"לא נשתוק מול הניסיון להטביע אותנו בדמנו" - הסטודנטים הערבים במאבק נגד האלימות והפשיעה

בימים האחרונים שוטף זעם עמוק את הרחוב הערבי בישראל. לאחר שנים של אלימות גואה, רציחות בלתי פוסקות ותחושת הפקרה מתמשכת, החברה הערבית החליטה לא לשתוק עוד. ביום חמישי האחרון הגיעה המחאה לשיאה בהפגנה המונית בסכנין, שבה השתתפו למעלה מ־70 אלף בני אדם — אירוע חריג בהיקפו ובעוצמתו, שסימן נקודת מפנה במאבק נגד השתלטות ארגוני הפשיעה – בחסות המשטרה – על חיי האזרחים הערבים.

אך עוד לפני ההפגנה הגדולה, החלה תזוזה משמעותית במוקד אחר: הקמפוסים האקדמיים. לפני כשבועיים יצאו סטודנטים וסטודנטיות ערבים להפגנות ולמשמרות מחאה בתוך האוניברסיטאות ומול שעריהן — בחיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע. המטרה הייתה ברורה: להעביר מסר לא רק לחברה הערבית, אלא גם לחברה הישראלית כולה — אי אפשר להמשיך לנהל שגרת חיים רגילה, בזמן שאזרחים ערבים נרצחים כמעט מדי יום.

בהפגנה שהתקיימה בתוך קמפוס אוניברסיטת תל אביב השתתפו כ־200 סטודנטים. הם הקימו פינת מחאה ותלו בה תמונות של הקורבנות, כחלק מהמאבק להבאת תשומת הלב למרחב האקדמי. בין המשתתפים היו סטודנטים שאיבדו קרובים, חוו אובדן אישי וחרדה יומיומית. באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית בירושלים התקיימו גם כן עמדות מחאה בתוך הקמפוס, בעוד שבטכניון ובאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע נאסר על הסטודנטים להפגין בתך הקמפוסים והם התארגנו להפגנות מחוץ לשערי המוסדות. רבים מהם עמדו בשטח הציבורי הקרוב, נושאים שלטים ומסרים חזקים, ומנסים בכל זאת לשמור על נראות המחאה.

האלימות בחברה הערבית אינה תופעה חדשה, אך בשנה האחרונה היא החמירה באופן מדאיג. מספר הנרצחים מטפס בקצב מהיר, ורובם המכריע הם צעירים. תחושת הביטחון האישי נשחקת, הפחד הופך לנוכח, והחיים עצמם — הלימודים, העבודה, המשפחה — מתנהלים בצל איום מתמיד. בתוך המציאות הזו, בולט תפקידם של צעירים ושל סטודנטים, שמסרבים להפריד בין חייהם האקדמיים לבין המציאות הקשה שממנה הגיעו. אלין נסרה, סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ופעילה חברתית ותיקה, מייצגת קול בולט אך לא יחיד במאבק הזה. לדבריה, האלימות והפשיעה אינן תוצאה של כשל פנימי בלבד, אלא ביטוי למדיניות שיטתית של הזנחה ואפליה. “לא מדובר באירועים נקודתיים”, היא אומרת, “אלא בכישלון מוסדי מתמשך. חוסר תקציבים, היעדר מסגרות לצעירים והיעדר אופק — כל אלה מייצרים מציאות אלימה”.

מעבירים את המאבק אל המרחב הישראלי

נסרה מדגישה כי עבור הסטודנטים, האקדמיה אינה מרחב מנותק. “אנחנו אולי לומדים בלב האוניברסיטאות, אבל בסוף היום חוזרים הביתה. יש סטודנטים שאיבדו בני משפחה, אחרים חיים תחת איום של סחיטה. אי אפשר לצפות מסטודנט כזה להתרכז בלימודים כאילו דבר לא קורה”.

גם יסאר זועבי, סטודנט בטכניון, רואה בפעילות הסטודנטיאלית אחריות אזרחית. לדבריו, הקמפוס הוא זירה ייחודית, שבה נפגשים סטודנטים ערבים עם החברה הישראלית על כל גווניה. “כשאנחנו מפגינים מול שערי האוניברסיטה”, הוא מסביר, “אנחנו מעבירים את המאבק מהמרחב הערבי אל המרחב הישראלי. אנחנו אומרים — יש כאן משבר עמוק, והוא לא בעיה רק של המיעוט”. זועבי מדגיש כי ההפגנות אינן מחאה סמלית בלבד, אלא ניסיון ליצור לחץ ציבורי אמיתי. לשיטתו, שורש הבעיה נעוץ במדיניות ממשלתית: אכיפה חסרה, הזנחה רבת שנים והיעדר טיפול מערכתי. “הפתרון לא יבוא רק מהחברה הערבית. הוא מחייב שינוי במדיניות, ובלי לחץ זה לא יקרה”.

נסרה מתארת כיצד האלימות אינה נשארת מחוץ לשערי האוניברסיטה, אלא חודרת אל חיי היומיום של הסטודנטים הערבים ומשפיעה באופן ישיר על חוויית הלימודים. לדבריה, רבים מהסטודנטים נושאים עמם מטען כבד של פחד, אובדן וחרדה, שמלווה אותם גם אל כיתות הלימוד. “יש סטודנטים שמגיעים לשיעור אחרי לילה בלי שינה, כי היה ירי ביישוב שלהם, או כי בן משפחה מאוים”, היא אומרת. “זו מציאות שלא תמיד רואים אותה בקמפוס, אבל היא קיימת כל הזמן”.

היא מדגישה כי האלימות גובה מחיר אקדמי ממשי. חלק מהסטודנטים נאלצים לעבוד שעות ארוכות כדי לסייע למשפחות שנפגעו כלכלית, אחרים מתמודדים עם טראומה בעקבות רצח או איומים, ויש מי שנאלץ להקפיא או אף להפסיק את לימודיו. “סטודנט שחי בפחד מתמיד לא יכול לתפקד כאילו הכול רגיל”, היא אומרת. “הדרישה מאיתנו להמשיך בשגרה מתעלמת מהמציאות שממנה אנחנו באים”. לדבריה, המחאה הסטודנטיאלית נולדה גם מתוך תחושת אחריות קולקטיבית. “אנחנו לא יוצאים להפגין רק בשם עצמנו”, היא מסבירה, “אלא בשם משפחות שלמות, בשם סטודנטים שאין להם קול, ובשם חברה שלמה שמדממת”. מבחינתה, שתיקה אינה אפשרות: “לוותר פירושו להשלים עם מציאות שבה חיי צעירים ערבים שווים פחות”.

נסרה מוסיפה כי האקדמיה יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון. לא רק כמרחב שמאפשר מחאה, אלא כמוסד שמכיר בהשלכות האלימות, מעניק תמיכה ומפגין אחריות ציבורית. “האוניברסיטאות מחנכות דור עתיד”, היא אומרת, “והשאלה היא איזה דור זה יהיה: דור שמפחד לשתוק, או דור שמעז להשמיע קול”?

רוב הנרצחים הם צעירים

קסטה ג’רג’ורה, סטודנט ופעיל צעיר, מדגיש כי הנתונים אינם משאירים מקום לספק: הצעירים הם הנפגעים העיקריים. “רוב קורבנות הרצח הם בני 18 עד 39”, הוא אומר. “לכן התפקיד של הסטודנטים הוא לא רק להפגין, אלא גם להוביל תהליכים של חינוך והסברה”. לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות היא קיצוץ מסגרות ותוכניות ייעודיות לצעירים. “בשנים האחרונות קוצצו מאות מיליוני שקלים מתוכניות שהיו אמורות לספק מסגרות חינוכיות ותעסוקתיות. בלי מסגרות ובלי אופק, צעירים נדחפים לשוליים, ושם ארגוני הפשיעה מחכים”.

במקביל, מתחילה להירשם תגובה מצד האקדמיה. בחלק מהמוסדות הותרו ההפגנות, ארגוני סטודנטים הביעו תמיכה, ובמקרים מסוימים ניתנו הצהרות פומביות של סולידריות. סטודנטים יהודים השתתפו בחלק מהמחאות, והחלו להיווצר שיתופי פעולה – מהלך שהפעילים רואים בו הישג חשוב.

עם זאת, החשש נותר בעינו. מאז פרוץ המלחמה בעזה, סטודנטים ערבים מתארים אווירה של פחד: חקירות משמעתיות, איומים וקמפיינים של הסתה ברשתות החברתיות. הפעילות האזרחית, גם כאשר אינה עוסקת במלחמה, נתפסת לעיתים כחשודה.

ובכל זאת, הסטודנטים מתעקשים להמשיך. עבורם, המאבק נגד האלימות הוא מאבק על הזכות לחיים בטוחים, לשוויון הזדמנויות ולעתיד. מתוך הקמפוסים האקדמיים, הולך ומתגבש מאבק צעיר, אזרחי ונחוש, מאבק שמסרב לקבל את האלימות כגזירת גורל, ומבקש להזכיר: שתיקה אינה ניטרליות — אלא שותפות לפשע.