מול 900 מחסומים: נשים פלסטיניות נאבקות על פרנסה בצל המלחמה

סנא'א עאסי (46) היא פלסטינית מכפר בית ליקיא הנמצא דרומית ראמאללה. לפני המלחמה שפרצה באוקטובר 2023, עבדה סנא'א בקואופרטיב כאורזת במפעל ירקות ומוצרים חקלאיים, והייתה חלק מצוות שמנה שמונה נשים. למרות שהעבודה באריזת ירקות לא הייתה קלה כלל, העובדות עבדו ללא לאות, משום שהעבודה הכניסה להן הכנסה נאה. לסנא'א משפחה בת שש נפשות, יש לה שתי בנות ושני בנים, ובעלה מובטל. בעבודה קשה, הצליחה סנא'א לפרנס את משפחתה בכבוד.

עולמה של סנא'א התהפך עם פרוץ המלחמה. הצבא הישראלי פרס יותר מ־900 מחסומים בגדה המערבית, ובכך הגביל את חופש תנועת האנשים והסחורות. יתרה מכך, ממשלת ישראל החליטה להגביל את אספקת המים לגדה המערבית לכ־50% מהאספקה הרגילה. החלטה דרקונית זו פגעה אנושות בחקלאות הפלסטינית. יותר ויותר חקלאים ועובדים בתחום החקלאות נותרו ללא עבודה, וללא פרנסה. גם צוות האורזות, שסנא'א הייתה חלק ממנו, הושפע מהמצב הכלכלי הגרוע. הקואופרטיב שמנהל את בית האריזה החל לפטר את העובדות, אחת אחרי השנייה, עד שנותרה סנא'א העובדת היחידה בבית האריזה. לבסוף, נסגר בית האריזה, וסנא'א נותרה ללא עבודה.

כיום, סנא'א עובדת כפקידה בקואופרטיב. שעות העבודה ארוכות מאד, והשכר אינו עולה על 2,500 שקלים. במסגרת עבודתה, סנא'א מתבקשת למכור מוצרים חקלאיים, להכין הזמנות, לטפל בשתילים, לארוז קופסאות שימורים, ולשמֵר מוצרים מן החי. למרות שהעבודה מייגעת, סנא'א מפחדת לאבד את משרתה.

סנא'א מעידה שהעבודה הקודמת באריזה הייתה עבודה מהנה שהכניסה שכר טוב יותר. כדי להשלים את ההכנסה, נאלצה סנא'א לעבוד בעבודה שנייה ולקבל הזמנות לאוכל מוכן, כמו קישואים חפורים ומוכנים לבישול, עלי גפן מגולגלים וכו'. אחרי העבודה הקשה בקואופרטיב, סנ'אא חוזרת הביתה ומתחילה את המשמרת השנייה, שאף יכולה להימשך עד השעה אחת וחצי בלילה. על העבודה המפרכת הזו אומרת סנא'א: "אמנם הגוף דורש מנוחה, אך אין לי את הפריבילגיה הזו. אני חייבת לעבוד ללא הפסקה".

שיעור האבטלה בשטחים הכבושים האמיר מתחילת המלחמה, והגיע ל־51%. בשנת 2024, ירד שיעור ההשתתפות בשוק העבודה ל־40% בלבד. דו"ח של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מצביע כי בין השנים 2023-2024, חלה ירידה משמעותית במספר העובדים הפלסטינים בישראל – כ־85,000 עובדים – כתוצאה מהסגר ההדוק שהטילה ישראל כתוצאה מהמלחמה בעזה.

לבד עם הנטל

בעלה של סנא'א עבד בישראל, אך הוא איבד את עבודתו עם פרוץ המלחמה. אובדן מקור ההכנסה השני החריף את המשבר הכלכלי והנפשי של סנא'א, והיא נאלצה בעל כורחה להפוך למפרנסת העיקרית והיחידה של משפחתה. "אלמלא המלחמה, בתי הייתה מסיימת את לימודיה באוניברסיטה, ואני הייתי משלימה את בניית ביתי". אסיל, בתה של סנא'א, היא סטודנטית בפקולטה להנדסה באוניברסיטת ביר זית. בשל המצב הכלכלי ההולך ומחריף, נאלצה אסיל לצמצם את השעות הלימודיות בפקולטה למינימום הדרוש – 10 שעות סמסטריאליות – משום שהוריה אינם יכולים לכסות את הוצאות הלימודים. כמו כן, סנא'א ובעלה החלו לבנות את ביתם בשנת 2020. למרות שהחלום היה כמעט בהישג יד, הם נאלצו לעצור את הבנייה בשל המצב הכלכלי החריף. לפי סנא'א, למרות כל מאמציה ועבודתה הקשה, היא אינה מצליחה למלא את כל צרכי המשפחה, ולכן היא סובלת מחרדה קיומית ומרגישה חוסר אונים.

מנאר מחברון: מהגשמת חלום לפיטורין במייל

מנאר שאהין היא צעירה מחברון שהגשימה את חלומה בשנת 2021 כאשר התחילה לעבוד כרכזת פרויקט באחד הארגונים האזרחיים בבית לחם. בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה בשנת 2023, נאלצה מנאר לעבוד מהבית בגלל קשיי תנועה, ובגלל הפחד מהתנכלות המתנחלים בדרכים. "הנהלת הארגון לא ראתה בעין יפה את העובדה שאני מתקשה להגיע למשרדים, ושביקשתי לעבוד מהבית". אחרי שהמעסיק שלה העיר לה על העבודה מהבית, התבקשה מנאר להתייצב במשרד בבית לחם. כתוצאה מכך, נאלצה מנאר לעבור תהפוכות בדרכים מדי יום: "הנסיעה לעבודה ארכה הרבה יותר זמן מהרגיל, ועלות הנסיעה אף הוכפלה".

להפתעתה, קיבלה מנאר באמצע נובמבר 2023 מכתב פיטורין בדואר האלקטרוני. האמתלה הרשמית לפיטורין הייתה הפסקת מימון הפרויקט אותו ריכזה. מנאר הרגישה שברון לב ואכזבה גדולה: "הרגשתי שהעולם שלי קרס בבת אחת. השקעתי בעבודתי הרבה מאמץ ואנרגיה. ההכנסה שלי פרנסה את משפחתי, במיוחד מאחר ואבי נהיה מובטל בגלל הסגר שהטילה ישראל".

מנאר סבלה מדיכאון חריף כתוצאה מאובדן עבודתה, והיא הסתגרה בחדרה במשך שלושה חודשים. מצבה השתפר בהדרגתיות רק לאחר קבלת טיפול פסיכולוגי רציף: "אמנם שקלתי לפני המלחמה לעזוב את העבודה בגלל קשיי התנועה הבינעירוניים, ובגלל הקושי הפיזי הכרוך בנסיעה יומית בדרך מסוכנת. פעם סבלתי מהתמוטטות עצבים כאשר רכב ההסעות החליק בדרך עפר העוקפת את הכביש הראשי. יחד עם זאת, העבודה בבית לחם הייתה חשובה מאד לי, ולמשפחתי. אובדן היציבות היה הקש ששבר את גב הגמל".

אמנם מנאר מצאה עבודה אחרת בארגון מקומי כמה חודשים לאחר פיטוריה, אך נשאלת השאלה: האם זה נורמלי לצפות מהפלסטינים לחיות בכלא גדול, כמו הגדה המערבית, ולעבור בין 900 מחסומים ושערים הסוגרים את הכפרים?