טמרה: פגיעות מלחמה, הבטחות ריקות ושיקום מתעכב

היא מתארת אותו כמעט כמו שכלה מתארת את שמלת החתונה שלה – הבית שנבנה בעשר אצבעות, על חלקה שנקנתה ביזע ובחסכונות. בית שהיה מלא בפרחים, בצבעים ובניחוחות של חיים. סועאד, אישה ספורטיבית ואנרגטית, מאמנת ומדריכת כושר ידועה בסביבתה, ובעלה, שחקן כדורגל ותיק ומאמן אהוב,  בנו יחד את הבית לא רק כקורת גג למשפחתם, אלא כמקדש של אהבה, יציבות ומשמעות. שנים הם חלמו, תכננו והשקיעו כל שקל פנוי. כל אבן שהונחה, כל גדר שהתכסתה בפרחים, הייתה עדות למסע אישי של יצירה והתמדה.
"זה היה הבית שלי," היא אומרת, "אבל לא רק בית. זה היה אני. כל מה שבנינו יחד".
ואז, ברגע אחד, הכל התרסק 

זה היה יום רגיל, עד שלא היה. טיל שנורה במסגרת המלחמה בין ישראל לאיראן שינה את פניה של טמרה באחת. טיל כבד נפל על בית השכנים, משפחת ח'טיב, אך ההרס לא נעצר שם. שכונה שלמה רעדה, קירות קרסו, ארבע נשים, שכנותיה הוותיקות, מצאו את מותן תחת ההריסות. בתים נוספים הפכו לעיי חורבות, בהם ביתה של סועאד. 

"היינו אני ובעלי בבית, שמענו את האזעקות וכמו כולם רצנו למקלט שבקומת הקרקע. כשהיינו בפנים פתאום שמענו בום חזק, הבום ששינה את החיים שלנו. אבל לעוד כמה דקות לא הבנו מה באמת קרה, שהינו דקות במקלט ואז יצאנו… הכל אבק, הכל הרוס… בעלי הסתכל עלי ואמר לי: תסתכלי על הרכבים שלנו, הכול נהרס. הבנו שקרה משהו, אבל לא הצלחנו להבין מה באמת קרה. הייתה הפסקת חשמל, חושך מוחלט ואני עם הטלפון מנסה להאיר את המקום ולהבין. שכנים התחילו לצעוק ולקרוא לנו ואנשים נכנסו מהחלונות להציל אותנו. אני בתדהמה, לא מבינה מה קרה כאן , עד שהבנו שהטיל פגע בבית של השכנים בנפילה ישירה. אנחנו לידם ולכן הבית שלנו נפגע קשות". 
כשסועאד מתארת את האירוע היא זוכרת את הקולות, את הצעקות, את ענני האבק שחנקו את האוויר. "רגע אחד הכל היה מלא חיים – ושנייה אחר כך, דממה. לא נשאר דבר חוץ מהריסות ואובדן". 

חווית עקירה פנימית

לאבד בית זה יותר מלאבד חפצים או קירות. עבור סועאד, זו הייתה חוויית עקירה פנימית. "אי אפשר להסביר את זה," היא מתארת, "זה לא כאב שעובר. זה חור שנפער, חור שאתה חי איתו. זה לא היה רק בית, זאת היתה הממלכה שלי שבה ישבתי כל יום עם בעלי במרפסת ושתינו קפה. זאת הגינה שלי, שבה הייתי מארחת כמעט כל יום אנשים שהגיעו לבקר ולא הפסיקו להחמיא לי על הבית. בגינה שתלתי ונטעתי עצים ופרחים מכל הסוגים. הם לא גנבו לי בית, הם גנבו לי חיים, הם גנבו לי את שעות הבוקר המוקדמות שלי בבית בשקט ולבד, הם גנבו לי את הזיכרונות. כמעט לא נשאר דבר מהבית".

 "אני זוכרת שכשאנשים באו לעזור לי לנקות את הבית, חיפשתי את אלבום התמונות שלנו כמשפחה ואת אלבום הזיכרונות של בעלי שאני יצרתי. בעלי שחקן כדורגל ושיחק המון שנים, ולכן אספתי את כל החוויות שלו באלבום קטן. באלבום הקטן הזה שמצאתי בין ההריסות התחבאו כל עולמי וכל החיים שלי. ברגע שמצאתי אותו ידעתי שהחיים שלי עוד יחזרו".  
מאז אותו יום סועאד לא מצליחה לשוב או אפילו להתקרב לבית. המראה – קירות חרבים, פרחים מרוסקים, קבורים באבק – קשה לה מדי. "אני מתאמנת, אני חזקה, הגוף שלי בנוי לעמוד במכות", היא אומרת, "אבל אין אימון שיכול להכין אותך לרגע שבו את רואה את כל החיים שלך קורסים מול העיניים".
בעלה, גבר שמכיר היטב את תחושת המאבק במגרש הכדורגל, מודה שגם הוא לא מוצא כוח לעמוד מול המראה. "אנחנו מאמנים אנשים להיות עמידים, חזקים, להילחם על המטרה, אבל כאן? הרגשנו חסרי אונים. לבד".

שכונה ריקה, רחוב מת

שכונת תל אלע'זאל בטמרה, שבה חיו שנים רבות, כבר אינה מקום שניתן לקרוא לו בית. חודשים אחרי פגיעת הטיל, הרחובות עדיין נראים כמו זירת קרב, הבתים החרבים עומדים כעדות אילמת לכישלון המערכת. משפחות רבות עזבו עד לקבלת מענה ועד לשיקום הבתים והנפשות. אחרות נותרו במצב זמני, תלוש וחסר ודאות. 
"זה לא רק הבית שלי", מדגישה סועאד, "זו הקהילה כולה. הרחוב שלנו היה מלא בילדים משחקים, בריחות של בישולים, בקולות שכנים. היום הוא ריק, מת, וזה מפחיד יותר מהפיצוץ עצמו".
מעבר לאובדן האישי, יש גם כאב פוליטי עמוק. מהרגע הראשון הגיעו נציגים רשמיים מטעם השלטון, צילמו והבטיחו סיוע. אך החודשים חלפו, והשיקום לא הגיע. הבטחות לשיבוץ זמני, מענקים לשיקום, תכניות לדיור חלופי – כולם נותרו על הנייר.  משפחתה של סועאד לא לבד במצוקה הזאת.  כמעט ארבעים אלף תביעות על נזק ישיר הוגשו למס רכוש מתחילת המלחמה עם איראן ונתונים ממשלתיים מראים שהיקף הנזק עומד על למעלה מחמישה מיליארד שקלים. כל זאת בזמן שעדיין יש תיקים פתוחים במס רכוש של נפגעי המלחמה בצפון ובדרום בנוסף לעוד נפגעים שעדיין לא הגישו תביעות. רבים מהנפגעים מדווחים על בירוקרטיה עקומה ואיטית שבגינה אנשים רבים עדיין לא קיבלו פיצויים וחלקם התחילו לשפץ בעצמם, ללא סיוע. אבל לסועאד אין אפשרות להתקדם. הבירוקרטיה של תהליכי ההריסה מעכבת את שיקום ביתה ומשאירה אותה תלויה בין שמים וארץ, ללא מענה. היא גרה היום בבית זמני בעיר ומחכה לחזור לבית ולבנות את החלום מחדש.  
"הם אמרו לנו, תחזיקו מעמד, אנחנו איתכם", מספרת סועאד. "אבל איפה הם היום? אנחנו לבד מול ההריסות". 

המדינה נטשה, החברה סייעה

היא ממשיכה: "אבל מה שכן, אני לעולם אני לא אשכח את התמיכה שיש לנו מהחברה הערבית. אנשים לא עוזבים אותנו לרגע, מביאים לנו מתנות, מציעים עזרה כספית, מחבקים ומנשקים ומוודאים שאנחנו בסדר. הראשון שבא לעזור לנו היה בחור מהשכונה שלא הפסיק לקרוא לנו ולוודא שאנחנו בחיים. המלחמה הזו לימדה אותנו כמה חשובה התמיכה החברתית שקיבלנו והחוסן שלנו".
לעומת זאת התחושה שלה ושל שכנים נוספים כלפי המדינה  היא  תחושה של נטישה. ברגע האמת, כאשר המדינה נדרשה לעמוד לצד אזרחיה, היא בחרה להעלים עין. הבירוקרטיה משתרכת, ההיתרים מתעכבים, והכאב היומיומי רק מתעצם.
סיפורה של סועאד אינו חריג. הוא משקף מציאות רחבה יותר של מאות משפחות ברחבי הארץ שחייהן נהרסו תחת האש במלחמות האחרונות, אך שיקומן נותר בגדר חלום רחוק. המקרה בטמרה, שבו ארבע נשים איבדו את חייהן ובתים שלמים קרסו, הפך לסמל של רשלנות ממסדית, של אוזלת יד ושל חוסר מוכנות להתמודד עם המציאות.  
בין הגורמים שמעכבים את תהליכי הבנייה והשיקום אפשר למנות מחסור עצום בכוח אדם בענף הבניין. עד 2023 ענף הבניין הסתמך ברובו על עובדים פלסטינים מהגדה המערבית, יותר מ-150 אלף עובדים משם הועסקו בענף עד תחילת המתקפה על עזה.  השנה נכנסו רק כ-14 אלף  עובדים. בנוסף, מחיר חומרי הבניה עלה באופן חד וכספים רבים מופנים למערכות הביטחון, כלומר כסף שמוצא על מלחמות ולא על שיקום. בעוד ברמה המדינית מדברים על "הרתעה", "אסטרטגיה" ו"ניצחון", במציאות המקומית העגומה נשים וגברים נותרים ללא קורת גג וללא אופק ברור.

בפנים אני בוכה כל יום

סועאד, מבקשת דבר פשוט, מה שכל אשה במצבה היתה מבקשת: לחזור הביתה. לא לבית מפואר, לא לווילה חדשה, אלא לבית שלה, זה שבנתה בעשר אצבעות, זה שנקבר תחת ההריסות. "אני לא רוצה מתנות", היא אומרת בקול נשבר, "אני רק רוצה שיתנו לי לחזור למה שהיה שלי. שיפנו את ההריסות, שיתחילו לשקם. אני לא מבקשת יותר מזה".
היא מבינה שהבית כבר לא יחזור להיות בדיוק אותו בית, אבל החזרה אליו מבחינתה תהיה שיבה לחיים עצמם.  "אני לא יודעת איך ייראה הבית החדש ולא חושבת שיהיה בדיוק איך שהיה, אני רק יודעת שאני רוצה לחזור הביתה, וזהו". היא אומרת.  
כיום סועאד ובעלה מתגוררים בבית זמני, אך חייהם אינם חיים. חפציה האישיים, זיכרונות חייהם, אלבומי התמונות, כולם נותרו תחת ההריסות. היא ממשיכה לאמן, ממשיכה לחייך לתלמידותיה, אבל מודה שבפנים היא מרוסקת. "אני מראה חוזק, כי אני מאמנת, כי אנשים מסתכלים עליי. אבל בפנים  אני בוכה כל יום".
סיפורה של סועאד  אינו רק סיפור אישי, הוא כתב אישום נגד רשויות שלא השכילו לספק מענה מהיר, ונגד מערכת שמפקירה אזרחים ברגעי משבר.  במדינה שמתיימרת להעניק ביטחון לאזרחיה, המינימום הנדרש הוא לספק קורת גג ומשאבי שיקום לנפגעי מלחמה. כל עוד זה לא מתרחש, הפער בין ההצהרות למציאות יוסיף להיות תהום שמכרסמת באמון הציבור.
סועאד לא תשכח את הבית ההוא. היא מדברת עליו כאילו הוא עדיין עומד במלוא יופיו, וכאילו הפרחים עוד פורחים בחצר. זה הזיכרון שמחזיק אותה, וגם הכאב שמפרק אותה. "אני יודעת שאני אחזור", היא לוחשת, "אבל השאלה מתי. כמה זמן עוד אצטרך לחכות, וכמה עוד כאב נחווה עד אז"?
הבית שנחרב בטמרה איננו רק סיפור אישי. הוא מראה לחברה כולה. הוא מספר על הפער בין חלום למציאות, בין הבטחה למעשה, בין האזרח למדינה. כל עוד ההריסות מונחות ברחוב, ההריסות המכאיבות יותר – אלו שבלב – יוסיפו ללוות את סועאד, את שכנותיה, ואת כולנו.