ללא הגנה: הפערים הגזעניים במיגון העורף בישראל

בישראל, מלחמות הן עניין מחזורי. בשל כך, בעיית המיגון ביישובים הערביים נותרת מצב חירום קבוע שלא מטופל. כך תושבי "השטחים הפתוחים" המופקרים ממשיכים לחיות בחוסר ביטחון יומיומי. האסון שאירע בעיר טמרה במהלך המלחמה טלטל את תושבי העיר, והציף מחדש את מצוקת המיגון החמורה ביישובים הערביים. באותו לילה, נהרגו 13 בני אדם, ולפחות 400 נפצעו ברחבי המדינה. סוגיית המיגון בישראל – ובחברה הערבית בפרט – נחשפת שוב כשבר עמוק ומתמשך. בעוד שמתקפות הטילים מתרחבות לחזיתות נוספות, רבים מאזרחי המדינה נותרים ללא גישה למרחבים מוגנים, ונשארים במצב של פגיעוּת חמורה.

היעדר מקלטים ביישובים הערביים איננו תוצאה של מחדל מקרי, אלא של הזנחה שיטתית לאורך עשורים. במדינה שבה כ־20% מהאזרחים הם ערבים, רבים מהם נאלצים להתמודד עם איומים ביטחוניים ממשיים כשהם חסרי הגנה בסיסית. הפער בולט במיוחד בכפרים הלא מוכרים בנגב, אך גם באזורי הצפון והמשולש.

בעוד היישובים היהודיים זוכים למיגון נרחב, הערבים נאלצים לקוות ולהתפלל שלא יפגעו. האירוע בטמרה ממחיש את המציאות הכואבת: במדינת ישראל, גם לנוכח מתקפה ישירה מצד מדינה זרה, חיי האזרחים אינם שווים.

(getty images@)

מאז פרוץ המלחמה, סובלת האוכלוסייה הערבית בישראל מהיעדר תשתיות מיגון בסיסיות: מקלטים ציבוריים, ממ"דים, ומבנים מחוזקים שיאפשרו התגוננות מפני הפצצות, רקטות, וירי טילים. במקרים רבים, נאבדו חיי אדם כתוצאה ישירה מהיעדר מענה מיגוני, והסכנה ממשיכה לרחף מעל ראשי האזרחים. מדובר בבעיה מערכתית מתמשכת שהחלה הרבה לפני כמעט שנתיים שבהן ידעה ישראל מערכות לחימה במספר זירות. למעשה, זהו פרק נוסף ברצף הזנחה מוסדית רבת-שנים, על אף מאבקים משפטיים וציבוריים עקביים מצד פעילים, ארגונים, ונבחרי ציבור ערבים.

כך, לדוגמה, נהרגו כתוצאה מפגיעת רסיסי טילים באוקטובר 2024 חסן סואעד, צעיר בן 21 מהכפר בענה שבגליל, ואורג'ואן מנאע, בת 35 ממג'ד אל-כרום. לדברי קצין הביטחון, אחמד ח'לאיילה, כ־70% מהבתים ביישובים הערביים אינם ממוגנים כלל. הסיבה לכך איננה רק היעדר ממ"דים פרטיים, אלא גם המחדל החמור בתחום המיגון הציבורי.

ממדי הפערים בין היישובים היהודיים לערביים זועקים לשמים. ביישובים בענה, דיר אל-אסד ומג'ד אל-כרום בהם מתגוררים כ־55 אלף תושבים, קיימים שלושה מקלטים ציבוריים בלבד – כולם ממוקמים לאורך הרחובות הראשיים. לעומתם, בעיר כרמיאל הסמוכה בעלת מספר אוכלוסייה דומה (כ־53 אלף נפש), ישנם יותר מ־126 מקלטים ציבוריים. הפערים הללו אינם ממחישים רק העדפה תקציבית ברורה, אלא גם מדיניות מובהקת של אפליה וגזענות ממוסדת כלפי יישובים ערבים בישראל. בעיר טמרה, לדוגמה, לא קיים ולו מקלט ציבורי אחד.

על אף פניות חוזרות ונשנות שנשלחו לפיקוד העורף בדרישה להקים מקלטים ציבוריים ביישובים הערביים, התגובה הייתה זעומה. מספר המקלטים המועט אילץ תושבים רבים לאלתר פתרונות יצירתיים כדי לשמור על חייהם. כך, ולאור לחץ ציבורי, הוצבו בתחילת המלחמה צינורות אספלט בכמה יישובים ערביים המיועדים במקור כצנרת לנחלים. צנרת מאולתרת זו הוגדרה באופן מעורר תמיהה כ־"מקום מוגן". מדובר בפתרון אבסורדי הגובל בזלזול באינטליגנציה ובחיי התושבים. השימוש ב־"פתרון" זה נעשה אך ורק בכפרים ערביים, בעוד שאמצעי דומה לא ננקט בשום יישוב יהודי. אין מדובר רק בכישלון מערכתי, אלא בבזבוז משווע של כספי ציבור, תוך החמצת ההזדמנות לספק הגנה אמיתית לאזרחים.

המציאות הזו מציירת תמונה עגומה וברורה: אזרחי ישראל הערבים נותרים מחוץ למעגל שהמדינה הממלכתית דואגת לו, גם כשפניהם לשלטון ודרישותיהם מוגשות בדרכים דמוקרטיות. בצל האיומים הביטחוניים הגוברים, ההזנחה הזו אינה רק רשלנות, אלא סיכון ישיר לחיי אדם.

תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב מתגוררים באוהלים ובמבנים רעועים העשויים עץ, פח וניילון. זוהי תוצאה ישירה של סירובן המתמשך של ממשלות ישראל לדורותיהן להכיר בזכויותיהם ובהתיישבותם של התושבים הבדואים, על אף שהם ישבו על אדמותיהם עוד בטרם קום המדינה. לפי ההערכות, מתוך כ־320 אלף אזרחים בדואים החיים בנגב, כ־90 אלף שוכנים בכפרים לא מוכרים. משום כך, נשללות מהם תשתיות בסיסיות, תנאי מגורים הולמים, וזכויות קניין. תושבים אלו נאלצים לחיות בתנאים קשים, במבנים ארעיים, וללא גישה לשירותים ציבוריים כמו תברואה וחינוך.

אולם, הפערים ניכרים גם בכפרים הבדואים שהוכרו על ידי המדינה. אין אף מקלט ציבורי ביישובים אלה שיגן על התושבים מפני מתקפות טילים. במצב הזה, נאלצים רבים למצוא פתרונות מאולתרים ויצירתיים, כדוגמת חפירה באדמה והטמנת מיניבוס נטוש והפיכתו ל־"מקלט" זמני.

היחס של המדינה כלפי החברה הערבית בכלל, והבדואית בפרט, מבטא מדיניות עקבית של הדרה כתוצאה של תפיסות גזעניות המושרשות ברשויות המדינה. תפיסות אלו דוחקות את האזרחים הערבים אל שולי החיים בישראל מבחינת השקעה כלכלית ותשתיתית, בריאות ורווחה, והגנה פיזית על חייהם.

למעשה, מדינת ישראל לא רק נמנעת מאספקת מיגון לתושבים הערבים, אלא אף מסווגת את אזורי מגוריהם כ־"אזורים פתוחים". סיווג זה אינו לוקח בחשבון את קיומן של שכונות מגורים או אדמות מעובדות, ולפיכך מונע ממערכת כיפת ברזל ליירט טילים הנורים לעבר אזורים אלה. בכך, נחשפים האזרחים הערבים לסכנה ממשית – לא בשל מחדל טכני, אלא כחלק ממדיניות מכוונת של אי-הגנה.

כדי להפוך את המאמר לרלוונטי לתזמון הנוכחי – כלומר לאחר סיום הלחימה מול איראן – מומלץ להוסיף פסקה מקשרת, שתדגיש שהסכנה לא חלפה, אלא רק משנה צורה, ודווקא סיום הסבב האחרון מדגיש את עומק הבעיה המתמשכת. הנה הצעה לפסקה שניתן להוסיף לאחר הפסקה הראשונה או לפני הפסקה המסכמת:

---

למרות שהמלחמה עם איראן הגיעה לסיומה, המתח הביטחוני באזור לא שכך – והאיומים על העורף, במיוחד על היישובים הערביים, רק מחריפים. תקיפות נקודתיות, חדירות מלבנון, ירי רקטי מגזרות אחרות ואיומים עתידיים נוכחים וממשיים, מדגישים כי בעיית המיגון איננה עניין של "זמן מלחמה" בלבד. המצוקה הזו איננה "אירוע חרום" אלא שגרה של הזנחה. דווקא ברגעים של רגיעה לכאורה, קל להדחיק את הבעיה – אך תושבי טמרה, דיר אל-אסד והנגב ממשיכים לחיות בחוסר ביטחון יומיומי. אם המדינה לא תתעשת עכשיו, כשהאבק הקרב התפזר, היא תישא באחריות הכבדה לאסון הבא, שיבוא – כפי שההיסטוריה כבר לימדה – לא אם אלא מתי.

  כשהקבינט הביטחוני מנסה לצייר את סיום המערכה כהישג, צריך לזכור שאנחנו חיים באווירה ביטחונית מתוחה ושברירית מתמשכת. אסור לטשטש את הכישלון הפנימי הקבוע: ההזנחה השיטתית של העורף והמיגון. כל עוד חיי אזרחים אינם זוכים לאותה חשיבות הסכנה לא תחלוף, אלא תמתין לפעם הבאה.