"כל עוד אני שרה, אני קיימת" - לונא טנוס סרוג'י על מוסיקה, זהות והישרדות

בין הרי הגליל, במקום שבו מוסיקה ערבית קלאסית פוגשת את הדור הצעיר, עולה קולה של לונא טנוס סרוג’י, מוסיקאית צעירה שקשה להתעלם ממנה. למרות היותה בת 26 בלבד, היא כבר גיבשה לעצמה זהות ונוכחות אומנותית, וצליל ייחודי שהפך להיות מוכר. בהופעותיה על במות מקומיות ובינלאומיות , שיריה של לונא מבטאים את סיפורו של דור שלם המחפש הרמוניה בין מסורת, חירות, וחופש.
הדרך שלונא בחרה הוא שיעור באומץ ובבהירות פנימית: לבחור באמנות כדרך חיים, לדבוק בשורשים, ולהפוך קול אישי למסע אנושי של תקווה, יופי ואמת.

בית מוסיקלי – שורשים חזקים

לונא טנוס סרוג’י נולדה בנצרת בשנת 1999 וגדלה במשפחה בת חמש נפשות. במשפחת סרוג'י, מוסיקה אינה רק תחביב, אלא דרך חיים. אמהּ היא מורה לערבית, ואביה סוחר ומוסיקאי בעל קול נדיר ביופיו. ההורים השרישו בילדיהם אהבה עמוקה לצלילים הערבים הקלאסיים. "גדלנו בבית שבו המוסיקה הייתה ברקע בכל רגע", היא נזכרת בחיוך. "היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו".

שני אחיה של לונא, עלאא ולואי, המשיכו את המורשת המוסיקלית המשפחתית, כל אחד בדרכו. יחד עם זאת, לונא הצעירה בלטה בין האחים. "תמיד קיבלתי יחס מועדף מהוריי. הם האמינו בי עוד לפני שאני האמנתי בעצמי".

לפי לונא, היא שמה לב שיש לה רגישות מוסיקלית כבר בגיל חמש שנים: "אני זוכרת שהייתי מאזינה לשירים ומרגישה את הצלילים בגופי כאילו היו חלק ממני. לא ידעתי איך להסביר את זה, רק ידעתי שזה אמיתי ושאיני מדמיינת זאת".

למרות שמשפחתה עברה ליישוב כפר כנא כשהייתה בת 11 שנים, לונא המשיכה ללמוד בבית ספר "מאר יוסף" שבנצרת – מקום שבו היא מצאה את קולה. היא הצטרפה למקהלת בית הספר, הופיעה על הבמה בהצגות בית הספר, והבינה שהשירה היא השפה הטבעית שבה היא מביעה את עצמה. "המוסיקה אפשרה לי לומר את מה שלא הצלחתי לבטא במילים", היא אומרת. "שם הבנתי מי אני באמת".

בין הלב לשכל

כשסיימה בית ספר תיכון, הגיעה שעת ההכרעה. לונא ניצבה בפני צומת דרכים שמרבית הצעירים והצעירות בגילה מכירים: לבחור בדרך הבטוחה המקנה יציבות והערכה חברתית, או ללכת בעקבות התשוקה. "הבנתי שאני חייבת להציב את עצמי במרכז ולשאול את עצמי מה אני רוצה באמת. האם לבחור במה שאחרים מצפים ממני, או לבחור במוסיקה? בסופו של דבר, ההחלטה שלי הייתה ברורה. בחרתי במוסיקה. לא יכולתי לתאר לעצמי עתיד שבו אני לא מוסיקאית".

את דרכה האקדמית החלה באקדמיה הערבית למוסיקה בירושלים, שם השלימה תואר ראשון, ובהמשך פנתה ללימודים לתואר שני בריפוי באמצעות מוסיקה. "בחרתי בתחום הזה כי הרגשתי שהוא נחוץ לחברה הערבית", היא מסבירה. "המוסיקה יכולה לרפא, לגשר, לנחם... היא שפה שמחברת בין אנשים".

השנים שבהן היא בילתה בלימודים אקדמיים היו עבורה תקופה של גילוי עצמי והתבגרות אמנותית. "למדתי לצד אנשים שונים שכל אחד מהם הביא פרשנות אחרת למהות הצליל. זה אתגר אותי להיות טובה יותר, לחדד את הייחודיות שלי ולגלות את עצמי כאמנית". יחד עם זאת, לימודי המוסיקה באקדמיה גרמו למשבר תרבותי ולתחושת ניכור. "אני גדלתי על המוסיקה הערבית בבית, ופתאום מצאתי את עצמי לומדת את אותה מוסיקה בשפה העברית. רבים מחבריי הסטודנטים הערבים חוו משבר דומה. איך אפשר ללמוד חלק מהשפה שלך בשפה של האחר?"

מהבמה של להקת סיראג' לבמות בינלאומיות – צעדים ראשונים

המסע המוסיקלי של לונא קיבל תפנית רצינית כשהייתה בת 16 בלבד, כשהיא הצטרפה ללהקת "סיראג'". "אחי, לואי, כבר היה חבר בלהקה ואחד הקולות הבולטים בהרכב הזמרים המובילים. הוא דחף אותי להצטרף ללהקה. שם למדתי מהי עבודה קולקטיבית אמיתית וכיצד יכולים עשרות קולות שונים להתחבר בנשימה אחת. שם התעוררה בקרבי סקרנות אמיתית להבין מוסיקה לא רק כזמרת, אלא גם כחוקרת צלילים". 

במקביל, השתתפה לונא בהופעה ייחודית בשפרעם שהוקדשה לאמן האגדי זיאד אלרחבאני. לדבריה, החוויה הזו הייתה נקודת מפנה בדרכה האומנותית. "בהופעה של שירי זיאד אלרחבאני הבנתי, בפעם הראשונה, מה זה אומר לעמוד על במה ולהרגיש את האנרגיה של הקהל. רק שם נחשפתי לעוצמת השירה החיה והמפגש עם קהל".

בשנת 2021, השתתפה לונא במחזמר "גורבת חוב" (תשוקת אהבה) עם להקת סיראג'. לאחר ההופעה האחרונה של המחזמר, היא נפרדה מהלהקה ברגשות מעורבים. "זו הייתה תקופה מלאה בהתנסויות, לא רק מבחינה מוסיקלית, אלא גם מבחינה אנושית. הלהקה עיצבה אותי כאמנית וכאדם".

רגע של הכרה לאומית

בשנת 2021 השתתפה לונא ב־"תחרות פלסטין הלאומית למוסיקה" שנערכה בהיכל התרבות שברמאללה, ושודרה בשידור חי בטלוויזיה הפלסטינית. שלושת שלבי התחרות הציבו רף מקצועי גבוה, אך לונא הצליחה לכבוש את הבמה בקולה החם והמדויק, ולבסוף זכתה במקום הראשון בקטגוריה "שירה ערבית־מזרחית".

"זה היה רגע מכונן", היא נזכרת, "הרגשתי שהקול שלי סוף סוף לא רק נשמע, אלא גם מובן". לדבריה, מבחינתה הזכייה בתחרות לא הייתה פסגה, אלא התחלה של דרך חדשה: "הזכייה הייתה הכרה במסר שלי, באמנות שנובעת מהלב. אני רוצה שקולי יהיה תמיד קול של תקווה, של אהבה למוסיקה, ושל תשוקה שלא נכבית".

ההוראה – שליחות אמנותית ותרבותית

כיום, לונא מלמדת שירה קונסרבטוריון סיראג' בכפר ראמה, ובבית ספר למוסיקה ע"ש כארם מטר בנצרת. "התחלתי ללמד בשנת 2022. לא רציתי לרכוש תעודת הוראה שתאפשר לי ללמד בבתי ספר בלבד, אלא ללמד מתוך אהבה אמיתית למוסיקה ומתוך רצון כן להעביר את התשוקה שלי הלאה". אמנם היא מלמדת בשיעורי המוסיקה כיצד לשיר ולשלוט בקול, אך היא רואה בהוראה שליחות אמנותית ותרבותית, ולא רק טכניקה יבשה. "אני רואה בהוראה דרך להעביר את רוח המוסיקה הערבית לדור הבא. כל תלמיד נושא מסר ייחודי משלו, והתפקיד שלי הוא לעזור לו לגלות את הקול האמיתי שלו".

אתגרים ותקוות – המציאות של האמנים הפלסטינים

לונא מודעת היטב למכשולים הניצבים בדרכם של האמנים הפלסטינים בישראל. "האתגרים בתחום המוסיקה בארץ אינם רק אמנותיים, אלא קיומיים. אנחנו חיים במדינה כובשת שמנסה לנתק אותנו מתרבותנו הערבית־הפלסטינית, ולעקור את זהותנו מן השורש. קשה לאמנים ערבים למצוא בית אמיתי ליצירה. אין לנו מערכות וארגונים לתמיכה באמנים, אין חברות הפקה שיראו בנו שותפים לדרך, ואין מרחב שבו אפשר פשוט ליצור בלי להתנצל".יחד עם זאת, לונא לא נשברת. היא ממשיכה לשיר, ללמד, ולחלום. "יש גם קשיים חומריים ותחרויות שאינן הוגנות כלפי צעירים מוכשרים", היא מוסיפה. "ובכל זאת, אני בוחרת להישאר. כי כל עוד אני שרה, אני קיימת. כל עוד יש בי תקווה ואהבה למוסיקה, יש בי כוח לעמוד בפני כל דבר".

המוסיקה כשפת אהבה

עבור לונא, מוסיקה איננה רק אמנות, אלא שפה לביטוי אהבה. "כשאני רוצה להביע את אהבתי לאנשים, אני שרה להם". כך עשתה כששרה בחתונות של שני אחיה. "אני לא יודעת להביע את הרגש במילים, אבל אני מצליחה לומר את כל מה שעל ליבי באמצעות שירה".

קול שממשיך להדהד

הסיפור של לונא טנוס סרוג’י הוא סיפור על אומץ, נאמנות לשורשים, ותשוקה לאמנות שאין לה גבולות. "המוסיקה מקבילה לנשמה שלי. בכל פעם שאני חושבת על זה, אני יודעת שבחרתי נכון".