"כשלנו בהגנה על עיתונאי עזה": ראיון עם מנהלת חטיבת המזרח התיכון בוועדה להגנה על עיתונאים 

מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה, הפך הדיווח העיתונאי ממנה לפעילות רוויית סיכונים ברמה קיצונית. העיתונאים הפלסטינים,אשניצבו בחזית הדיווח, נדרשו לתעד את המציאות תחת הפצצות בלתי פוסקות, בעודם חשופים לאותן סכנות קיומיות שאיימו על כלל האוכלוסייה האזרחית. לכך התלוותה פגיעה שיטתית בכלי התקשורת, שיבושים בתשתיות האינטרנט והחשמל, והיעדר נגישות למקורות מידע חיוניים.

על פי נתוני המשרד להסברה ממשלתית בעזה, מאז שנת 2023 נהרגו 262 עיתונאיות עיתונאים ברצועה ולמעלה מ-433 נפצעו, כאשר האחרון שבהם הוא כתב אל ג'זירה מוחמד וושאח שנהרג מפגיעת כטב"מ שכוונה אליו בתשעה באפריל.  בטרם מותו, הוטחו נגד וושאח האשמות לפיהן הוא פעיל הזרוע הצבאית של חמאס והוא עבר תהליך של דה-לגיטימציה והכפשה, אולם לא נמצאו כל ראיות לטענה הזאת. בלבנון נהרגו באותה תקופה 26 עיתונאים ועיתונאיות מאז שנת 2023, האחרונה שבהם היא העיתונאית אמאל ח'ליל שנהרגה בהפצצה ב-22 באפריל.

מגזין סברה ראיין את שרה אלקדאה, המנהלת האזורית של חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בוועדה להגנה על עיתונאים (CPJ), ארגון בינלאומי שפועל להגנה על חופש העיתונות מסביב לעולם ועוקב אחרי פגיעות בעיתונאים. אלקאדה דיברה על מציאות העבודה העיתונאית ברצועת עזה, על האתגרים הניצבת בפני עיתונאים פלסטינים ועל תפקידה של הקהילה הבינלאומית באכיפת ההגנה על חופש העיתונות בזירות סכסוך.

 כיצד היית מאפיינת את הפגיעה בעיתונאים בעזה? האם ניתן להצביע על מעבר למדיניות של פגיעה בהם?

לאחר למעלה משנתיים של לחימה, מתחזקת ההערכה כי הפגיעות הרבות בעיתונאים אינן כשלים נקודתיים או נזק אגבי בלתי נמנע. מדובר בדפוס חוזר של פגיעה בעיתונאים. 

מניתוח הנתונים עולה כי זוהו תקיפות חוזרות ונשנות של אתרים המזוהים עם פעילות עיתונאית, ובכלל זה בתי חולים ומרכזי התקהלות. היו גם מקרים של פגיעה ישירה במתחמי לינה ועבודה ארעיים, חרף סימון ברור של השוהים בהם. לצד זאת, מתקיימת רדיפה הכוללת הטחת האשמות במעורבות בטרור, דוגמת המקרה של מוחמד וושאח, אנס א-שריף ואחרים, שסומנו כ'פעילי הזרוע הצבאית של חמאס' מבלי שנמצאו לכך כל ראיות, הכפשות אלה תורמות להצדקת הפגיעה בהם ומכשירים את הקרקע להיעדר ענישה.

הכפשה של עיתונאים כהיתר לפגוע בהם

מהם המאפיינים של תופעת ההכפשה? ומהי הזיקה בינם לבין מקרי ההרג?

במקרים רבים, הדה-לגיטימציה מתחילה בצבא הישראלי, עוברת דרך התקשורת המרכזית ומשם זולגת אל המרחב הדיגיטלי. דינמיקה כזאת מקדימה לעיתים קרובות את הפגיעה הפיזית בעיתונאי, שמתויג כאשם בטרור. בשלב המאוחר יותר, אחרי הפגיעה, מועלות טענות חסרות ביסוס עובדתי המשמשות כהצדקה רטרואקטיבית.

אנו מתעדים מקרים אלו תוך הצלבת מקורות מגוונים וניתוח קפדני, ברובם המכריע של האירועים, לא הוצגו ראיות קונקרטיות המעידות על מעורבותם של העיתונאים בפעילות לחימה אקטיבית.

האם קיימים מקרים שבהם נשללה מפרטים מסוימים הגדרת "עיתונאי"?

אכן, היות שאנו פועלים בזירת לחימה, קיימים מקרים של פרטים שבחרו לקחת חלק ישיר במעשי האיבה. על פי המתודולוגיה וההגדרות המקצועיות שלנו, פרטים אלו אינם נכללים ברשימת העיתונאים גם אם עסקו בתחום התקשורת בעבר.

עם זאת, כלפי הרוב המכריע של העיתונאים שהואשמו במעורבות בטרור ונהרגו, לא הוצגו כל ראיות המאששות האשמות אלו. עובדה זו מעלה שאלה מהותית: מהו הרציונל שעמד בסיס הפגיעה בהם והריגתם?

האם הפגיעה הממוקדת באנשי תקשורת נחשבת לפשע מלחמה? האם תופעת היעדר הענישה היא בגדר תקדים?

 היעדר הענישה אינו מהווה תופעה חדשה, אלא דפוס פעולה מתמשך לאורך שנים; עם זאת, האירועים ברצועת עזה חשפו את היקפו ואת חומרתו באופן חסר תקדים. 

תיעדנו פרקטיקות עקביות, כגון תקיפת עיתונאי בטענה כי הוא מהווה "מטרה צבאית", חרף נוכחותם של עיתונאים נוספים באותו מקום. בתקיפות כאלה היה לעיתים מספר רב של קורבנות בתקיפה בודדת. בנוסף לכך, תקיפות באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) עשויות להיחשב לפשעי מלחמה בפני עצמם.

באופן מובהק, פגיעה מכוונת בעיתונאי אזרח, או הפניית איומים כלפיו והכפשת שמו ולאחריהן הריגתו, מהוות פשע מלחמה. יתרה מכך, הריגת עיתונאים באתרים המוגנים על פי הדין הבינלאומי נחשבת לפשע בעל חומרה יתרה, שכן מדובר בתקיפת אזרחים השוהים במתחמים הנהנים מהגנה מיוחדת. 

מהן הדרישות המקדמיות לביסוס פשע מלחמה המופנה כלפי עיתונאי?

התיעוד המשפטי אינו מושתת על רגשות, אלא על תשתית ראייתית. ראשית, יש לקבוע האם העיתונאי היה מזוהה בבירור ככזה באמצעות לבוש וציוד מקצועי. לאחר מכן, נדרש ניתוח של זירת האירוע: האם מדובר באזור לחימה פעיל או באתר הזכאי להגנה מיוחדת על פי הדין הבינלאומי?

בנוסף, נבחנת הימצאותם של איומים מוקדמים המגובים בראיות, ונערך ניתוח פורנזי של חומרים חזותיים במטרה לאמת את מקוריותם ולשלול מניפולציה של הנתונים. נתונים אלו מגובשים לכדי תשתית משפטית להצגה בפני בתי דין בינלאומיים.

"כשלנו בהגנה על עיתונאי עזה"

האם הארגון פועל במישורים משפטיים להחלת אחריות פלילית? מהם האתגרים המרכזיים בזירה זו?

הגיבוש של תביעות משפטיות הינו תהליך ממושך ומורכב, שכרוך בהשקעת זמן, מאמץ ומשאבים ניכרים. אנו שוקדים כעת על תיעוד וניתוח תיקים של עיתונאים שנהרגו בעזה אשר לגביהם קיימות ראיות מספקות המעידות על הרג מכוון במסגרת פשעי מלחמה. נכון לעכשיו, טרם הוגשו תביעות בזיקה לאירועים ברצועת עזה, בשל מורכבותה והתנהלותה האיטית של המערכת המשפטית הבינלאומית, והצורך בבניית תיקים מקיפים וחסינים מבחינה משפטית. 

במקביל, צברנו ניסיון בנקיטת הליכים משפטיים במקרים דומים שבהם אנו מוסיפים לדרוש עשיית צדק, הבולטים שבהם הם פרשת עיתונאית אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה שנהרגה מירי צלף בג'נין ב-2022,  ועניינו של העיתונאי הלבנוני עיסאם עבדאללה, שנהרג בדרום לבנון ב-2023. באירוע זה נפצעו גם כמה מעמיתיו, בהם כריסטינה אבו עאסי שאיבדה את רגלה, ועיתונאי אמריקאי שספג פציעה קשה ששינתה את מהלך חייו לצמיתות. 

כיצד הינך מעריכה את עמדותיהן של ממשלות ומוסדות בינלאומיים בנוגע לפגיעה המכוונת בעיתונאים ברצועת עזה? 

אינני מתיימרת להעריך מוסדות בינלאומיים,אך אוכל להתייחס לניסיוננו במסגרת "הוועדה להגנה על עיתונאים" (CPJ) ולהודות כי כשלנו בהגנה על עיתונאי עזה. זוהי מציאות שגורמים רבים, ובכללם מעצמות מובילות, שותפים לה, היקף המשבר חורג מיכולותיו של כל ארגון בודד, וחרף השקעת משאבים ניכרת, המציאות בשטח עולה על כושר המענה של גורם יחיד כלשהו.

מהם לדעתך הישגי הוועדה חרף הנסיבות המורכבות?

הישגי הוועדה מתבטאים בראש ובראשונה בתיעוד מתודולוגי קפדני ואימות יסודי של נתונים, שנועדו לשמר את המהימנות המשפטית ולהבטיח את זכויותיהם של מאות עיתונאים למיצוי הדין. לצד זאת, הוועדה הצליחה להציף סוגיות הומניטריות מושתקות, דוגמת מצוקת הרעב בקרב עיתונאים, ופעלה למתן מענה ראשוני לאיומים פרטניים תוך ניסיון לאתר מרחבי הגנה חלופיים בנסיבות קיצוניות.

כיצד הינך מעריכה את תפקידה של התקשורת הבינלאומית בסיקור המלחמה בעזה?

בשלבים רבים של הלחימה, חלק ניכר מהמדיה הבינלאומית אימץ במידה רבה את הנרטיב הישראלי, תוך הטלת ספק באמינותו של העיתונאי הפלסטיני. המציאות הזאת הותירה את העיתונאים בעזה מבודדים מקצועית, בלי תמיכה מספקת, למעט חריגים בודדים בקרב מוסדות תקשורת שונים. לקראת הפסקת האש חל שינוי מגמה והתגברו הדרישות להגנה על עיתונאים ולאישור כניסתם לעזה. פעלנו מול גופי מדיה לביסוס נורמות של אימות וסולידריות לנוכח דפוסי פגיעה חוזרים בעיתונאים 

האזרח הופך לעיתונאי: התרחבות מעגל התיעוד

היקף התיעוד בעזה חורג מהמסגרת המקצועית המקובלת, כאשר אזרחים ופעילים הופכים לסוכני מידע מרכזיים בהעברת עדויות מהשטח, בין היתר בשל היעדר נוכחות תקשורתית זרה שגם היום, יותר מחצי שנה לאחר שהוכרזה הפסקת אש, אינה מורשית להיכנס ולדווח מהשטח. תפקיד זה שאזרחים מן השורה לוקחים על עצמם כרוך במחיר כבד, דוחות של ארגוני זכויות אדם מעידים על פגיעה באזרחים במהלך ניסיונות שלהם לתעד ולהפיץ תכנים במדיה החברתית. 

נוכח התמורות בנורמות המקצועיות והפיכתם של אזרחים למתעדים עצמאיים, כיצד מגדירה הוועדה להגנה על עיתונאים את מעמדם של אלו? 

הוועדה להגנה על עיתונאים פועלת על פי מתודולוגיה סדורה ופומבית: אנו מגדירים כעיתונאי כל פרט העוסק בתיעוד או בפרשנות של אירועים בעלי זיקה לאינטרס הציבורי, והמפרסם את תכניו בכל פלטפורמה שהיא, מסורתית, דיגיטלית או ברשתות החברתיות.

בהתאם לכך, פעילותנו בעזה כוללת גם את אלו שהחלו במלאכת התיעוד במהלך המלחמה והשתלבו בעבודה עיתונאית סדירה או בשיתוף פעולה עם מוסדות תקשורת, כדוגמת סאלח אל-ג'עפראווי. לפיכך, הם זכאים להגנה ולתיעוד במעמד זהה לזה של כל עיתונאי אחר.

יש עוד משהו שתרצי להדגיש?

האיום הגדול ביותר כיום הוא הנורמליזציה של הפגיעה המכוונת בעיתונאים.ללא סולידריות קולגיאלית, דבקות בסטנדרטים מקצועיים ומאבק בהסתה ובהכפשות, אנו עלולים להגיע למציאות שבה המתרחש בעזה יהפוך מאירוע חריג לנורמה המקובלת.