כך המלחמה בעזה מערערת את הקיום, הזהות והעתיד של פלסטינים אזרחי ישראל

 

בראיון למגזין סברה מנתח פרופ’ מרואן דוירי – פסיכולוג קליני, רפואי וחינוכי, ומטפל בחרדה, בדיכאון ובמצבי לחץ נפשי – את החותם הפסיכולוגי והחברתי העמוק של המלחמה בעזה על נפשם של פלסטינים, ובפרט פלסטינים אזרחי ישראל. לדבריו, לא מדובר בטראומה נקודתית או ב״פוסט־טראומה״ במובנה הקלאסי, אלא בטראומה ממושכת ורב־שכבתית המאיימת על עצם הקיום, הזהות והעתיד. המלחמה יצרה תחושת איום קיומי, הוסיפה עוד שכבה  של ערעור על תחושת השייכות והאזרחות המעורערות ממילא, ודחקה את השאיפות הלאומיות לטובת הישרדות. חיזוק דפוסים של אשמה, חוסר אונים ושבר זהותי היו מנת חלקם של אזרחים ערבים רבים. דוירי קורא לשיח פסיכו־חברתי חדש, לביקורת עצמית ולבחינה מחודשת של מושגי החוסן, כתנאי לשיקום קולקטיבי וליכולת לדמיין עתיד אחר.

במשך כשנתיים של מלחמה מתמשכת על עזה, הפלסטינים אזרחי ישראל חיו במרחב כפול של אלימות: אלימות גלויה של מלחמה המתחוללת מול בני עמם, ואלימות גלויה־נסתרת אך מתמדת בתוך גבולות המדינה שאמורה להיות מדינת אזרחותם. הם חוו אובדן, חרדה וצפייה יומיומית בהרס ובמוות, בלי אפשרות לאבל פומבי, בלי שפה לגיטימית לכאב, ובלי הגנה מוסדית על רגשותיהם או על זכויותיהם.

המלחמה לא נותרה בעזה. היא חלחלה אל היומיום: אל בתי הספר, האוניברסיטאות, מקומות העבודה והמרחב הציבורי. הביטוי הפוליטי והרגשי צומצם עד כדי סכנה; שיח הושתק; אזרחים נחקרו, פוטרו או נעצרו בשל אמירות ברשתות החברתיות. הפחד הפך למנגנון של משטור פנימי. רבים למדו לשתוק, למחוק פוסטים, להנמיך קול. לא מתוך בחירה, אלא מתוך יצר הישרדותי.

במקביל, החברה הערבית־הפלסטינית בישראל נאלצה לשאת טראומה קולקטיבית מתמשכת: זהות הנקרעת בין אזרחות פורמלית לשייכות לאומית, בין הרצון להגן על הילדים לבין תחושת אשמה על עצם המשך שגרת החיים בשעה שקהילות שלמות נמחקות מעבר לגדר ההפרדה. אין זו פגיעה נפשית אינדיבידואלית בלבד, אלא הפרעה קיומית רחבה, עממית, החורגת מן הפרט.

עבור פלסטינים אזרחי ישראל, כשנתיים של מלחמת השמדה בעזה אינן פרק אלים נוסף בהיסטוריה הקולקטיבית, אלא תהליך מתמשך של שחיקה נפשית, העמקת הניכור האזרחי ופירוק שקט של החוסן החברתי.

בראיון מקיף זה עם מגזין סברה, פרופ' מרואן דוירי מציע קריאה צלולה של ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של המלחמה על החברה הערבית, ומסביר כיצד חוויה קולקטיבית זו התגבשה לכדי טראומה ממושכת החורגת מן המובן המסורתי.

באופן אישי, מאז פרוץ המלחמה בעזה, מצאתי את עצמי חווה התמוטטות שקטה שלא חוויתי קודם. תקפו אותי נדודי שינה והשאירו אותי ערה מול מראות שהמוח אינו יכול לשאת: קולות המגיעים מתחת להריסות, פני הילדים, והבתים שנמחקו כאילו מעולם לא היו. הייתי מתעוררת מותשת יותר ממה שהייתי לפני שפניתי לישון, כאילו הגוף שלי סירב לשכוח, או לנוח.

ביומיום, חייתי כמישהו שחי מחוץ לגוף שלו; הגוף אמנם נוכח, אך הנשמה תקועה. תחושת האשמה ליוותה אותי בכל אירוע משפחתי, כאילו כל רגע של חום, או כל חיוך, היה בגידה בקורבנות שלא יכלו למצוא אפילו מים, או אוויר. המלחמה הזו עיצבה מחדש את השקפתי על העולם והחיים, וגרמה לי לראות הכל בעיניים שונות; בעיניים יותר נוכחות, כואבות, ומודעות יותר לשבריריות של קיומנו.

***

פרופ' דווירי, מה היו מקורות האיום העיקריים שחוו האזרחים הערבים במהלך המלחמה?

האזרחים הערבים התמודדו עם שלוש רמות איום בעת ובעונה אחת:

האיום הראשון הוא האיום הפיזי והפסיכולוגי הישיר שנגרם כתוצאה מהטילים של חמאס, חיזבאללה ואיראן.

האיום השני הוא איום עקיף שהגיע דרך מראות ההשמדה והרעב בעזה, וההתקפות בגדה המערבית, שיצרו תחושה שסכנה עלולה להגיע אליהם בכל רגע.

האיום השלישי היא האיום הפוליטי והאזרחי, שכן רבים נרדפו רק בגלל שהביעו סולידריות הומניטרית או לאומית עם עזה.

כיצד לדעתך השתקפו האיומים הללו במפלס החרדה והפחד?

אנשים הרגישו שהסכנה אינה רק קיימת, אלא יכולה להתרחב ולהגיע אליהם באופן אישי. מראות ההשמדה בעזה, יחד עם הצהרות פוליטיקאים ושרים ישראלים, גרמו לרבים להאמין שמה שקורה בעזה ובגדה המערבית יכול לקרות גם להם.

עבור משפחות ערביות רבות, מלחמה זו החייתה מחדש את זיכרון הנכּבה, זיכרון שמועבר מדור לדור. פתאום, הנכּבה כבר אינה אירוע רחוק, אלא אפשרות ריאלית.

תחושה זו הגבירה את הפחד הקיומי וערערה את תחושת הביטחון האישי והקולקטיבי. האזרחים הערבים איבדו את תחושת הביטחון בתוך הערים הערביות ובמולדתם, והתעוררו מאשליית הדמוקרטיה הישראלית שבה האמינו בעשורים האחרונים. למעשה, הישרדותם נמצאת בסכנה.

כשחוסר אונים הופך לאשמה

במשברים ממושכים, רגשות מורכבים מתפתחים מעבר לאבל הרגיל, ומגיעים לתחושת חוסר אונים וקושי בקבלת עמדה ברורה. במקרה של האזרחים הפלסטינים, התערבבו רגשות אלו עם ההגבלות על הביטוי הפוליטי, ויצרו פער בין מה שמרגיש הפרט, לבין מה שהוא יכול לעשות. פער זה הוביל רבים לכוון את הכעס כלפי עצמם, והפך את תחושת חוסר האונים לאשמה, מה שהחריף את הלחץ הנפשי והשפיע על האיזון בין הפרט לחברה.

אילו רגשות נוספים צצו בשלב הזה?

המצב הפסיכולוגי של אזרחים ערבים לא היה מוגבל לפחד, חרדה ועצב, אלא כלל גם דיכוי, הדחקה ותסכול שנובעים ממניעת אפשרות הביטוי של כעס, מחאה וסולידריות עם בני עמם. כתוצאה מכך, רבים הרגישו אשמה, חוסר מסוגלות וכעס עצמי כתוצאה מחוסר יכולתם להביע סולידריות ולעזור לבי עמם.

תחושת הכעס גברה אצל כולם ברבדים שונים: כלפי הפרקטיקות הישראליות והאמריקאיות, התקשורת הישראלית, דעת הקהל הישראלית הגזענית, המדינות הערביות שלא עשו כלום והיו חלק מהקונספירציה, הרשות הפלסטינית חסרת האונים, חמאס שלא לקחה אחריות על ההגנה על אזרחי רצועת עזה, ודעת הקהל הבינלאומית והערבית, אף על פי שבסוף המלחמה היה סוג של סיפוק מהתעוררות דעת הקהל העולמית.

הפלסטינים אזרחי ישראל תחת איום קיומי

כתוצאה מלחצים פוליטיים, מתחים ביטחוניים, והרטוריקה המסיתה נגדם, הפלסטינים אזרחי ישראל חוו שינוי משמעותי בתחושת הזהות שלהם בתקופה האחרונה. לאור ריבוי מקורות האיום ודעיכת תחושת המוגנוּת ממוסדות המדינה, רבים הרגישו שהם קרועים בין השתייכותם הלאומית, הדתית והאזרחית. מציאות זו אילצה את שלב עיצוב הזהות מחדש, לא רק מבחינה פסיכולוגית, אלא גם ביחסים החברתיים, בתפקיד שמשחקת המשפחה, ובאופן שבו הפרט רואה את מקומו בתוך המציאות הפוליטית.

כיצד השפיעה המלחמה על הזהות הלאומית והאזרחית של האזרחים הערבים?

המלחמה זעזעה את לכידות הזהות הערבית בקרב אזרחים ערבים, במיוחד משום שמקורות האיום הגיעו מצדדים השייכים לזהות הקולקטיבית הערבית: איום הטילים הגיע ממקור ערבי (חמאס וחיזבאללה) ו/או אסלאמי (איראן), מה שבלבל את ההשתייכות הלאומית או הדתית הזו. מצד אחד, הייתה הזדהות עם הערבים והמוסלמים, אך מצד שני, היה איום ממשי שהגיע מערבים ומוסלמים. בנוסף לכך, האיום הישראלי פגע בתחושת השייכות השברירית למדינה, והעלה מחדש שאלות לגבי מושג האזרחות. החשיפה של האזרחים לאיומים מרובי מקורות, והיעדר חסות לאומית או אזרחית, הפכו את החמולה והמשפחה לנותני חסות ותומכים עיקריים, מה שחיזק את השייכות לחמולה.

במובן הפוליטי, האם הלחץ הפסיכולוגי הזה שינה את השאיפות הלאומיות והפוליטיות של הפלסטינים בישראל?

האזרחים הערבים שאפו ועבדו בעשורים האחרונים למען השגת אזרחות צודקת, שוויון וחירות במדינה. הם גם התנגדו לכיבוש ופעלו להשגת שלום צודק. לאחר המלחמה האחרונה, השאיפות של האזרחים הערבים ירדו פלאים, ומתרכזים כעת במאמצים ההישרדותיים ובמניעת עקירה או השמדה. כמובן, זהו מצב של חוסר אונים, דיכאון וכניעה למציאות, אף שאפשר להסתכל עליו מזווית אסטרטגית חכמה המבוססת על קריאת המציאות המסוכנת, והאפשרויות להתנגד לסיכונים ולמנוע אותם.

חלה ירידה משמעותית בדאגה הלאומית בקרב רבים. הדאגה שלהם מתמקדת כיום בחייהם האישיים והמשפחתיים. חלק מהאנשים, אם כי מעטים, אף החלו לחשוב על הגירה, או כבר בתהליך הגירה.

טראומת האדמה החרוכה

לפי הספרות הפסיכולוגית המעודכנת, טראומה אינה נמדדת רק באירוע ספציפי אחד, אלא עשויה לקבל צורה ממושכת ומרובת רמות, כמו המצב בעזה. קריסת התשתיות, שיבוש חיי היומיום, וחזרת מראות האובדן הקולקטיבי בעזה יצרו דפוס של טראומה רחבת היקף העולה על הפוסט טראומה המסורתי. כפי שג'ודית הרמן מגדירה טראומה מורכבת בספרה טראומה והחלמה:  השפעות האלימות — מאלימות במשפחה ועד טרור פוליטי, סוג זה של פגיעה פסיכולוגית ארוכת טווח אינו מוגבל ליחידים, אלא משפיע על כל המבנה החברתי, ומעצב מחדש את התודעה ודרכי ההתמודדות.

מדוע המונח "פוסט טראומה" אינו מבטא את היקף הנזק הפסיכולוגי שנגרם על ידי המלחמה בעזה, ומה מבדיל את מה שמתרחש שם מהטראומה הרגילה?

פוסט טראומה מתרחשת כתוצאה מאיום טראומטי על רכיב אחד מרכיבי החיים ותחושת הביטחון, בין אם מדובר בגוף, בנפש, במשפחה, בבית או בפרנסה. היא נחשבת להפרעה משום שהתסמינים שלה נמשכים גם לאחר שהאירוע הטראומטי חולף.

לגבי מה שמתרחש בעזה, זוהי "טראומת האדמה החרוכה", שכן מלחמת ההשמדה לא השאירה דבר מאחוריה. האיום שלה התרחב גם לגוף, לנפש, למשפחה, לדיור, למקור הפרנסה ולחברה, בנוסף לאיום על הישרדות בסיסית, כמו רעב וצמא. התסמינים של טראומת האדמה החרוכה הם כוללניים ועולים בהרבה על תסמיני הטראומה הרגילה, במיוחד מאחר והיא מתמשכת ומאיימת על ההווה והעתיד בעת ובעונה אחת. לכן, השימוש במונח "טראומה" הקיים בספרות הפסיכולוגית מגמד את גודל האסון ומעוות את המציאות.

טראומה בין-דורית

במאמרן "ההעברה הבין-דורית של השפעות הטראומה: התפקיד המיוחס של מנגנונים על-גנטיים", החוקרות רחל יהודה ואיימי לרנר טוענות שטראומה ממושכת אינה מסתיימת באירוע עצמו, אלא משאירה צלקות ארוכות טווח החוצות זמן ודורות. לדוגמא, כאשר אלימות מתמשכת, היא אינה נחרטת רק בזיכרון האישי, אלא גם בזיכרון הקולקטיבי, בדפוסי הורות משפחתית, ובמערכות היחסים המשפחתיים, ואפילו בגוף עצמו דרך שינויים ביולוגיים הקשורים ללחץ כרוני. בסביבות לא יציבות, הטראומה הופכת לרכיב מובנה בתרבות ובזהות. העברתה הבין-דורית הופכת אותה למורכבת שבה גורמים פסיכולוגיים, גנטיים וסמליים משתלבים ומערערים את יכולתם של יחידים וחברות לדמיין אופק בטוח ויציב.

האם טראומה יכולה לעבור מדור לדור?

כן, טראומה יכולה לעבור בשתי דרכים: הראשונה היא דרך הדור החדש שמושפע מההתנהגות והנרטיבים של הדור הקודם, והשנייה היא גנטית, דרך מה שנקרא אפיגנטיקה (Epigenetics). עם זאת, ההעברה הזו לא תהיה באותה חדות כמו הטראומה המקורית.

רשתות חברתיות ועיצוב מודעות

המלחמה בעזה הוכיחה כי הרשתות החברתיות והעיתונות בשטח הפכו לכלי מרכזי בהעברת האמת מהשטח, ובעיצוב התודעה הגלובלית. עיתונאים בעזה מילאו תפקיד מרכזי בחשיפת היקף האסון ההומניטרי, למרות הסיכונים העצומים שנשקפו לחייהם. אנשים ברחבי העולם שיתפו מיד את התוכן הזה, והפכו פלטפורמות דיגיטליות למרחב לתיעוד ואחריות, ובאותו זמן לסביבה טעונה פסיכולוגית כתוצאה מחשיפה מתמדת לאלימות ויזואלית ורגשית.

האם הרשתות החברתיות הפכו למנגנוני הכפלת טראומה? האם הן שיחקו תפקיד בסולידריות ובהעלאת המודעות?

הרשתות החברתיות מילאו תפקידים סותרים במהלך המלחמה. מצד אחד, הן החריפו את הטראומה דרך הזרמת תמונות מתמשכות של הרס והפרות, ורדיפת מי שהביעו סולידריות, מה שחיזק תחושות של חרדה, הדחקה, ופחד. מצד שני, בזכות הניתוחים והתוכן התומך בפלסטינים, גברה הסולידריות הבינלאומית, דבר שהקל על תחושת הבידוד בקרב רבים.

יחד עם זאת, ערוצי הטלוויזיה הישראלים והערבים שידרו נרטיבים סותרים. מחד גיסא, הערוצים הערבים העמיקו את תחושת הדיכוי וחוסר האונים. מאידך גיסא, הערוצים הישראלים שידרו נרטיבים מוגזמים של ניצחון, מה שתרם לבלבול בקרב הצופים הפלסטינים.

איך ניתן להתמודד עם "התשישות המוסרית" הנגרמת מחשיפה מתמדת למראות הכאב?

ההשפעה הפסיכולוגית של המלחמה קשורה למידת החשיפה האינטנסיבית למראות ההרס והאסון בעזה, ולביטויי היהירות הישראלית בסיקור התקשורתי. אזרחים רבים ניסו להגן על עצמם על ידי קביעת מגבלות זמן לצפייה. זהו צעד נכון מבחינה פסיכולוגית מונעת, שכן הימנעות מחשיפה מתמדת לתכנים אלו מונעת גם הרהור פסיכולוגי מתמיד שביכולתו להחריף את התשישות הרגשית והנפשית.

שיקום פסיכולוגי וחידוש השיח

האם ניתן להפוך שלב זה להזדמנות לשיקום החברה מבחינה פסיכולוגית? במידה וכן, האם אנו זקוקים לשיח פסיכוסוציאלי חדש מעבר למושג "החוסן" המסורתי?

המלחמה האחרונה היא רגע מכריע בבחינת דפוסי החשיבה והאסטרטגיות שאימצה החברה הערבית במשך עשרות שנים, שכן הניסיון מראה כי ייחוס משברים לכוחות חיצוניים אינו מספיק כדי להבין או לשנות את המציאות. מה שנדרש הוא מעבר מודע מ־"ייחוס חיצוני" לאחריות עצמית ולבחינת הביצועים הפנימיים, משום שזה התחום היחיד שניתן להשפיע עליו ביעילות.

ישנו גם צורך בשיח פסיכוסוציאלי חדש שמגדיר מחדש מושגים כמו ניצחון והפסד, מעבר למושג ה־"חוסן" שליווה את החברה בכל אבני הדרך ההיסטוריות, אך לא הצליח למנוע כישלונות חוזרים. חידוש זה בשיח, לצד ביקורת, הם חיוניים לקידום ריפוי קולקטיבי, ולגיבוש חזון ריאלי ויעיל יותר לעתיד.

הנושא של סקירת השיח והביצועים שלנו מול אתגרים חיצוניים הוא רחב ומורכב. בשל חשיבותו, הקדשתי לעניין את ספרי, "המוח הנצור: דפוסי חשיבה מעכבי תחיית החברה הערבית", שבו אני סוקר את אחריותנו לכישלונות החוזרים, ואת המוצא מהמציאות הזו. אין משמעות הביקורת העצמית מחילה למערב, או לישראל, אלא הערכה הכרחית לביצועים שלנו, כי מה שבידינו באמת הוא היכולת לשנות את הכלים והדרכים שלנו להתמודדות, בתקווה שזה יתרום לשינוי מהלך הסכסוך המתמשך הזה.

הפסקת האש אינה מסמנת את סיומה של המלחמה בעזה, ואף לא את קץ ההתמודדות עם השלכותיה עבור הפלסטינים אזרחי ישראל. ההשפעות הפסיכולוגיות והקיומיות של המלחמה ממשיכות להתקיים בתודעה ובזיכרון, ומוסיפות לעצב את תחושת הביטחון והשייכות. לדברי פרופ’ דוירי, הבנת השפעות אלו וההתמודדות עמן הן תנאי הכרחי לשיקום הלכידות בחברה הערבית, לבניית יכולת קולקטיבית להתמודד עם תוצאות המלחמה — ולריפוי.