יער יתיר: כך משתמשים במדע כדי למחוק קהילות וידע

יער יתיר, היער הגדול בישראל, ניטע ב־1966 בין גבולה הדרומי של הגדה המערבית לצפון הנגב. יוזם הנטיעות, יוסף ויץ, המנהל הראשון של מינהל מקרקעי ישראל,הסביר אז כי היער נועד לשלב בין "היגיון אקולוגי וביטחוני" – לבלום את המדבר בעזרת עצים וליצור "אזור ביטחון עבור עם ישראל". משמעותו המעשית של אותו "אזור בטחון" הייתה הגבלת השימושים הבדואיים בקרקע - צמצום מרחבי רעייה או איסור על עיבוד קרקע, והטלת משטר מנהלי־משפטי שהפך את המרחב לזמין יותר למטרות התיישבותיות.

מאז חלפו כמעט שישה עשורים, הגדה המערבית נכבשה, ויתיר הפך ליער הגדול בישראל, המשתרע על פני כ־37 אלף דונם. אך מאחורי הסיפור הירוק עומד מנגנון כוח. כדי שנטיעת היער תיתפס כלגיטימית, לא הספיק הדימוי של גבול וביטחון; נדרש גם חותם מדעי. וכפי שקורה לא פעם בישראל, הפוליטי והמדעי נשזרים זה בזה – גם כאשר המחקר מתעקש להציג את עצמו כאובייקטיבי.

ההיגיון הביטחוני, כמו במקומות רבים בארץ, הוא היגיון של תפיסת קרקע ומניעת גישה אליה לפלסטינים שחיו עליה קודם, במקרה זה הקהילות הבדואיות הסביבה אך מן ההיבט המדעי, היער הוצג כפתרון אקלימי: עצים שיקררו את הסביבה, ייצבו את הקרקע וסייעו במאבק בהתחממות הגלובלית. קק"ל גייסה מודלים, מדידות וגרפים – שפה מדעית שמקנה סמכות. בראשית שנות האלפיים הוכרז יער יתיר כ"מעבדה חיה": אתר ניסוי שבו קבוצת המחקר של פרופסור דן יקיר עוקבת אחר "הניסוי הגדול ביותר במדבר". המטרה: להבין כיצד יער באמצע אזור צחיח משנה את מאזן הפחמן ואת זרימת האנרגיה בין הקרקע לאטמוספירה.

המסגור המדעי הזה מציג את היער כזירה מתקדמת למחקר חדשני, אך גם חושף את האידיאולוגיה שמכוונת אותו: תפיסה מערבית הסוגדת ליעילות, שליטה וניהול אקטיבי של הטבע. לוגיקה המעדיפה מערכת מסודרת וצפויה על פני דינמיות של מרעה, עונתיות ושונות מקומית. ממרחק, יתיר נראה כנס ירוק בלב המדבר – עדות ליכולת האדם "לתקן" מרחב שנתפס כצחיח וריק. 

לא קשה לזהות מאחורי המינוחים המדעיים היגיון קולוניאלי שמנחה אותם. ההיגיון הזה מזהה נוף מדברי פתוח כ"שממה", שטח לא מנוצל שיש לשנות, ומתקשה לראות את הערך האקולוגי, ההיסטורי או החברתי שיש במדבר כפי שהוא, כמרחב שתמך בקיום אנושי וגם לא-אנושי במשך מאות ואלפי שנים. 

אלימות אפיסטמלוגית: כשטיעונים מדעיים מוחקים ידע אחר

נטיעת עצים היא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם קק"ל תורמת למאמץ הקולוניזציה בנגב, למשל בנטיעות סביב הכפר אל עראקיב שמצדיקות את עקירתו, בנטיעות בסעווה שגררו הפגנות המוניות לפני כמה שנים ובמקרים רבים אחרים. הקשר בין ייעור לבין ייהוד הנוף לא הוגבל לנגב בלבד. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, ב־1948, נטעה הקרן הקיימת לישראל מיליוני עצים מחטניים באזורים שונים בארץ, וכיסתה את שרידי הכפרים הפלסטיניים שנהרסו במהלך או לאחר אותה שנה – פעולה שמנעה כל תביעה או אפשרות לשוב אליהם. כך כוסו והושכחו דיר אבאן ולוביא, מיעאר ואם אל זינאת ומאות כפרים אחרים.  אולם לצד ההצדקות ה"בטחוניות", נדרש גם היגיון מדעי – אפיסטמולוגי – שיצדיק את המאמצים הללו.

אלימות אפיסטמולוגית מתרחשת כאשר צורת ידע אחת טוענת לעליונות ומדיחה צורות אחרות. זוהי אלימות שקטה – ללא בולדוזרים וללא כוח צבאי. היא עטופה במודלים, מדדים ושפה מקצועית שנראית מדויקת ונייטרלית, אך בפועל מוחקת כל מה שלא משתלב במסגרת ההבנה שהיא עצמה מכתיבה. זה הרגע שבו המדע חדל מלהיות אמצעי לחקירה והופך לכלי של קולוניזציה.

בצפון הנגב, ובייחוד סביב אזור יער יתיר, התקיימו במשך דורות מסורות מרעה של קהילות בדואיות מקומיות. אלא שבין השנים 1977 ו־2009, עם צמיחת היער, הצטמצמו שטחי המרעה בכ־40%. קק"ל מתייחסת למרעה  בשטחים אלה כ"פלישה בלתי חוקית ופגיעה באדמות מדינה". התיאור הזה מוחק היסטוריה חקלאית וחיים שלמים שקדמו למדינה. גם ההצדקה המדעית כביכול אינה משכנעת, כי בפועל, דווקא כשהמרעה מוגבל, הצמחייה בין העצים מתפשטת – מה שמגביר את הסיכון לשריפות.

כאן נחשפת השכבה הראשונה של האלימות האפיסטמולוגית: גיוס המדע להצדקת ההתערבות. ברגע שהנתונים יוצרים רושם של מוצקות, הם מעניקים לפרויקט תוקף שקשה לערער. הבעיה איננה בכך שהנתונים שגויים – אלא בכך שהם חלקיים. נשאלו רק השאלות שהובילו לתוצאה הרצויה. המדידות התמקדו במה שקל להציג כהצלחה: קליטת פחמן, גובה העצים, עקומות שמתאימות לגרפים ולמאמרים. מה שלא השתלב בנראטיב – צומצם או הושמט. כך מה שמוצג כפרקטיקה מדעית ששואלת שאלות פתוחות ומבוססת על תצפיות ומדידות, אינו אלא מסווה למהלך המאשש את הפעולה הפוליטית שמשרתת את מנגנון הכוח, ומוחק כיווני מחשבה אחרים.

הסלקטיביות הזו אינה טעות, אלא תוצאה של מבני כוח הקובעים אילו שאלות יקבלו מימון לחקירתן, אילו מערכות אקולוגיות ייחשבו חשובות, ומה יוגדר כהצלחה סביבתית. ביער יתיר, קליטת הפחמן קיבלה מעמד של מדד מרכזי. לעומת זאת, המורכבות הביולוגית של המרחב המדברי כמעט לא נמדדה. היא לא זכתה לתקציבי מחקר, לא לתשומת לב מוסדית, ולא להגדרה כ"בעיה מדעית". היעדר המדידה הפך אותה לבלתי נראית.

את הפער הזה רואים בבירור כשמביטים בקהילות שחיו באזור מאות שנים. הבדואים נשענו על ידע מרעה שנבנה מתוך התבוננות יומיומית בקרקע, בצמחים ובקצב ההתחדשות של המערכת. זהו ידע אקולוגי עמוק שנצבר במאות שנים, אך הוא אינו מופיע בנוסחאות או בגרפים. הוא מתקיים בשגרה, במסורת, בתנועה בין עונות. עם התפשטות היער והפיכתו לניסוי מדעי, ידע זה נדחק החוצה. הוא לא נכנס לשפת המחקר, ומי שאינו מדבר בשפת המדד והמודל – מתקשה לזכות בלגיטימציה. כך ייצר הממסד המדעי דימוי של המרעה כגורם מפריע שיש "לנהל", ולא כפרקטיקה שאפשר ללמוד ממנה.

כיום, הבדואים רשאים לרעות ביער רק בעונות מסוימות ובפיקוח הדוק. מערכת ידע עשירה הפכה לנתון שיש לשלוט בו. במסגרת מחקרית, "השפעת המרעה" נבחנת שיעורית – כאילו מדובר בכלי עבודה. כך משלים המדע את פעולת הנישול: הוא אינו מסלק אנשים בפועל, אך שולל את מומחיותם. ברגע שהמדדים המדעיים מוצגים כקריטריון הבלעדי לניהול קרקע – מי שאינו חלק ממוסדות הידע המערביים נותר מחוץ למשחק.

הידע הבדואי שומר על איזון - היער משבש אותו

האירוניה היא שהמדע עצמו חשף בסופו של דבר את כישלון היער אפילו לפי הקריטריונים שלו. חוקרי מכון ויצמן מצאו כי החופה הכהה של היער סופגת יותר קרינה מהמדבר הבהיר. במשך שנים, היער חימם את האזור – למרות קליטת הפחמן. ממצא כזה אמור היה לערער את ההצדקה המדעית, אך בשלב זה כבר השתרש הפרויקט פוליטית. היער הפך לסמל, לאמצעי לאומי להצגת הצלחה ולנקודת יוקרה מדעית. כשהמדע ממלא תפקיד של ספק לגיטימציה להשתלטות פוליטית, קשה לפרק את השלכותיו – גם כשמוצגים נתונים אחרים.

זהו לב מנגנון האלימות האפיסטמולוגית: לא טעות במדידה, אלא בחירה מה למדוד – ומה להשאיר מחוץ לפריים. לשאלות שלא נשאלו יש משקל מכריע: מה קורה למערכת המדברית? אילו מינים זקוקים לשטחים פתוחים? כיצד ידע המרעה הבדואי שומר על איזון שהיער משבש? לשאלות כאלה לא ניתנה הזדמנות. פערי הכוח הכריעו בהן עוד לפני שהניסוי החל.

יער יתיר ממחיש מה קורה כשהמדע נתפס כשפה אוניברסלית הקובעת אמת אחת. שפות ידע אחרות מוצגות כמסורת, אמונה או אינטואיציה. ההיגיון הזה מאלץ קהילות מודרות לתרגם את ידיעתן למונחים מדעיים כדי למצוא אוזן קשבת. תרגום כזה משטח את הידע: הוא מוחק היסטוריה, יחסים ומחויבות לאדמה.

פירוק האלימות האפיסטמולוגית לא יושג באמצעות הבאת נתונים חדשים בלבד. הוא דורש הכרה בכך שהמדע אינו פועל בחלל סטרילי. הוא נטוע במבני כוח המגדירים מהי שאלה ראויה ומהו ידע תקף. עבודה סביבתית אמיתית מתחילה בהכרה בכך שדרכי ידע שונות יכולות להתקיים זו לצד זו. הידע הבדואי על מרעה ומדעי האקלים אינם אויבים. הם מציעים נקודות מבט שונות ומשלימות על אותה מערכת. המדבר אינו "יער שנכשל". ערבת עשב אינה "ריק" שצריך למלא. והקשר של קהילה ילידית לאדמה אינו פרט שולי שאפשר למחוק במאמר מדעי.

יער יתיר מזכיר שגם פרויקט שנראה ירוק, ומגובה במומחים ובמדדים, עלול להיות מעשה של מחיקה. האלימות האפיסטמולוגית אינה זקוקה להפעלת כוח גלוי. די בשפה המציגה את עצמה כמדויקת וניטרלית כדי לדחוק החוצה כל ידע אחר. ההתמודדות אינה מחייבת ויתור על מדע, אלא מחייבת הגבלה מודעת של הנטייה שלו לטעון למונופול על האמת. מקום שבו צורות ידע רבות יכולות להתקיים יחד מצמיח לא רק צדק, אלא גם הבנה עמוקה יותר של הנוף.

-------------------------------------------------------------------------

 יוסף ויץ (1890–1972), מנהל מחלקת הקרקעות והיערות של הקרן הקיימת לישראל, היה מהאדריכלים המרכזיים של מדיניות הקרקע הציונית. במהלך מלחמת 1948 עמד בראש “ועדת הטרנספר” - גוף בן שלושה חברים שתיאם והאיץ את גירוש הפלסטינים מן האזורים שנכבשו בידי הצבא הישראלי - ובכך הפך את תכנון הנוף ואת שפת הפיתוח להמשך ישיר של הנכבה באמצעים בירוקרטיים ומוסדיים.