"מאור עיני אגיש לכם" - פרידה מאחמד קעבור, הזמר שהרגיש את הכאב הפלסטיני

הזמר והאמן הלבנוני אחמד קעבור, אחד מעמודי התווך של "השירה המחוייבת" למאבק הפלסטיני ולסבל העמים,  הלך לעולמו בגיל 71 לאחר מאבק במחלת הסרטן, הפרידה ממנו אינה סוף הסיפור, אלא התחלה חדשה לסיפור הנכתב בזיכרון שאינו יודע שכחה. יוצרים הצומחים מתוך כאבו של העם אינם עוזבים אותנו גם במותם; הם הופכים מגוף להד, ומקול חולף לזהות חקוקה בנפש.

אחמד קעבור נולד בביירות בשנת 1955 וגדל בין סמטאות העיר, שעיצבו את תודעתו האמנותית והלאומית מגיל צעיר. הוא למד תיאטרון באוניברסיטת לבנון ובאמצע שנות השבעים התחיל להתפרסם כשקולו משמש ככלי מאבק. הוא שילב רמה מוזיקלית גבוהה עם מחויבות פוליטית לצדק. 

המוזיקה של קעבור וכל יצירתו חיברה בין הדורות. הוא ראה את העבר בתווי פניהם של הסבים ואת העתיד בעיני הילדים. ראייה זו לא הייתה רק הרהור פיוטי, אלא המנוע העיקרי של יצירתו. התפיסה הזו הפכה את השיר לאמצעי הגנה על החלום מפני שבירה, ולמרחב שבו נפגשים הזיכרון והתקווה לכדי יחידה רגשית אחת.

בתקופה של מלחמות, מחלוקות עממיות חריפות בלבנון והפלישות הישראליות החוזרות לדרום לבנון, בחר קעבור להישאר איתן בשוחות האנושיות, כשהוא ניצב לצד המקופחים, העניים והמדוכאים בשולי החיים. הוא לא שר למען ה"סוגיה" כסיסמה פוליטית בלבד, אלא כחיים יומיומיים פועמים. הוא היטה אוזן למה שנזנח והעניק את קולו לאלו שקולם נגזל. 

אחד משיריו הידועים ביותר הולחן למילותיו של המשורר הפלסטיני תאופיק זיאד שכתב ב-1966 על סבל הפלסטינים בצל הגירוש והפקעת האדמות, ועל חלום השיבה של הפליטים לביתם ולמולדתם. הלחן שהעניק קעבור לשיר "אונאדיכום أناديكم (אני קורא לכם)" ב-1975 זכה לתהודה בינלאומית רחבה.

קעבור הלחין והקליט לראשונה את השיר בחודשים הראשונים של מלחמת האזרחים בלבנון, עם נפילתם של הרוגים לבנונים ופלסטינים רבים. הוא שר בליווי מקהלה עממית בבית חולים בביירות. הוא ניסה כך להרים את המורל העממי, וכן להעביר מסר של הצבת המחלוקות בצד והתמקדות באחדות בזמנים קשים. השיר היווה את תחילת דרכו האמנותית, אשר נקשרה מאז בחיי עוני, כיבוש, עייפות, סבל ומחסור.

מאז ועד היום, דרך כל האירועים שפקדו את הפלסטינים והלבנונים, ובהם טבח סברה ושתילה, מלחמת אזרחים, האינתיפאדות והמלחמות, השיר שימש כפסקול לחיים. אחרי יותר מארבעים שנה, "אני קורא לכם" עדיין חקוק בהיסטוריה, בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי:

​"מאור עיניי אני מגיש לכם,

וחום לבי אני נותן לכם,

כי הטרגדיה בה אני חי,

היא חלקי בטרגדיות שלכם.

מעולם לא נכנעתי במולדתי,

וכתפיי לא שחו.

ניצבתי מול עושקיי,

יתום, עירום ויחף."

"כל אדם ראוי לשיר"

​קעבור הפך את השיר לשבועה של עמידה איתנה, המהדהדת בפי המונים בהפגנות, בכל כיכר ומגרש. הוא ראה בחללים סוגיות אנושיות גדולות ולא רק מספרים:

"אני רואה כיצד נהרגו הילדים; הם אינם רק גופות המושלכות על המדרכות. הם סוגיות חיות, כל אחד מהם הוא סיפור, וכל אדם ראוי לשיר. כל עץ זית, כל חלום, כל זיכרון טוב ראוי שיהפוך לשיר." כך הסביר קעבור את תפיסתו את תפקיד המוזיקאי בפודקאסט בערוץ סאוט שעסק בטבח סברה ושתילה.

​

לאורך השנים מילא קעבור תפקיד מכונן בעיצוב רוחם ונחישותם של דורות. הוא היה המורה שעיצב את התודעה הלאומית לדורות שלמים שגדלו על דופק לחניו וחשו את משמעות הגעגוע והשיבה בשירו העדין:

​"ההולך אל ארצי, העבר נא בשמי את השלום,

מסור למשפחתי ולילדיי כמה כמהתי למעוף היונים.

שאל את אמי, המבשרת, האם החלומות עודם אסורים?

ואמור לה שימיה בלבי, ואלוהים יודע כמה יקרים הם הימים."

​שיר זה "ההולך אל ארצי" ביטא את כיסופיהם של מיליונים ונתן אישור לכך שהדרך חזרה מהגלות מתחילה בזיכרון ומסתיימת בחיבוק. קעבור הצליח ליצור קשר רגשי עמוק שהפך את השייכות לחסינה בפני שבירה. הוא לא התגורר במגדלי שן, אלא היה מופת לאינטלקטואל הנאבק וצועד ברחובות ונוכח בהפגנות, כשהוא הופך את המוזיקה ללחן של התנגדות המרומם את הלב ושובר את הכבלים הנפשיים. בזכותו, העמידה האיתנה הפכה למקצב יומיומי העובר מדור לדור.

​לכתו מותיר חלל קודר, אך גם מורשת גדולה יותר מההיעדר עצמו. שיריו, שנכתבו בדיו של סבל וכנות, אינם מתים; הם הפכו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהתודעה הקולקטיבית. השיר אינו שייך עוד ליוצרו אלא הפך לזעקתם של כל בני החורין, ולדרכון רגשי עבור כל נדכא, גולה ופליט. לחניו ששר לילדים, ללחם ולחירות יוסיפו להעיד על זמן שבו האמנות הייתה המצפן של האומה. כך נמדדת אמנות אמת – ביכולתה להישאר אחרי לכתו של יוצרה. 

​שלום לנשמתו של אחמד קעבור, ולקול שהיה מראה לסבל ולתקווה, וסיפור שאינו נגמר. הוא נקבר בעירו ביירות ועכשיו הוא נעדר מאיתנו, אך נוכח בתוכנו כזיכרון לתודעה המשתרעת מחלום יחיד לחלומות שאין להם סוף.