כך מאפיה ורשת מרכולים בסח'נין הפכו למובילות מאבק - רגע לפני שהפשיעה מחסלת אותם, העסקים הקטנים בחברה הערבית הוציאו קריאה לשביתה שהתפשטה בארץ כולה

סח'נין היא, או לפחות היתה, עיר תוססת,עיר שיש בה הכל מהכל. היא מרכז מסחרי, תעשייתי ואקדמי שמשמש את תושבי הערים והכפרים באזור ואף בצפון כולו, היא מושכת מבקרים מהמרכז ומהדרום על בסיס יומיומי.

העסקים בסח'נין מרוויחים מהמיקום המרכזי של העיר, וכך גם העירייה והתושבים וכמובן גם המדינה. עם כמה תוכניות על הפרק, כולל הקמה של מרכזי הייטק וחדשנות, עתידה של העיר היה נראה מבטיח. אבל סיבוב ברחוב הראשי של העיר מראה שעומס התנועה המרגיז שאיפיין אותו כבר איננו. בשעות הלילה המוקדמות העיר כבר חשוכה, התנועה דלילה  והחנויות סגורות. 

הדעיכה הזאת באה אחרי שהרבה עסקים בסח'נין חוו מקרי ירי על החנויות והעסקים שלהם. כמה מהמקרים האלה אף תועדו והופצו ברשת, וחלקם קרו לאור יום ובנוכחות לקוחות. המציאות הזאת משפיעה ישירות על הגעת הלקוחות לעסקים ועל מחזורי המכירות. החנויות נסגרות מוקדם, מאבדות שעות פעילות ורווחים, והלקוחות מדירים את רגליהם מפחד היריות. 

הלחץ הזה על העסקים התעצם עד שהתפוצץ בימים האחרונים. זה התחיל ממאפייה בסח'נין שיצאה בהודעה פומבית: בעל העסק הודיע שאינו מוכן יותר לסכן את חיי הלקוחות שלו ולכן הוא סוגר את המאפייה.

יום אחר כך עלי זבידאת,  בעל רשת מרקטים מצליחה בסחנין ובאזור שמעסיק 70 עובדים יצא בהצהרה: "יש לי  ירידה של 50% במכירות, אני נאלץ לוותר על 35 עובדים אם המצב הזה יימשך", ההתבטאות הפומבית הזאת מייצגת מה שכמעט כל עסק חווה. זבידאת הכריז על שביתה בבתי העסק שלו והתחיל אפקט דומינו. 

בעלי עסקים אחרים הלכו בעקבותיו, הועד המקומי והתושבים הצטרפו והוכרז על שביתה כללית בסח'נין שיצאה לפועל ב-20 בינואר.  

מאוחר יותר, הוכרז על עוד צעדים כולל הפגנה במשגב, על שביתה פתוחה ומתמשכת, והעיר השכנה עראבה הצטרפה אף היא והכריזה על שביתה. אנו עדים השבוע להתגייסות רחבה של כלל החברה הערבית, וזהו רגע של תקווה, של רצון לקחת את גורלנו בידינו. עדיין מוקדם לומר לאן כל זה יגיע, אבל למדנו שכך מתחילים שינויים גדולים.

האיום על העסקים מביא לדעיכת הרחוב הערבי

מה שהוביל להתעוררות בסח'נין קורה בכל הערים, העיירות והכפרים הערביים, וקשה להגזים בהשפעה החמורה של דעיכת העסקים על החברה כולה. 

בדיון על הפשיעה מתמקדים בדרך כלל במקרי הרצח, ואין ספק שאין יותר חשוב מחיי אדם.  לצערי, אנחנו ממשיכים  לספור קורבנות פשיעה בחברה הערבית. אולם בעומק הטרגדיה, אף אחד לא מדבר על צרכים ומנהגים בסיסיים שהפכו לחלומות. 

בזכרונות הילדות שלי, ואולי של כל ילד וילדה, מוטמעת  חווית החנות השכונתית. כל ילד היה שמח ונלהב לקבל שקל, ללכת לקנות לו סוכרייה, ולחזור חזרה לחצר הבית. כשהפכתי לאמא, הבנתי שיש בנו משאלות קטנות ובהן הרצון להעניק לילדים שלנו את אותן חוויות מהנות שחווינו אנו כילדים.

בכל פעם שאני הולכת לשכונת ילדותי, השכונה הכי עתיקה בכפר שהפך לעיר, בתי מבקשת ללכת למכולת בין הסמטאות הצרות והבתים העתיקים. בקשתה מעוררת בי שמחה וצורבת בי עצב בעת ובעונה אחת, כי היום כבר אי אפשר ללכת למכולת בלי לחשוב על הסבירות שיהיה מקרה ירי, זה מרגיש כמו ללכת בשטח צבאי-  ואולי אני מגזימה והולכת רחוק:  האם תתעורר סערה אם אנחנו נהיה קרבנות של ירי? אני יודעת את התשובה.

 כך המרחב שלנו, זה שבו הלכנו, צחקנו, שיחקנו ושתינו קפה, הולך ונעלם. כל יום חלקים מהמרחב הזה אובדים והוא נהיה צר יותר ויותר. 

רק לפני שבע שנים הייתי יושבת לקפה בנצרת למשל, היום אני מרגישה שאני משוגעת אם אני יושבת לשתות קפה ברחוב הראשי בסח'נין, למרות שהוא כל כך יפה ומזמין.  פעם ישבנו לשתות קפה בכל עיר בכל מקום. היום, אי אפשר ללכת למקום בלי לחשוב על הסבירות להיות הקורבן הבא.

בעבר הלא רחוק הירי התרחש רק בלילה, ואז היה אפשר להסתובב ביום. היום הירי יכול להופיע בכל שעה. פעם היו ערים יותר מסוכנות, אזורים מסוכנים או בטוחים יותר, אך היום אין מקום בטוח. רציחות כבר קרו בקופת חולים, בבית ספר, ברחוב, בבית מאפה, הן יכולות לקרות בכל מקום. לפעמים נדמה לי שכל אחד מאיתנו מחזיק בראש מחשבון או מפה אינטראקטיבית ואנחנו עושים חישוב מהיר: מה הסיכוי שניהרג בשעה מסויימת ביום, בעיר מסויימת, במיקום מסויים? לפי זה מקבלים החלטות לאן ללכת ואיך לנהל את היום. 

אף אחד לא מדבר על המחשבון הכבד הזה, שאנחנו נושאים ומעמיס על המשקל, על ההליכה ועל הלב. 

כך איבדנו את המרחב, את הפרטים הקטנים והמובנים מאליהם בחיי היום יום של כל בן אדם.

וכאן אני שאולת: מי נפגע ישירות ובגדול מאובדן המרחב הפעיל? מי נפגע מ "ההיט מאפ" שיש לנו בראש כל הזמן? התשובה מסבירה את מה שמתפתח בסח'נין:  הנפגעים הם גם העסקים.

עסקים שמפחדים להצליח מדי

כחלק מהעבודה שלי אני נתקלת בבעלי עסקים כל יום, בעל עסק או יזם בכל מקום בעולם חולם לגדול ולהתפתח ולהראות הצלחות.  בכל מקום, חוץ מאשר כאן באדמותנו.

בעל עסק בחברה הפלסטינית ב-48 צריך להתפתח, אבל לא יותר מדי, הוא יהיה מעוניין לגדול ולהרוויח, אבל לא יותר מדי, להצליח אבל לא להפגין הצלחה ולא למשוך תשומת לב. בעלי עסקים בעולם שוקלים שיקולים עסקיים כלליים, ולבעלי עסקים בחברה הערבית יש שיקולים שאינם קשורים לשום תיאוריה ולשום בית ספר ניהולי.

דוגמה לכך הוא א., בעל עסק מצליח מאזור המשולש. הוא תכנן להופיע בסרטון ולדבר על המוצר, השירות והחברה שלו -דבר בסיסי וחיוני לכל עוסק בעולם הדיגיטלי שרוצה להגדיל את מעגל הלקוחות.  יומיים אחרי, הוא חזר צעד אחורה וויתר על הסרטון. הוא חשש שנראות גבוהה תמשוך אליו את ארגוני הפשיעה.  

במקרה אחר, חברת ביטוח מהגליל ויתרה יום אחד על הצבת שלטי חוצות שימשכו לקוחות חדשים מאותה סיבה, ויש עוד מקרים רבים.

כך פחד מדכא התפתחות והתרחבות של עסקים בחברה הערבית. הפחד והצמצום שהוא מביא מתווספים על אתגרים ייחודיים לעסקים בחברה ומדרדרים את המצב הכלכלי עוד ועוד, והידרדרות המצב הכלכלי שוב מחזירה אותנו למעגל הפשיעה ולשוק האפור.

המצוקה דוחפת עסקים אל השוק האפור

לפי נתוני משרד הכלכלה,  96% מהעסקים בחברה הערבית מוגדרים כעסקים קטנים, והם מעסיקים כ- 67% מכוח העבודה הערבי. רוב העסקים הם עסקים משפחתיים. 

העסקים פועלים ברובם בערים ערביות ובאזורים פריפריאליים: המועסקים שלהם רובם ערבים וגם רוב הלקוחות שלהם באים מהחברה הערבית.

לאור נתונים אלו, כל פגיעה בעסק משפיעה על  העסק, המשפחה, העובדים, שלרוב יהיו תושבי אותו אזור, וגם על הלקוחות ועל כל הסביבה שבה פועל העסק.

כל פגיעה שנגרמת מאובדן המרחב ואי הבטחון ומהאילוץ לשלם דמי חסות מדרדרת את המצב ומתווספת על עוד אתגרים.

בעיית מימון ואשראי לבעלי עסקים ערבים היא אחת הבעיות המרכזיות שמדובר עליה כבר שנים , 72% מהעסקים הערבים מדווחים על קשיים לגייס הון (לעומת 35% בחברה היהודית), כך לפי מרכז אינג'ז.

התמיכה העיקרית של בעלי העסקים מגיעה מבני המשפחה:  מחקר GEM 2023   מראה כי 76% מהעסקים הזעירים בחברה הערבית נתמכים על ידי בני המשפחה. לכן פגיעה בעסק משליכה על המשפחה כולה, ופוגעת בבסיס התמיכה, מעלה את הסבירות להסתבכות בשוק האפור כדי לחפש את מקורות המימון החלופיים, ומעלה את הסבירות להילכד במעגל הפשיעה. 

במציאות המורכבת שלנו ולנוכח המצב הכלכלי הקשה בחברה הערבית, הכוח הכלכלי, בעוצמתו ובחולשתו, מהווה ציר לחץ משמעותי. תופעת הפשיעה עצמה מקושרת ברובה לעסקים בשל הדרישה לחאווה – תשלום דמי חסות. לכן יש להסתכל על העסקים ככאלה שיוצרים אפקט דומינו וכמנוף בסיסי במאבק – דבר שצף על פני המים עד ההתפוצצות השבוע בסח'נין.

ברגע שיש בשלות חברתית וקהילתית כזו, זוהי הזדמנות פז שעל ההנהגה ומקבלי ההחלטות לנצל, לקחת את המנוף שיוצרת השביתה שעלתה מהשטח ולנצל אותו למאבק חברתי מתמשך, מתפשט ועוצמתי שיוביל את השינוי ויכריח את המשטרה והמדינה לפעול ובמהירות.