מעבר למחסום, מדיניות ההריסות נמשכת ביתר שאת

כשפגשתי את אחמד אל-לוזי, אבו עאדל (48) מהפרבר הירושלמי כפר עקב, הוא עמד מול חורבות שטחו הפרטי ובהה בהן בשתיקה ממושכת, מנסה לעכל את האסון שנחת עליו. לצדו נערמו לוחות פח מעוקמים, כלי עבודה פזורים ומקררי בשר שנמחצו תחת כפות הדחפורים. שרידי מצרכים התערבבו בעפר. במרחב הפתוח שוטטו תרנגולות מבולבלות, מחפשות את הלול שאיננו עוד.

אבו עאדל מתגורר בבית צנוע בכפר עקב סמוך לחומת ההפרדה, מהצד הפונה למחנה הפליטים קלנדיה. לצד הבית הקים אבו עאדל שני מחסנים: אחד עבור הסחורה וציוד העבודה ובשני ניהל קצבייה קטנה שמאחוריה דיר כבשים.

בבוקר יום שלישי, 27 בינואר 2025, התעוררו בני משפחת אל-לוזי לרעש צבאי עז מעבר לחומה. תחילה ייחסו זאת לשגרה המוכרת של האזור, אלא שבתוך זמן קצר התברר כי לא מדובר בפעילות שגרתית אלא בחיילים שמפרקים את לוחות הבטון של החומה ופורצים אל המתחם מצדו האחורי.

כשאבו עאדל פנה לאחד החיילים וביקש להבין מה מתרחש, נענה מיד באיום: "עצור או שאני יורה בך". ממרחק קרא לעברם, "מה אתם עושים כאן? זה הבית שלי", אך הדחפורים כבר נכנסו דרך הפתח שנפער בחומה, וההריסה החלה. הנימוק לא הובא לידיעתו מראש, כנהוג לפני ביצוע צו.

אבו עאדל מתקשה להבין מדוע דווקא המתחם שלו: "כולם כאן בונים בלי היתר", אמר. "לא מתוך רצון להפר חוק, אלא משום שעיריית ירושלים לא מנפיקה היתרי בנייה בכפר עקב, בטענה שמדובר באזור C".

במהלך הריאיון, אבו עאדל עבד עם כמה פועלים בפינוי ההריסות. בין ערימות המתכת והבטון חיפש לוחות וחפצים שיוכל לעשות בהם שימוש חוזר ולהקים מהם דיר חלופי, שכן אינו יכול להותיר את העדר זמן רב אצל קרובי משפחה. הכבשים הן רכושו האחרון ומקור פרנסתו היחיד.

הריסות  מאסיביות לאורך הציר

אבל מתברר שלא רק המתחם של אבו עאדל היה קורבן למדיניות ההריסות. לאורך הציר המכונה "כביש נמל התעופה" נמתחת שורה של מבנים — חלקם חקלאיים, חלקם מסחריים, אחרים בתי מגורים. מבדיקה שנערכה בשטח ובמסמכים רשמיים עולה כי בתוך שלושה ימים נהרסו 58 מבנים. מספר יבש, אך כזה שמשרטט דפוס פעולה.

ואמנם כפר עקב שוכן מעבר למחסום קלנדיה, מצפון לירושלים וממערב לכביש 443, אך כפוף מנהלית לעיריית ירושלים. בשנת 1945 חיו בו 290 תושבים בלבד. כיום, לפי עיריית ירושלים, מונה אוכלוסייתו כ־13 אלף איש. מנגד, דו"ח של מכון ירושלים למחקרי מדיניות מ־2018 מעריך כי בשכונה מתגוררים בין 61,500 ל־88,000 תושבים — נתון המציב אותה בין האזורים הצפופים ביותר בארץ.

גדר ההפרדה ביתרה את הכפר מירושלים והפכה אותו למובלעת דחוסה ומנותקת, תוך פיצול אלפי משפחות וקטיעת הרצף החברתי והגיאוגרפי.

חיי הכפר הצנועים

אבו עאדל נשוי ואב לשישה, ומתגורר בכפר עקב זה שני עשורים. עד 2019 התפרנס מעבודות בנייה ושיפוצים, אך תאונת עבודה שגרמה לפריצת דיסק אילצה אותו לעזוב את התחום. מאז פנה לגידול ולמסחר בכבשים. כיום מונה עדרו למעלה משבעים ראש.

כאשר הגיע ההצבא למקום, פנה לאחד החיילים ושאל לפשר הגעתם. נאמר לו כי התקבלה הוראה להרוס מבנים הנמצאים במרחק של שלושה מטרים מן הגדר. הוא ביקש לבצע את ההריסה בעצמו כדי למנוע פגיעה בעדר, אך סורב. זמן קצר לאחר מכן עודכן כי ההריסה תחול על מבנים במרחק של שישה מטרים מן הגדר, כלומר חלקים נוספים משטחו. שוב ביקש לצמצם את הנזק ולהרוס בעצמו.

קבוצת צעירים התייצבה כדי לסייע בפינוי הכבשים, והחלה לחתוך את לוחות הפח כדי לשחרר אותן לפני כניסת הדחפורים. במהלך חילופי הדברים במקום הגיע מפקד והורה לפנות את המתחם לאלתר. לדבריו, ההוראה היא להרוס את כולו, המחסן, הקצבייה ודיר הכבשים. עוד הוזהר כי אם לא יפונו הכבשים מיד, יוזמנו עובדי עיריית ירושלים כדי להחרימן.

אבו עאדל נאלץ להשלים עם צו ההריסה, שלא ראה במו עיניו, בניסיון להגן על פרנסתו, וביקש ארכה קצרה לפינוי הכבשים ולמציאת מחסה חלופי. ניתנה לו חצי שעה בלבד לפזר את העדר בין קרובי משפחה, חלקם בעלי דיר ומקום פנוי, ואחרים שפתחו את חצרם אף שאין ברשותם התנאים המתאימים.

במקביל ניסה לחלץ מן ההריסות ציוד מקצועי וסחורה שאוחסנה במחסן, אך הדחפורים הקדימו אותו ולא הותירו כמעט דבר להצלה. כל שנקרה בדרכם נגרף. בסופו של יום נהרס כל שנמצא בטווח של עשרים מטרים מחומת ההפרדה, כ־300 מטרים רבועים שכללו דיר ומחסנים. להערכתו, הנזק המצטבר עולה על 200 אלף שקלים.

העירייה בשירות הצבא 

ההריסה בוצעה בפועל עוד בטרם התבררו גבולות הצו. החיילים שהגיעו למקום הודיעו לאבו עאדל כי מדובר בצו שהונפק מכוח החלטת עיריית ירושלים, והפנו אותו לעירייה אם ברצונו לערער. אבו עאדל תהה כיצד ניתן לערער על הריסה שכבר הוצאה אל הפועל. כשפנה לעירייה נאמר לו כי כלל לא מדובר בצו מנהלי של העירייה אלא בצו צבאי. “אני הוצאתי נסח מהמנהל האזרחי שמוכיח שכל חלקת האדמה הזו בבעלותי”, הוא אומר. “אם יתנו לנו היתרי בנייה, אהיה הראשון להוציא היתר לבית שלי”.

בפועל, מעבר למה שנכתב בצו ההריסה עצמו, נהרס גם חלק מבית דודו, ונפגעה חניית הרכבים הצמודה לבית הוריו. אותה חניה קיבלה היתר רשמי מעיריית ירושלים, לאחר שהמשפחה הסכימה להעביר קווי מים מתחת לשטחה הפרטי. באותו יום נמסרה למשפחה גם התראה לפני הריסה לבית רב־קומות השייך להורים, צעד שהעמיק את תחושת הפחד והאימה בקרב בני המשפחה והבהיר כי האירוע אינו מסתכם במבנה אחד.

אבו עאדל מדגיש כי מעולם לא הפר את החוק. לדבריו, הוא משלם ארנונה כסדרה אף שאינו נהנה משירותים עירוניים, ומוגדר כמובטל. הקצבה שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי בעקבות פציעתו בעבודה מועברת לידיו רק לאחר קיזוז חובותיו. בעיניו, הריסת הדיר והמחסנים ללא התראה מוקדמת אינה תקלה נקודתית אלא חלק ממדיניות מפלה שמפעילה עיריית ירושלים כלפי תושביה הפלסטינים של העיר. “באיזו זכות”, הוא שואל, “הרסו את רכושי בלי הודעה, בלי אזהרה, בלי אפשרות להתגונן?”