לא סמל, לא אויב, רק מורה: מורות ערביות בבתי ספר יהודיים

מיסם יוסף זוכרת היטב את הרגע בו הבינה שחינוך אינו רק מקצוע עבורה, אלא גם זירה של מאבק זהותי. היא הגיעה לראיון עבודה בבית ספר יהודי באזור הצפון, כשברקע דיווחים על מחסור חמור במורים במערכת החינוך העברית. לכאורה, יוסף היא מועמדת אידיאלית: בעלת תואר אקדמי בחינוך, ניסיון בהוראה ורצון להשתלב. באמצע הראיון, היא נשאלה פתאום שאלה שטלטלה אותה: “את כל הזמן עם החיג’אב? אולי כדאי לשקול להוריד אותו בתוך בית הספר, כדי שהתלמידים לא ירגישו מוזר”.

יוסף סירבה. “החיג’אב שלי הוא חלק ממני”, היא אומרת. “הבקשה הזו המחישה עד כמה הדלתות לא באמת פתוחות בפנינו. גם לא כשיש מחסור, גם לא כשצריכים אותנו”.

העדות של יוסף אינה חריגה. עמותת סיכוי־אופוק פרסמה לאחרונה מסמך מדיניות מקיף, שהתבסס על ראיונות עם תשע מורות ערביות במערכת החינוך הממלכתית העברית. הממצאים קשים: רבות מהן מתארות פחד יומיומי, מעקב, הערות פוגעניות ואפילו דרישה לעבור “מבחני נאמנות” מצד תלמידים, הורים או מנהלים. אחת מהן סיפרה כי העירו לה על כך שדיברה בערבית בחדר המורים; אחרת פוטרה לאחר שפרסמה פוסט אישי הקורא להפסקת המלחמה; מורה נוספת הותקפה על ידי סייעת ששאלה אם היא “תומכת חמאס”.

האבסורד של המחסור במורים

הסיפורים האישיים משקפים בעיה רחבה שעולה מהנתונים. מצד אחד, מערכת החינוך הערבית מייצרת עודף עצום של מורים מוסמכים. לפי הערכות, אלפי מורות ערביות מוצאות עצמן מובטלות מדי שנה. מצד שני, במערכת החינוך הממלכתית העברית חסרים בין 4,000 ל־5,000 מורים, מחסור שפוגע בלימודי הליבה ואף ביכולת של בתי הספר לתפקד.

“זה אבסורד קלאסי,” אומר כמאל אגבריה, חבר הוועד המנהל של מרחבים, ארגון הפועל כבר שני עשורים לשילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים. “יש עודף אדיר של מורים בחברה הערבית – בין שבעה לעשרת אלפים – ובמקביל מצוקה אדירה במערכת העברית. אנחנו יודעים לעשות את החיבור הזה, אבל המכשולים החברתיים והפוליטיים הופכים אותו למסובך הרבה יותר”.

אגבריה מתאר את תהליך הליווי שמרחבים מעניקה למורות ערביות: ימי מיון, סימולציות עם שחקנים יהודים המדמים מורים או מנהלים, והכשרה להתמודדות עם שאלות קשות על זהות ולאומיות. “אנחנו מלמדים אותן איך להגיב, איך לא לוותר על הזהות שלהן אבל גם איך ליצור אמפתיה אצל הצד השני,” הוא מסביר. “המורכבות היא יומיומית. לחלק מהמורות יש משפחות בעזה, חלקן חיות לצד קולגות שבעליהן או בניהן משרתים בצבא. זה לא דיון תיאורטי, אלא מציאות חיה”.

מהפכה שקטה

על אף הקשיים, הנתונים מלמדים ששילוב המורות הערביות היה עד השנים האחרונות סיפור הצלחה: יותר מ־3,000 מורות ומורים ערבים מלמדים כיום בבתי ספר יהודיים, רבים מהם במקצועות ליבה ואף בתפקידי חינוך וריכוז. מחקרים שנעשו לאורך השנים הראו כי נוכחותם של מורים ערבים משנה עמדות ותפיסות של תלמידים יהודים, ומפחיתה סטריאוטיפים וגזענות.

“זה לא פרויקט ‘דו־קיום’ חד־פעמי שבו אוכלים חומוס ביחד”, מדגיש אגבריה. “המורה הערבית היא חלק אינטגרלי מצוות בית הספר. היא זו שמכינה לבגרות, מדברת עם ההורים, לוקחת אחריות. זאת מהפכה שקטה שמייצרת שינוי אמיתי”.

אבל מאז אוקטובר 2023, התמונה השתנתה. מסמך סיכוי־אופוק מזהיר כי האווירה הציבורית, החקיקה המגבילה והחשדנות הגוברת הפכו את המורות הערביות למטרה נוחה. רבות מהן בוחרות לשתוק מחשש שדבריהן יתפרשו כבגידה; אחרות פורשות מהמערכת. “המצב הזה מאיים לחסל פרויקט חינוכי חיוני”. נכתב במסמך. “במקום גשר בין החברות – נוצרת חומה גבוהה עוד יותר”.

"כאן מדברים רק עברית"

מיסם יוסף מספרת שהתחושה הקשה ביותר היא חוסר ההערכה. “אנחנו מגיעות עם ידע מקצועי, עם רצון אמיתי ללמד, אבל כל הזמן בוחנים אותנו לא לפי היכולות אלא לפי הזהות”, היא אומרת. לדבריה, עצם היותה אישה ערבייה עם חיג’אב הופכת אותה למושא לחשדנות. “לא משנה כמה את משקיעה, בסוף יזכירו לך שאת אחרת”.

עדות אחרת, שהובאה במסמך סיכוי־אופוק, מתארת את תחושת הזרות בחדר המורים: “נכנסתי להפסקה ושוחחתי בערבית עם חברה. מיד קיבלתי הערה מהמנהלת: ‘כאן מדברים רק עברית’. הרגשתי נחנקת”.

למרות המציאות הקשה, גם אגבריה וגם אנשי סיכוי־אופוק מציעים צעדים מעשיים. בין ההמלצות שהם מפרטים נמצאים קביעת נוהל שקוף לטיפול במקרים של אפליה והסתה, ליווי מקצועי ורגשי למורות ערביות, ברמה פרטנית וקבוצתית, הכשרות לצוותי הוראה ומנהלים לניהול חדר מורים מגוון ותמריצים לבתי ספר שמקבלים מורות ערביות ומשלבים אותן בתפקידי מפתח.

האם החברה הישראלית תצליח לממש את הפוטנציאל?

במרחבים מדגישים כי משרד החינוך מקצה כבר היום שעות נוספות לבתי ספר שקולטים מורות ערביות – צעד שמעודד השתלבות. “בלי התמיכה הזאת, כל זה לא היה קורה”, אומר אגבריה, “אבל נדרש הרבה יותר: שינוי תרבותי אמיתי, שלא נראה במורה הערבית איום אלא נכס”.

הפער בין החזון למציאות עדיין גדול. מצד אחד, המערכת משוועת למורים מקצועיים; מצד שני, הדעות הקדומות והמתחים הפוליטיים מייצרים חסמים. מיסם יוסף מסכמת את התחושה במילים פשוטות: “אני רוצה להיות מורה. לא סמל, לא אויב. רק מורה”.

הסיפורים האישיים והשוואת הנתונים מלמדים כי הדרך לשינוי תפיסתי במערכת ולהכרה מלאה בתרומה ובפוטנציאל של המורות הערביות עוד ארוכה. מחד, יש הצלחות ניכרות: אלפי מורות שמשתלבות במערכת היהודית ומשנות את התפיסה של אלפי תלמידים. מאידך, ישנן חומות של אפליה וגזענות שמצמצמות את ההזדמנויות.

העתיד תלוי בשאלה האם החברה הישראלית תהיה מוכנה להכיר במורות הערביות לא כאורחות או חריגות, אלא כחלק בלתי נפרד מהמערכת. אם כך יקרה, הפוטנציאל הוא כפול: גם מענה למחסור הקשה במורים, וגם תרומה לחברה שוויונית ופתוחה יותר.