ילד נרצח בבית הספר – והמערכת ממשיכה כרגיל

מוחמד מראזקה, בן 17 מכפר קרע, הגיע בבוקר לבית הספר ויצא משם בארון. הוא נדקר למוות בתוך חצר מוסד חינוכי, מול עיניהם של תלמידים ואנשי צוות. זה לא קרה בלילה אפל, לא בסמטה חשוכה, לא במסגרת פעילות עבריינית. זה קרה בתוך בית הספר. המקום שאמור להיות הכי בטוח לילדים.

ומה עשתה המדינה? כלום. המערכת ממשיכה כרגיל. שום בלם לא נמשך. לא הוכרזה שביתה, לא התקיים דיון חירום, לא הוקמה ועדת חקירה. ביום שלמחרת כבר שוב למדו. הילדים שנכחו ברצח התבקשו פשוט להמשיך הלאה. זאת לא סתם אדישות, זאת הפקרה.

הרצח המזעזע הזה אינו חריג. הוא חוליה נוספת בשרשרת הולכת ומתארכת של אלימות קטלנית כלפי ילדים ונוער בחברה הערבית. מקרה רודף מקרה, וכל פעם נשמעת אותה אנחה עייפה: "טרגדיה נוספת". אבל מוחמד לא היה רק מספר נוסף. הוא היה ילד. ילד עם שם, עם משפחה, עם חלומות. ילד שרצה ללמוד. ילד שבמקום למצוא כיתה מצא קבר.

מערכת שמחנכת לא לראות

הנער שדקר את מוחמד לא היה זר, אבל גם לא היה חלק מהמסגרת. הוא הצטרף לבית הספר לאחר שנשר ממסגרת אחרת, לאחר חודש של היעדרות מלאה ממערכת החינוך. במשך ארבעה שבועות הוא היה ללא מסגרת, ללא כתובת וללא מענה. אף אחד לא עקב אחר מצבו, לא בירר היכן הוא, לא ליווה את משפחתו. ואז הוא הופיע שוב במרחב החינוכי – עם סכין ביד.

וזהו בדיוק סיפור הכישלון: ילד בן 16 נושר, נעלם,  ואז חוזר ככותרת ראשית. אבל זה לא מתחיל מהכותרת. זה מתחיל מהשקט. מהרגע שבו לא היה טלפון מהיועצת, לא היה איש חינוך בפתח הבית, לא הייתה יד מושטת, רק דלת סגורה.

הנשירה אינה מתחילה מרגע העזיבה הפורמלית של ספסל הלימודים. היא מתחילה קודם – בשיעמום, בניכור, בתחושת חוסר המשמעות, בחוויית ההשפלה. היא תהליך הדרגתי של התרחקות שהמערכת מתעלמת ממנו שוב ושוב. נער שמרגיש לא שייך, שמרגיש לא רצוי, שמרגיש לא נראה – הוא נער בסיכון. לא כי הוא מסוכן,  אלא כי נשמטה לו הקרקע מתחת לרגליים. ילדים כאלה לא הולכים לשום מקום, אלא נופלים. ואלה שנופלים – לעיתים גם פוגעים.

הפער שבין המספרים למציאות: נשירה סמויה ותחושת נטישה

נכון, חלק מהנתונים הרשמיים מצביעים על ירידה מסוימת בשיעורי הנשירה במערכת החינוך בעשור האחרון – גם בחברה הערבית. אך קריאה זהירה יותר מגלה מציאות מטרידה.

ראשית, מדובר בפער איכותי, לא רק כמותי: ייתכן שפחות תלמידים נושרים בפועל, אך אלה שכן, נותרים ללא מענה אמיתי, ללא ליווי, ללא מערכות שיקום או מנגנוני הגנה. במילים אחרות – ילד שנשאר לבד, ממשיך להיעלם גם כשהוא כבר לא מופיע בטבלה הסטטיסטית.

מעבר לכך, ישנה נשירה סמויה שהינה תופעה הולכת ומתרחבת, במיוחד בקרב תלמידים ערבים. מדובר בנערים שאינם מוגדרים רשמית כנושרים, אך בפועל הם מנותקים רגשית, לימודית וחברתית מהמערכת: לא מגיעים לבית הספר, או שמגיעים אך לא משתתפים בלמידה, לא מקבלים מענה לצרכיהם, ונעלמים מתחת לרדאר של משרד החינוך.

ואכן, הפערים המגזריים עדיין עמוקים: לפי נתוני מכון ברוקדייל והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעורי הנשירה בקרב תלמידים בדואים בנגב מגיעים עד 17% – כמעט פי שלושה מהממוצע הארצי. גם בקרב בנים ערבים בכלל, הנשירה גבוהה משמעותית לעומת בנים יהודים. המשמעות ברורה: הכישלון המערכתי לא חולק את פירותיו באופן שוויוני – הוא מכה קודם כל בקבוצות הכי מוחלשות.

חמור לא פחות הוא היעדר מערך תגובה: גם כאשר תלמיד נושר באופן גלוי, אין מספיק מסגרות ביניים, חונכות, או קווים חמים לפעולה. הילד פשוט נופל בין הכיסאות. לפעמים הוא יושב בבית שבועות – כמו הנער שביצע את הדקירה הקשה – מבלי שאף אחד יתקשר. מבלי שאיש ישים לב.

ולכן, למרות השיפור המספרי לכאורה – המשבר האמיתי רק מעמיק. ילד אחד שנושר והופך לאלים  מספיק כדי לרצוח תקווה שלמה. ילד שנפלט ולא נאסף עלול להפוך ממי שזקוק להצלה, למי שהחברה צריכה להינצל מפניו. וזה כבר לא נתון יבש – זו טרגדיה.

יתומי הפשיעה וילדי ההדחקה

מאות ילדים בחברה הערבית הפכו בעשור האחרון ליתומים בגלל אלימות חמושה. הם מתעוררים לבית ריק, הולכים לבית ספר שבו לא מדברים על האובדן, ממשיכים במסלול כאילו כלום לא קרה. המדינה לא מכירה בהם כקבוצת סיכון, לא מפתחת תוכנית שיקום, לא מספקת מענה רגשי. ילדים שהפשע לקח מהם הורה נשארים גם בלי תמיכה.

מערכת החינוך לא רק מתעלמת מהכאב הזה, לעיתים היא ממש משתיקה אותו. כשיש ירי בשכונה, התלמידים מתבקשים "להתמקד בלמידה". כשיש רצח, לכל היותר נערך "שיעור אקטואלי". כל עוד אפשר לדחוף את האלימות החוצה מקירות בית הספר,  היא לכאורה "לא שייכת לחינוך". אבל האלימות כבר מזמן נכנסה לכיתה. היא יושבת ליד התלמידים, היא חודרת דרך הפלאפונים, היא נמצאת בשיחות ההפסקה, ובמקרה של מוחמד, גם בגופו של אחד הילדים.

אין פרוטוקול לרצח של תלמיד

זהו כישלון מערכתי עמוק. משרד החינוך לא יודע כיצד להגיב לרצח של תלמיד. אין פרוטוקול מסודר, אין תגובה בין-משרדית עם משרד הרווחה או הבריאות, אין גיוס פסיכולוגים קהילתיים, אין עצירה אמיתית של הלמידה. והכי חמור: אין תחושת דחיפות. כאילו מדובר באירוע חריג שלא ישוב. אבל הוא כבר שב. שוב ושוב.

החינוך, במקום להיות חומת המגן של הדור הצעיר, הפך לעיתים למסלול עיוור שמעביר הלאה את מי שלא מתאים לשיטה. תלמידים שלא מסתדרים נדחקים החוצה. תלמידים ששותקים נשארים לבד. מורים שחוששים מעדיפים להתעלם. לא מתוך רוע, אלא משום שהמערכת לא נותנת להם כלים, לא שואלת שאלות ולא עוצרת לחשוב.

ילדים על הכוונת

הנתונים שפורסמו בשנים האחרונות על פגיעות ילדים מנשק חם מציירים תמונה קשה: בין השנים 2020–2023, כ־91% מהילדים שנפגעו מירי ואושפזו בישראל היו מהחברה הערבית. כמעט מחצית מהפגיעות התרחשו ברחוב, חלקן בבית, ו־79% מהן נגרמו מירי מכוון. כלומר – מישהו כיוון נשק לעבר ילד ולחץ על ההדק.

האלימות הזו אינה גזירת גורל. זו תוצאה של אזלת יד. הפיכה של מציאות כואבת לנורמה מנוונת.זו מדינה שמפקירה את הילדים שלה לחמולות, לנשק, לנקמות, ולא מייצרת שום אלטרנטיבה אמיתית.

כל ילד הוא עולם ומלואו. מוחמד היה עולם. עולם שנגדע באמצע שיעור, בין הצלצולים. ומה שעצוב עוד יותר הוא שלא נשמעה אזעקה. לא במערכת, לא בממשלה, לא בלבם של מקבלי ההחלטות.

כשמערכת חינוך ממשיכה כרגיל אחרי שילד נרצח, היא אינה מערכת חינוך. היא מערכת של שתיקה. מערכת של ניכור. מערכת של הפקרה.

אם לא נעצור עכשיו – נאבד עוד ועוד ילדים. לא רק ברצח – אלא באובדן אמון. בחיים חסרי משמעות. בתחושת לבד.

אסור לנו להסכים לזה. לא בשם השגרה. לא בשם השיטה. לא בשם "הכול בסדר", כי שום דבר לא בסדר כשילד יוצא מבית הספר בארון.

ואם מערכת החינוך שותקת מול דם של ילד, מה נלמד שם בעצם? למה מחנכים כשילדים נושרים לתוך אלימות והארץ שותקת?

פידא שחאדה | ארגון “השפעה” – לקידום מנהיגות מקומית קהילתית נגד פשיעה ואלימות בחברה הערבית 

#אלימות_בחברה_הערבית 

#בתי_ספר

#אלימות