למרות החושך הסובב, בבית לחם נאבקים להציל את סצנת התרבות המקומית 

בתוך הסערות הפוליטיות והכלכליות ששטפו את הארץ, ומתוך אמונה עיקשת בחשיבות המשך העשייה – למרות ההשפעה הקטלנית של המלחמה על התרבות והתיירות בעיר – בוחר סולימן מוכּרכּר להשתמש בתרבות ככלי לעמידה איתנה מול מציאות קשה.

מוכּרכּר, יליד בית ג'אלה שבמחוז בית לחם, פילס את דרכו לתחום התרבות כבר בגיל צעיר. הוא החל כמתנדב בתחנת טלוויזיה מקומית, ובהמשך התמחה בהפקת סרטים דוקומנטריים ובניהול פרויקטים אמנותיים. בשנת 2012 היה בין מייסדי קבוצת הצעירים Power, שמתמקדת בהפקות בתחום האמנות החזותית והקולית, בהקרנות סרטים ובהדרכה אמנותית. כיום הוא מנהל את הקבוצה, שכוללת צוות צעירים מערים פלסטיניות שונות, תוך שהוא ממשיך גם בעבודות עצמאיות במסגרת פרויקטים שנועדו להבליט את הזהות הפלסטינית, דווקא בצל הנסיבות הקשות של המלחמה.

מבחינתו של מוכּרכּר, בית לחם איננה רק מקום מגורים, אלא מקור השראה – שילוב של אמנות, מורשת אדריכלית, ומרכז דתי בינלאומי בעל נוכחות תרבותית עזה. הוא מבקש להבליט את מרכזיותה של העיר וחשיבותה ההיסטורית, ומשתמש בה כבמה חיה לפסטיבלים כמו "עא-אדרג'" (על המדרגות) ו"אל-מכרור" (על שם ואדי בין בית לחם לבית ג'אלא), המשלבים בין רוח הנעורים למורשת האבות.

מוכּרכּר מספר שבית לחם הייתה בעבר מרכז של תנועה תרבותית שוקקת, שמשך מבקרים מכל רחבי הגדה. לדבריו, הפעילות התרבותית הייתה אחד מעמודי התווך של החיים בעיר. כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר 2023, הוא הבין מיד: "זה אירוע עצום, הוא לא ייגמר בקרוב". ואכן, כל אירועי התרבות – כולל פעילויות לילדים – בוטלו. "אפילו הדברים הכי פשוטים בוטלו", הוא אומר, ועולם התרבות ספג מכה קשה.

ככל שהתבהרה ההבנה שהמלחמה אינה חולפת אלא מציאות ממושכת, קבוצת Power ושותפיה חידשו את פעילותם – אבל נאלצו להתאים אותה למציאות הקודרת. כבר אין מקום לשמחה ולחגיגיות. מוכּרכּר מסביר: "במצב הנוכחי, אנשים פשוט לא מסוגלים להכיל שמחה". לדבריו, עובדי התרבות עברו טראומה ממשית. "המלחמה הכריחה אותנו לשאול שאלות יסוד: מה המשמעות של התרבות בזמן השמדה? האם מה שעשינו עד כה באמת הצליח לשמר את הזהות הפלסטינית ולהעבירה הלאה?"

הוא מתאר רגע שבו אנשי התרבות החלו להטיל ספק בעצם הצורך ביצירה: "כאילו שמישהו הציב מראה מולנו – אבל התשובה הייתה ברורה. אנחנו מוכרחים להמשיך. עצם התרבות הפלסטינית היא מעשה התנגדות. אנחנו חייבים להיות שחקנים פעילים – לא רק לצרוך תרבות, אלא לייצר אותה. שתיקה היא פשע".

התיירות, שהייתה עורק החיים הכלכלי של בית לחם, נפגעה גם היא אנושות. מסעדות ובתי מלון נסגרו, ותנועת המבקרים פסקה לחלוטין – אפילו בעונות החגים הנוצריים. העיר, שפעם שקקה חיים, הפכה לעיר רפאים.

מוכּרכּר משתף בתסכול: "אחרי השעה שש בערב, העיר ריקה. המסעדות שוממות. המצב הכלכלי קשה מאוד. המלחמה פגעה בכולם, אבל במיוחד בבעלי העסקים הקטנים. רובם נסגרו. הפסטיבלים והשווקים היו מקור פרנסה, לא רק תרבות. המקומיים לא יכולים להחליף את כוח הקנייה של התיירים, ויש כאן סכנה ממשית לקריסה כלכלית־חברתית רחבה".

תרבות איננה מותרות: מאבק מול תפיסות שגויות

למרות הקושי, מוכּרכּר מתעקש – תרבות איננה מותרות. "תרבות, דאבקה, מוזיקה – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מההתנגדות הפלסטינית. אבל במצב של מלחמה, כמעט בלתי אפשרי לארגן פעילות אמנותית, במיוחד כשעצם קיומה מוקע כהסתה".

הוא מסביר שבגלל מציאות החיים תחת הכיבוש הישראלי הבלתי נסבלת, יש מי שרואים באמנות בזמן מלחמה כדבר מיותר גם כשמדובר באומנות כביטוי של התנגדות .אבל התרבות הפלסטינית כבר מזמן אינה נפרדת מהמאבק. התפיסה הזאת, היא עצמה מכשול, ואנחנו נלחמים בה יום-יום".
מוכּרכּר נחוש בדעתו: "אני מאמין בכוחה של האמנות להעביר את הקול שלנו החוצה. התרבות הפלסטינית היא דרך לומר לעולם: אנחנו קיימים. יש לנו קול, זכויות, וזהות. וזכותנו לחיות בכבוד ובחופש".

למרות התמונה הקשה, מוכּרכּר נותר אופטימי. הוא משתף את סברה בסיפור קטן: "פגשתי לא מזמן אחד הסטודנטים שלימדתי צילום וכתיבת סיפורים. הוא סיפר לי על ההישגים שלו – זה מילא אותי בתקווה. גם אם השינוי קטן – הוא חשוב. הוא מוכיח שתרבות משנה מציאות". כל יוצרי התרבות הפלסטיניים, לדבריו, נושאים את הדגל מדור לדור. "כל סיפור, כל דימוי, כל מאמץ קטן – הם אבני יסוד בעמידה התרבותית שלנו".

למרות הכאב, סולימאן מוכּרכּר ממשיך. היצירה עבורו היא אור בתוך החושך. הוא עדות חיה לכך שלא ניתן לכבות את בית לחם – כשם שלא ניתן לכבות את פלסטין.
 

פעולתו של סולימאן מוכּרכּר מוכיחה: האמנות איננה מותרות, אלא תגובה אנושית עמוקה למציאות בלתי נסבלת – קול פנימי שאומר לעולם: אנחנו כאן. נחיה. ניצור. ולעולם לא ניעלם.