מדיניות הניתוק של הפלסטינים מהים נמשכת מאז הנכבה - וממשיכה לגבות קורבנות

באמצע אוגוסט, בשיא חופשת הקיץ, הים מול חופי יאפא (יפו) נצבע בדם ובאובדן כאשר שני בני דודים ממזרח ירושלים, אמין חליל זערור ובהאא שוואקי, נסחפו בעת ששחו בים. זערור טבע למוות, ואילו שוואקי נהרג מפגיעת מדחף של סירת שיטור ימי שהגיעה לכאורה לחלצם. שני קרובי משפחה נוספים נפצעו באורח קשה. עד ראייה, גולש הגלים אבי שמר, סיפר שהמשטרה הפעילה את מנוע הסירה דווקא כשהנסחפים החזיקו בה, וגרמה בכך לפציעות הקשות ולמותו של שוואקי. לדבריו, הסירה עזבה לאחר מכן את המקום והשאירה את הפצועים במים, והוא עצמו נאלץ לחלץ אותם בעזרת גולשים נוספים. אחרי עדויות של הפצועים נפתחה חקירה במח"ש, אך עד לכתיבת שורות אלה לא נגבו עדויות מהשוטרים שהיו מעורבים וגם לא מהפצועים או משמר, האזרח שסייע בחילוץ. בני משפחות ההרוגים מעלים טענות קשות כנגד המשטרה ומספרים שזו דרשה מהם לחתום על מסמך המסיר מהמשטרה אחריות למותם כתנאי לשחרור גופותיהם לקבורה. המקרה חושף לא רק מחדל מקצועי חמור אלא גם את עומק חוסר האמון בין החברה הערבית לבין רשויות האכיפה – כאשר רגע ההצלה הופך לרגע של אובדן.

האירוע החמור הזה הוא רק האחרון בשורה של טביעות טרגיות שהפכו למה שמגדיר את הקשר בין החברה הפלסטינית לים. 

לפלסטינים קשר היסטורי ותרבותי עמוק עם הים, קשר שנגדע באכזריות בנכבה של 1948. הים היה פעם מקור פרנסה, השראה וזהות – מנמלי יפו ועכו ועד שירת הדייגים והפולקלור. הניתוק הכפוי מהחוף הפך את הים מסביבת חיים ממשית לסמל של היעדר, של עקירה ושל געגוע. התרבות הפלסטינית המשיכה לשאת את הים בשירים, באמנות ובזיכרון, לרוב לא כמרחב חי אלא כמרחב אבוד, כנוסטלגיה וכחידה. כך הפך הים בעבור הפלסטינים למוקד של בלבול, היקסמות וגעגוע – מקום מושך ומפחיד, נחשק ומנוכר, נוכח וחסר בעת ובעונה אחת. המציאות הזאת מחריפה את הטרגדיה של הטביעות בהווה: לא רק שאנחנו מנותקים מהים כתשתית חיים, אלא שכאשר סוף־סוף נפגשים איתו – המפגש מסתיים לעיתים קרובות באסון.

כרוניקה של טביעות ידועות מראש

בקיץ האחרון שוב נחרדה החברה הערבית, כאשר בחודש יולי 2025 נסחפו האחים מוחמד ואחמד עוויסי מירושלים אל הים וטבעו למוות בחוף יפו. ימים ספורים לאחר מכן, באוגוסט 2025, טבעו שני צעירים נוספים מול חופי יפו – איאד מסרי (21) מג׳בל מוכבר וחוסאם עווידה (19) מא־טור – ומותם נקבע במקום. באותו החודש אותר גם ג'יהאד אבו־רחמון (18) מחדרה ללא רוח חיים לאחר שנסחף בחוף לא מוכרז בגבעת אולגה. במקרה אחר, גם הוא ביולי 2025 , טבע למוות גבר בן 32 – רביע מוחמד שריף ממוסמס – בחוף בחדרה. 

אלו אינם מקרים יוצאי דופן, אלא חוליות נוספות בשרשרת ארוכה וכואבת: מדי שנה טובעים בישראל עשרות בני אדם, כאשר שיעור הנפגעים בקרב החברה הערבית גבוה בהרבה מחלקה באוכלוסייה. 

לפי נתוני "בטרם", בשלושת העשורים האחרונים כמעט 36% מהילדים שטבעו בישראל היו מהחברה הערבית – ייצוג־יתר מובהק. מדובר בעשרות ילדים, משפחות שבורות וקהילות באבל מתמשך. כל טביעה איננה רק טרגדיה אישית, אלא כתב אישום חריף כלפי מערכת שמפקירה את אזרחיה.

הים מולנו – אך לא שלנו

כדי להבין את גודל הפצע, צריך לחזור אחורה, אל פלסטין טרם הנכבה. פלסטין ההיסטורית נמתחה מראש הנקרה בצפון ועד עזה בדרום, רצועת חוף עשירה ומלאת חיים. ערים כמו יפו, חיפה, עכו ועזה חיו מן הים וסביבו התפתחו דיג, מסחר, שיט ותרבות. הים היה מקור פרנסה, השראה וחירות. הוא נוכח בשירים, ביצירות ובאורח החיים.

מאז 1948 עשתה מדינת  ישראל כל שביכולתה כדי לנתק את הפלסטינים מהים. כמעט כל הכפרים לאורך רצועת החוף נעקרו ותושביהם הפכו לפליטים. הכפרים הגדולים המשגשגים ביותר, כמו טנטורה,  נהרסו. בשנים שמאז, משרדי הממשלה הטילו רגולציה מכבידה על ענף הדיג, חיל הים הפך חלק גדול מן המרחב הימי לשטח צבאי, והחופים הפכו ברובם לאזורי בילוי מוסדרים תחת שליטה ישראלית.

כך נולד פרדוקס כואב: אנחנו עם שחי על חוף ים – אך רובנו מנותקים ממנו. רוב הכפרים והעיירות הערביות בארץ נמצאות בפנים היבשה, ללא חוף. לילדים ערבים אין שיעורי שחייה במערכת החינוך ואין בריכות ציבוריות בישובים. המשמעות: המפגש עם הים נדיר, מתרחש לרוב בחופשות משפחתיות קצרות, ובדרך כלל בתנאים מסוכנים  כגון חוף לא מוכרז, היעדר מצילים וחוסר ידע בסיסי בשחייה.

למה אנחנו טובעים יותר?

תפקיד המדינה במניעת טביעות לא מתחיל ברגע שבו כוחות ההצלה מוזעקים לאירוע טביעה. האחריות האמיתית מתחילה הרבה קודם לכן – בהקצאת תקציבים, בלימודי שחייה, בהנגשת בריכות ציבוריות ובאכיפת נוכחות מצילים בחופים ובמאגרי מים. כאשר אין שיעורי שחייה במערכת החינוך הערבית, כאשר אין בריכות ביישובים וכאשר חופים סמוכים לישובים ערביים נותרים ללא פיקוח – המדינה יוצרת מציאות מסוכנת. הרגע שבו צעיר נכנס לים ואינו יוצא, הוא רק הסוף הטרגי בשרשרת של מחדלים; טביעה אינה "תאונה מצערת" אלא תוצאה ישירה של מדיניות והפקרה ממושכת שהן המשך הניתוק מהים.

אין מדובר ב"חוסר זהירות" אלא בשילוב של סיבות מבניות שאמנה כאן רק כמה מהן:

חוסר בתשתיות: ביישובים הערביים אין בריכות ציבוריות, והגישה לים מוגבלת.

לימודי שחייה: רוב הילדים הערבים לא לומדים לשחות כלל.

מחסור במצילים והסברה מותאמת: כמעט ואין קמפיינים ממשלתיים בערבית, חופים קרובים ליישובים ערביים אינם מאוישים במצילים ותחנות הצלה.

מדיניות ניכור: המדינה אינה מקצה תקציבים אמיתיים לשינוי התשתיות או להנגשת הים, ומשמרת את הניתוק.

כל אלה מצטרפים להפקרה מתמשכת. הטביעות אינן גזירת הגורל – הן תוצאה ישירה של מחסור והדרה מתכונים ומכוונים.

הים שנכבש פעמיים

לא רק חיינו במים הופקרו – גם הים עצמו. מאז 1948 השתלטו תאגידים ותכניות ממשלתיות על החופים והמים: נמלים מסחריים, תחנות כוח, מתקני גז טבעי, מתקני התפלה – כולם השתלטו על המרחב הימי. בה בעת, דווקא מי שהיו קשורים לים יותר מכולם – הדייגים הערבים – הפכו מטרה לרדיפה.

דייגי יפו, עכו, חיפה וג'סר א־זרקא – נושאי מורשת רבת־שנים – סומנו כבעיה, כ"פגיעה בסביבה". המדינה בתמיכת ארגונים ירוקים, הטילה עליהם מגבלות חמורות בעוד התעשיות המזהמות ממשיכות להרוס את הים ללא הפרעה. התוצאה היא נישול כפול: גם ביבשה וגם בים, גם מתרבות הים וגם מהמשאב הכלכלי שהוא היווה בעבר.

כל טביעה של ילד או מבוגר ערבי בישראל היא היא כתב אישום כנגד מדיניות הנישול והניתוק.. אלה אינן "תאונות מצערות" אלא תוצאה של הזנחה ממסדית ושל ניכור היסטורי. אם היו בריכות ציבוריות בכל יישוב, אם כל ילד היה לומד לשחות, אם החופים ליד היישובים הערביים היו מאוישים במצילים ואם ההסברה הייתה בערבית – רוב המקרים היו נמנעים.

המאבק על הים הוא מאבק על החיים. זהו מאבק על זכות בסיסית לחופש, לביטחון, לבריאות, לחיבור למרחב הגיאוגרפי שלנו. הוא חלק מאותו מאבק רחב על זכותנו לחיות כאן בכבוד.

לחזור אל הים ולהשיב אותו לעצמנו

הים איננו רק זירת אסונות – הוא גם זירת זיכרון, זהות ותרבות. עבור הפלסטינים הוא נושא נוסטלגיה עמוקה: שירת הדייגים ביפו, סיפורי הים בעכו, הפולקלור שנולד על קו החוף. לכן, טביעה איננה רק אובדן חיים – היא גם אובדן של קשר שנגדע, של תרבות שנדחקה. השבת הים לחיינו איננה מותרות, אלא תיקון היסטורי ותרבותי. היא הדרך להפוך את הים ממקום של פחד לאזור של חיים, ממש כשם שהיה בעבר.

מחמוד דרוויש כתב: 

“אני לא אוהב את הים. אינני אוהב אותו, כי הוא לא אוהב אותי בחזרה. הוא לא נושא אותי אל חוף, ולא מחזיר אותי אל אמי.”

הוא מתוך ספרו של מחמוד דרוויש "ذاكرة للنسيان" (זיכרון לשכחה, ביירות 1982).

«أنا لا أحب البحر. لا أحبه لأنه لا يحبني. لا يحملني إلى شاطئ، ولا يعيدني إلى أمي.»

 

האם נקבל את גזירת הניתוק שנכפתה עלינו ונמשיך לראות בים מרחב מנוכר ומסוכן? או שנבחר להחזיר אותו למקומו הטבעי – בלב חיינו, כמרחב של ביטחון, תרבות וחיים משותפים?