מפעל אסלאן לאריחים מסורתיים: לשרוד את המודרניות ואת ניסיונות המחיקה

במרכז העיר שכם שבצפון הגדה המערבית פועל מפעל אסלאן לאריחים מסורתיים שאמיים – או בלשון מערבית "לבנטיניים". המונח "שאמי" נגזר מ"בלאד אלשאם", השם ההיסטורי-תרבותי לאזור הכולל את סוריה, לבנון, פלסטין וירדן, ושימש לאורך מאות שנים כדי לציין מסורת אדריכלית, קולינרית ואמנותית משותפת.

לדברי בעלי המפעל, שושלת אסלאן החלה את דרכה לפני חמישה דורות: סבם הגדול, ג'מיל אסלאן, ייסד בשנת 1913 בחיפה את המפעל המקורי. משם הועבר ליפו, עוד בטרם הנכבה הפלסטינית. אף כי יורשיו כיום אינם בטוחים לחלוטין היכן עמד המפעל היפואי, הם איתרו ביפו בית־מלאכה לאריחי שטיח צבעוניים המשתמש באותן תבניות עתיקות – עדות מוחשית לרצף התרבותי – אך לא ראיה חותכת שזהו אותו המפעל שהקים סבם.

האריחים הלבנטיניים הם אלמנט דקורטיבי ואדריכלי עשיר באדריכלות המסורתית בלבנט (סוריה, פלסטין, לבנון, ירדן), בעיקר בארמונות ובבתים הישנים והמסגדים בדמשק. לאריחים מסוג זה יש אסתטיקה מיוחדת המבדילה אותם מסגנונות אחרים בחצר האסלאמית, כמו הסגנון האנדלוסי או המרוקאי.

מקצוע שעבר בירושה מהסבים לנכדים

ייצור האריחים במפעל אסלאן נשאר עד היום נאמן למסורת – כולו נעשה בעבודת יד, ללא מכונות וללא פס ייצור מתועש. ככל הידוע, זהו המפעל האחרון שנותר באזור שממשיך לייצר אריחים בשיטה המסורתית. נדירותו כה גדולה, עד כי האריחים הצבעוניים קיבלו עם השנים את הכינוי "אריחי שכם" – על שם העיר שבה מיוצרים באופן בלעדי.

פגישתנו עם ענאן אסלאן, בן חמישים, נכדו של מייסדי המפעל ומנהלו הנוכחי, התקיימה בחדר שנראה יותר כמו מוזיאון פרטי מאשר משרד עבודה. סביבנו עמדו כלי עבודה בני מאות שנים, רדיו עתיק וטלפון שחור כבד, חפצי נחושת ומתפרה ידנית. קירות החדר כוסו בתצלומים משפחתיים, שרטטו רצף דורות של יצרנים ואמנים.

ענאן מספר: "את המקצוע הזה ירשנו מאבותינו לאורך דורות, ואנחנו מחויבים להורישו לילדינו. זה לא משנה איזו השכלה גבוהה רכשנו – כולנו מצאנו את עצמנו עובדים במפעל המשפחתי. היינו חוזרים מן האוניברסיטה או מהעבודה כשכירים, ומיד מתחילים משמרת שנייה כאן. המקצוע הזה טבוע בזהות שלנו כפלסטינים. האריחים שאנו מייצרים הם חלק מהארכיטקטורה הפלסטינית שפיארה ערים כמו חיפה, יפו, שכם וירושלים, וגם חלק מהמורשת הרחבה של הלבנט, ואף של אנדלוסיה. משום כך חשוב כל כך להיאחז בו, דווקא בעידן המודרניות והקדמה שמציעות לנו חיקויים זולים ועתקי־שווא, אך לעולם לא את הדבר האמיתי."

אריחים פלסטיניים פר אקסלנס

לדברי ענאן אסלאן, כל פרט וכל מרקם באריחים המיוצרים במפעלו קשור לאדמת פלסטין. האבנים המשמשות לייצור אינן מיובאות, אלא נחצבות סמוך לבית – במחצבות הכפרים ג'ראעה ועסיראת אל־קבלייה – ונחשבות לאבנים מן המשובחות בעולם. "זהו מתנה שמולדתנו מעניקה לנו," הוא אומר.
ייחוד נוסף של האריחים הלבנטיניים, הידועים גם כ"אריחי שכם", טמון במערכת היחסים שהם יוצרים עם הבית ודייריו. אסלאן מסביר: "ככל שדורכים על האריחים, ככל שהם נשחקים במגע רגלי בני הבית – כך יופיים מתעצם ואיכותם משתבחת. אבל כאשר בתים ננטשו ב־1948, האריחים נותרו מיותמים, צבעיהם דהו וברקם כבה. רק עם שיבת הדיירים לבתיהם יוכלו האריחים לחזור ולזהור, לשוב ולספר את סיפורם."

מדמשק הגדולה לדמשק הקטנה

מאחר שטכניקת ייצור האריחים הצבעוניים נטועה בפלסטין כחלק בלתי נפרד ממסורת הלבנט, כך גם כלי העבודה והציוד הגיעו מאז ומתמיד ממרחב זה – ובמיוחד מדמשק. ענאן אסלאן מספר כי הציוד המקורי יוצר בשוק חרשי הנחושת המפורסם בעיר, ומוסיף בנוסטלגיה: "זה היה בעידן הזהב, כשברחובות שכם נשמעו קריאות הכרוז בתחנות האוטובוס: 'מדמשק הקטנה לדמשק הגדולה'."
אלא שלאחר מלחמת 1967 וכיבוש הגדה המערבית, נותק הקשר הרציף עם דמשק. אחד מאבות המשפחה נאלץ אז לפנות לבעלי מלאכה מקומיים, שייצרו עבורו את הציוד והתבניות. כך נוצר רצף היסטורי יוצא דופן: חלק מכלי העבודה שבהם נעשה שימוש במפעל עד היום הם עתיקים ומקורם בשוקי דמשק, ואילו חלקם האחר נוצרו בידיהם של אומנים פלסטינים מקומיים – עדות חיה לחיבור בין מסורת אזורית עמוקה להתחדשות מקומית.

מאות עיצובים בעבודת יד

מפעל אסלאן מייצר מאות דגמים ועיטורים מקוריים, מהם נודעו במיוחד "באב אל־ג'אמע" (שער המסגד), "אל־קודסייה", "אל־ביירותייה", "אל־שנתירה", "אל־הילאהופּ", "אל־דולאב" ואחרים. לצד אלה, ממשיכים בעלי המלאכה להגשים גם בקשות לעיצובים ייחודיים חדשים. כל אריח נולד בעמל ידיים: הפועלים מוזגים את התערובות והצבעים אל תוך תבניות מיוחדות, ולאחר מכן כובשים כל אריח במכבש. תהליך יצירת אריח יחיד נמשך כחמש דקות – קצב איטי ביחס למפעלים מודרניים המייצרים עשרות אריחים באותה פרק זמן, אך עבור משפחת אסלאן אין תחליף לדרך המסורתית, שאינה נמדדת בתפוקה אלא בנשמה.

בבתים, בארמונות ובבתי הקפה של שכם – ובעיקר בליבה ההיסטורי של העיר העתיקה – האריחים הצבעוניים הפכו זה מכבר לסימן ההיכר האדריכלי של המקום. ואף על פי כן, ענאן אסלאן מזהיר כי המפעל מצוי בסכנת סגירה. ירידה בביקוש, העדפה של אריחים מודרניים, וגל הייבוא של חיקויים תעשייתיים זולים מאיימים על המשך קיומו. לדבריו, הפער בין האריח המסורתי למודרני אינו טכני בלבד: "זה כמו ההבדל בין לבוש פלסטיני אותנטי, שנארג בידיהן של נשים פלסטיניות, לבין בגד תעשייתי שיצאה תחת מכונה קרה – בגד חסר נשמה, חסר יצירתיות."

ניסיונות מחיקה

בעלי מפעל אסלאן ניסו במהלך השנים לייצא את האריחים לחו״ל, אך נתקלו שוב ושוב בקשיים ומכשולים – מצד אחד בירוקרטיה פלסטינית מורכבת הקשורה ברישיונות ובהעברת בעלות בתוך משפחת אסלאן, ששומרת על המפעל כבר חמישה דורות; ומצד אחר, המגבלות הישראליות המוטלות על תנאי הייצוא. כך נאלץ המפעל לפעול בתוך גבולות כפויים, שאינם מאפשרים לו להתפתח מעבר למקומו.
ענאן אסלאן אף רמז כי נעשו ניסיונות מצד גורמים ישראלים לפתוח סניף של המפעל בישראל, אך המשפחה סירבה בעקביות. בעיניה, האריחים אינם רק מוצר, אלא סמל זהות – והעברתם לישראל תיתפס כניסיון למחוק את מקורם האותנטי ולהטמיעם בנרטיב אחר.
המציאות הכלכלית מקשה אף יותר: בשל ירידה דרמטית במכירות – תוצאה של המלחמה, המחסומים, והעדפת האריחים המודרניים המיובאים – המפעל מעסיק כיום חמישה עובדים בלבד. התפוקה הצטמצמה לכשלושים מטרים רבועים ביום, לאחר שבעבר הגיעה למאה מטרים ויותר.

ובכל זאת, אסלאן אינו מוותר על התקווה. הוא מפציר בציבור הפלסטיני לבחור באריחים הצבעוניים לבתיהם החדשים, ולעודד בעלי בתים ישנים לשפץ את בתיהם ולהחזיר את הברק לאריחים האותנטיים. לצד זאת, הוא קורא לממשלה הפלסטינית לאמץ את הסגנון האדריכלי של הלבנט גם במוסדות הרשמיים ובמטות השלטון – כדי לבטא, באבן ובצבע, את הזהות האדריכלית הפלסטינית, המחברת בין מורשת הלבנט לאנדלוסיה.