"לא באתי כדי לסמן וי – באתי לפתוח את הדלת": נבין אבו־רחמון שואפת לשנות את פני ועדת המעקב

מערכת הבחירות לראשות ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל נכנסת לשלב המכריע, ולראשונה מאז הקמת הגוף לפני יותר מארבעה עשורים, מתמודדת אישה לתפקיד. נבין אבו־רחמון, חברת כנסת לשעבר מטעם בל״ד ופעילה פוליטית מוכרת, הציגה את מועמדותה, בצעד המעורר עניין רב ברחוב הערבי. 

בתקדים היסטורי ניסתה להתמודד אשה נוספת, רולא דאוד, פעילה פוליטית, חברת הנהגה בתנועת "עומדים יחד" ואחד הקולות הבולטים במאבקים החברתיים של השנים האחרונות. דאוד לא הצליחה להשיג את מספר ההמלצות הדרוש כדי להגיש מועמדות רשמית. 

לאחר סיום שלב ההמלצות, חמישה מועמדים נמצאו עומדים בתנאי הסף: ג׳מאל זחאלקה, עלי ח׳דר זידאן, נבין אבו־רחמון, עאטא אבו־מדיעם ו־סאאד עיסא. על רקע מערך הכוחות הפוליטי וההסכמות בין המפלגות המרכיבות את הוועדה, סיכוייה של אבו־רחמון לזכות בתפקיד אינם גבוהים, אך עצם התמודדותה נחשבת לאירוע תקדימי, בעל משמעות פוליטית וחברתית עמוקה.

מבנה מקובע, פוליטיקה ישנה

ועדת המעקב העליונה, המונה 71 חברים הוקמה בשנות ה־80 כגוף מתאם בין הזרמים, הרשויות המקומיות והמפלגות הערביות בישראל, במטרה להוות כתובת מוסכמת לכלל הציבור הערבי. עם השנים, הפכה הוועדה לגוף המייצג את המיעוט הערבי מול מוסדות המדינה, אך גם לסמל של שיתוק פוליטי.

ועדת המעקב נבחרת מבין נציגי המפלגות המרכזיות המייצגות את הציבור הערבי בישראל — ובהן חד”ש, בל”ד, המפלגה הקומוניסטית, התנועה האסלאמית על שני פלגיה (הצפוני והדרומי), ותנועת “אבנאא אל-בלד” על שני פלגיה, וכן נציגים של עלב אל-סאנע ומחמד חסן כנעאן. כמו כן מיוצגות בוועדה 21 רשויות מקומיות. 

בקרב פעילים רבים, ובמיוחד בקרב צעירים, נשמעת ביקורת כי הוועדה איבדה את הקשר עם הרחוב וכי החלטותיה מתקבלות בידי קומץ עסקנים ותיקים.

אבו־רחמון אינה חוסכת בביקורת: "יש עייפות בציבור מהוועדה במתכונתה הנוכחית. אנשים מרגישים שהיא הפכה לזירה של הסכמות מפלגתיות ולא לזירה של מאבק חברתי אמיתי. צריך להחזיר את הפוליטיקה למשמעותה המקורית: אמצעי לשינוי ולא רק ניהול מחלוקות".

היא מדברת בגלוי על הצורך "לפתוח את השורות": להקים מועצה עממית – גוף מייעץ רחב שיכלול פעילים חברתיים, אנשי חינוך, מומחים, נשים וצעירים מכל רחבי הארץ. כך, לדבריה, יוכל הציבור לקחת חלק בהחלטות ולא רק לצפות מן הצד. "זה לא עניין של סיסמאות. הוועדה חייבת לעבור תהליך של דמוקרטיזציה פנימית. אחרת היא תמשיך לאבד רלוונטיות".

לא מתמודדת נגד איש – מתמודדת על רעיון

מולה במירוץ מתמודד, בין היתר, ג׳מאל זחאלקה, יו"ר בל"ד לשעבר ודמות מוכרת בחברה הערבית. רבים רואים במועמדות הכפולה ביטוי לפיצול בבית הפוליטי שממנו צמחו השניים, אך אבו־רחמון ממהרת להבהיר: "אני לא רואה בעצמי מועמדת של בל״ד. אני מחוץ למסגרת המפלגתית כבר כמה שנים. אני מתמודדת כאישה עצמאית שמייצגת קולות רבים מהשטח. איני מתמודדת נגד אף אחד – אני מתמודדת על רעיון".

לדבריה, גם אם התוצאה ידועה מראש, עצם המהלך מעורר עניין ציבורי מחודש. "יש היום דור צעיר, נשים ופעילים שלא מוצאים את עצמם בתוך המסגרות הישנות. הם רוצים קול חדש, וההתמודדות הזו מאפשרת להם להזדהות עם תקווה אחרת".

לקחת אחריות על החברה שלנו

המציאות בחברה הערבית בשנים האחרונות קשה מאי פעם. גל הפשיעה האלימה, חוסר הביטחון האישי, שיעורי העוני הגבוהים, והניכור מול מוסדות המדינה; כל אלה הפכו את תחושת התסכול לנרחבת. אבו־רחמון מזהירה כי "אנחנו כחברה נמצאים בנקודת שבר. יש סכנה ממשית שהצעירים יאבדו כל אמון במערכת הפוליטית וביכולת להשפיע".

"אי אפשר להמשיך להגיב לכל רצח בהפגנה חד־פעמית", היא אומרת. "צריך גישה מערכתית. הוועדה צריכה להוביל תכנית לאומית של שישה חודשים לפחות, עם יעדים ברורים, בשיתוף המועצות המקומיות, מערכת החינוך והחברה האזרחית".

לדבריה, האשמה אינה רק בממשלה. "ברור שמדיניות המדינה כלפי החברה הערבית אחראית לחלק גדול מהמשבר, אבל אסור לנו לנקות את עצמנו מאחריות. אם לא נבנה מחדש את רשת ההגנה הקהילתית, שום תכנית ממשלתית לא תצליח".

מישהי צריכה להיות הראשונה לפתח דלת לנשים

העובדה שאבו־רחמון היא האישה הראשונה שמתמודדת על ראשות הוועדה מוסיפה רובד נוסף למאבק שלה. החברה הערבית בישראל כמעט ואינה מיוצגת בידי נשים בעמדות הנהגה בכירות, והפוליטיקה המקומית נשלטת ברובה על ידי גברים.

"אני לא מבקשת תמיכה כי אני אישה", היא מבהירה. "אני מבקשת תמיכה כי יש לי ניסיון, ויש לי תכנית. אבל ברור שלהתמודד כאשה לתפקיד זו אמירה בפני עצמה. זהו מסר לדור הצעיר, במיוחד לנשים, שהדלתות אינן סגורות בפניהן. מישהי צריכה לפתוח אותן בפעם הראשונה".

אבו־רחמון מזכירה כי אף מפלגה ערבית לא העזה עד היום להעמיד מתמודדת לראשות הוועדה. "זה מצביע על עומק הבעיה. הפמיניזם שלנו צריך להיות לא רק שיח אקדמי או חברתי, אלא חלק אינטגרלי מהמאבק הלאומי. שוויון מגדרי הוא גם שאלה של חירות לאומית".

אם תיבחר, אומרת אבו־רחמון, בכוונתה להנהיג את הוועדה באופן שיתבסס על שיתוף, שקיפות ואחריותיות. היא מתכננת להקים מנגנון דיווח קבוע לציבור, לפרסם את החלטות הוועדה לציבור, ולחייב את החברים לעמוד ביעדים שנקבעו מראש.

"הוועדה צריכה לעבוד מול הציבור, לא מעליו. הציבור זכאי לדעת מה נעשה בשמו, מי קובע את סדר היום ואיך מתקבלות ההחלטות. זה הבסיס לאמון מחודש".

בהיבט המדיני, היא מדגישה את הצורך "להחזיר את הוועדה לתפקידה ההיסטורי כגוף שמוביל מאבק אזרחי ופוליטי, שמגן על זכויות המיעוט הערבי ומחבר בין הזרמים השונים בחברה שלנו. אנחנו צריכים הנהגה שמדברת באומץ, אבל גם יודעת לשתף פעולה כשצריך. השיח בינינו לבין המדינה חייב להיות על בסיס של שוויון אזרחי מלא".

סיכויים קלושים – השפעה ממשית

למרות החזון הרחב, במערכת הפוליטית הערבית מעריכים כי סיכוייה של אבו־רחמון לנצח נמוכים. המבנה הקיים של הוועדה מבוסס על הסכמות בין המפלגות – חד״ש, רע״ם, בל״ד ותע״ל – והן נוטות להכריע על מועמד מוסכם מראש.

"ברור לי שהמנגנון הפנימי אינו מאפשר תחרות אמיתית", היא אומרת. "אבל אם נמשיך לקבל את זה כמובן מאליו, שום דבר לא ישתנה. אני רואה בהתמודדות הזו הזדמנות לפתוח שיח ציבורי אמיתי על הצורה שבה נבחרת ההנהגה שלנו".

גם אם לא תיבחר, נראה שהמסר של אבו־רחמון כבר חולל שינוי מסוים. ההתמודדות שלה גרמה לשיח רחב ברשתות החברתיות ובחוגים פוליטיים וקהילתיים, במיוחד בקרב צעירות וצעירים שמביעים הזדהות עם הקריאה שלה לחדש את הוועדה ולהפוך אותה לגוף פתוח ופעיל.

"הפוליטיקה חייבת להחזיר את התקווה"

בסיום שיחתנו היא אומרת: "אני יודעת שהמערכת לא תשתנה ביום אחד. אבל אם לא נתחיל לדבר אחרת, לפעול אחרת, ולהאמין שאפשר אחרת – לא נצא מהמקום הזה. הפוליטיקה שלנו חייבת להחזיר לאנשים את התקווה, כי בלי תקווה אין שינוי".

לדבריה, זהו לב הקמפיין שלה: לא מאבק אישי, אלא קול שמבקש לשנות את השיח. "ההתמודדות שלי אינה נגד גברים או מפלגות. היא בעד ציבור שלם שראוי להנהגה אמיצה, ישרה ופתוחה לשמוע. אני מאמינה שבסוף, גם אם לא אזכה, הפתח שנפתח לא ייסגר עוד".