה המקומית מצאה את עצמה חסרת ברירה, ונאלצה להתקשר בחוזה עם הקבלן היחיד שנותר בשטח. התושבים, כמובן, משלמים את המחיר ונאלצים לספוג מחירים מופקעים, לשתוק ולא להתלונן על הידרדרות השירות, ולוותר כליל על מנגנוני הפיקח והשקיפות.

תמרור אזהרה פוליטי

הדו"ח מדגיש שמשבר האשפה אינו מחדל טכני, אלא סימפטום של אי-שוויון מובנה. במדינה שבה רוב האשפה מוטמנת ולא ממוחזרת, ובה אין כמעט מתקנים חלופיים לטיפול באשפה, הישובים הערבים נשארים ללא ברירה ונאלצים להטמין או לשרוף את האשפה, או פשוט לטבוע בערמות של אשפה ברחובות.

בזמן שרשויות מקומיות יהודיות נהנות מהשקעות בתשתיות סביבתיות חדשניות, הרשויות הערביות מנסות לשרוד תחת איומי ארגוני הפשע ללא אמצעי הגנה. והציבור? הציבור נושם עשן רעיל ונחשף למחלות, סובל מתיקנים ועכברים במרחבים השכונתיים, ובעיקר, מאבד אמון בשלטון.

מה אפשר לעשות?

לטענת מחול, הפתרון אינו יכול להיות פתרון נקודתי. דרושה מדיניות חדשה שמכ

ירה בפערים ונותנת להם מענה מערכתי. בראש ובראשונה, על המדינה להפסיק את מדיניות "המימון התואם" ולספק לרשויות הערביות תקצוב מלא לתחום פינוי האשפה, בהתאם למצבן החברתי-כלכלי.

שנית, יש לעודד הקמת אשכולות לשיתוף פעולה בין רשויות ערביות כדי לשפר את כוח המיקוח שלהן מול קבלנים, וכדי להשיג שירות איכותי במחיר סביר. בנוסף, איגום משאבים יכול לסייע במניעת ריכוז כוח מוגזם בידי קבלן אחד ולשבור את 

המונופולים שנוצרו.

שלישית, ואולי החשוב מכל: דרוש טיפול נחרץ ברמה הפלילית בפשיעה המאורגנת שחדרה לתחום זה. המשטרה, הפרקליטות, ומערכת המשפט אינן יכולות עוד להישאר אדישות נוכח המצב שנוצר. יש להחזיר את השליטה ברשויות לידי המדינה והציבור.

הכותב תולה תקוותיו בתנועת מחאה עממית ככלי הישיר והאפקטיבי ביותר להנעת שינוי פוליטי ממשי. הניס

יון ההיסטורי והמציאות הקיימת מוכיחים כי שינוי אמיתי אינו מגיע מלמעלה, אלא נכפה מלמטה; מהציבור והרחוב שאינו נרדם בשמירה. על כן, 

מדגיש הכותב את חשיבות ההתארגנות העממית והיוזמות האזרחיות, גם כאשר הן נראות תחילה מצומצמות או פזורות. העוצמה האמיתית מצויה בהצטברות המחאה המקומית, וההתמדה יוצרת תודעה חדשה. ניתן לראות דוגמה לכך בעיר נצרת, בה נרשמה לאחרונה התעוררות קהילתית הולכת וגדלה בצורת הפגנות ומשמרות מחאה, לצד יוזמות קהילתיות נוספות. זוהי עדות לשינוי בגישה הציבורית ולהתנגדות הגוברת לשתיקה ולכניעה.

אולם, הכותב אינו מסתפק בקריאה למחאה בתוך הישובים הערבים בלבד, וסבור כי יש לצאת גם מחוץ להם – לרחובות המרכזים, לכיכרות ולמשרדי הממשלה – קרי, המקומות שבהם מתקבלות ההחלטות ואליהם העיניים נשואות. רק שם יכולה המחאה להפוך לכלי לחץ לאומי ולכוח מוחשי שמביך, מערער, ומשפיע בפועל.

מדיניות מסריחה

מה ש"עולה" כאן הוא לא רק ריח האשפה, אלא ריחו החמוץ של כישלון לאומי עמוק בשוויון, בשירות, ובצדק. כאשר ילדים שואפים עשן רעיל המגיע ממשאית בוערת ליד מגרש הכדורגל ולאף אחד לא אכפת, סימן שמשהו מקולקל. אם לא ייעשה תיקון, ג'דיידה-מכר תהיה רק ההתחלה. הבאות בתור יהיו דֵיר חנא, טייבה, סכנין, וכפר מנדא. האם נחכה עד אשר יהיה מאוחר מדי, ותהיה קריסה כללית?