מרחב אמנותי שנולד מתוך תסכול ואהבה - ראיון עם סעיד אבו שקרה, מייסד הגלריה לאמנות באום אל פחם, על המקום, האתגרים וההמשכיות

על גבעה צנועה באום אל־פחם נחה בשלווה הגלריה לאמנות עכשווית, מבנה אבן בעל נוכחות, ההמציג עבודות של אמנים פלסטינים, ערבים ובינלאומיים. הגלריה משקיפה מהגבעה על עיר שחיה פרדוקסים יום־יום: יופי פראי מול אכזריות מוחשית, תשוקת חיים מול צמצום תרבותי, ניצוצות יצירה מול מציאות פצועה.

מאחורי המפעל הזה עומד סעיד אבו שקרה – אמן, מחנך וחוקר תרבות חזותית, מן הדמויות המרכזיות שביססו את סצנת האמנות העצמאית בקרב הפלסטינים בישראל. אבו שקרה, בן העיר שגדל בין סמטאותיה ובינות הנופים שהפכו בוודאי לשפתו הראשונה, החל את דרכו בחינוך לאמנות, ובהמשך עבר לניהול פרויקטים תרבותיים, כשהמטרה שלו נותרה חדה ופשוטה: להנגיש אמנות לאנשים, לא כקישוט אלא כמרכיב חיוני בחיי היומיום.

הגלריה שייסד ב־1996 היא המוסד הראשון לאמנות עכשווית בעיר. מה שהחל כיוזמה צנועה להציג את עבודותיו של אחיו המנוח, הצייר ווליד אבו שקרה, התרחב בהדרגה למרכז תרבותי בעל חזון רחב: בית שתומך באמנים פלסטינים מקומיים, מתעד את הזיכרון החזותי של המקום, ומייצר מרחב פתוח שבו אמנות וחברה נפגשות, מתווכחות ונושמות זו לצד זו.

כיום נחשבת הגלריה למודל למוסד תרבותי שממשיך להציג ולהצליח למרות כל הקשיים, ולמקור התייחסות  אמנותית בעולם הערבי ובחוגי האמנות הפלסיטנית במיוחד.

למרות שאום אל־פחם מתמודדת עם תופעות חברתיות קשות, בדומה לערים ערביות אחרות, סעיד מסרב לכלוא אותה בתמונה מצומצמת אחת. מבחינתו, האמנות איננה ניגוד למציאות – היא דרך לפענח אותה, להתעמת איתה, ולהראות שיצירתיות יכולה להיות מרחב של הבנה, של שייכות, ושל חשיבה מחודשת על העצמי ועל העיר גם יחד.

סעיד אבו שקרה מספר בראיון על ראשית הדרך, על האתגרים שהגלריה עומדת מולם, ועל חזונו לגבי תפקידה של האמנות בחברה הערבית והפלסטינית העכשווית:

בעיר מוכת שיעורי אלימות ופשע גבוהים, הגלריה נראית כמו פרויקט מנוגד למציאות  לחלוטין. האמנם אמנות יכולה להיות צורה של התנגדות?

אני לא רואה באמנות פעולה מנותקת מהמציאות, אלא חוליה טבעית בתוך המרקם החברתי. כשהתחלנו את פרויקט הגלריה, לא ביקשנו להניח את האמנות במרחב סטרילי ומופרד מאנשים, אלא ליצור מקום שבו אפשר לחיות אחרת, לחשוב אחרת, לנשום אחרת. האלימות אינה זהות — היא תוצאה. תוצר של מדיניות ממושכת, של הזנחה, של דאגות חברתיות שהלכו והצטברו עד שהפכו למטען כבד מדי לשאת.

האמנות, מבחינתי, פותחת סדק בקיר הזה. סדק קטן, אבל כזה שמזכיר לאנשים שהחיים יכולים להיראות גם אחרת. הגלריה היא לפני הכול פרויקט אנושי, ורק אחר כך פרויקט אמנותי. יש בה רגעים של שמחה, של כאב, של ויכוחים וחשיבה — וכולם יחד מאפשרים לעיר לדבר אל עצמה, בגובה העיניים ובכנות שלא תמיד נמצאת ברחוב.

היופי שאנשים לא ידעו שחסר

מה הוביל אותך לבחור דווקא באום אל־פחם, עיר שלא נתפסה מעולם כמרכז תרבותי, כמקום להקים בו גלריה לאמנות עכשווית? מה הייתה הנקודה שבה הבנת שדווקא כאן יכול להתחיל שינוי תרבותי אמיתי?

הרעיון נולד מתוך תסכול ומתוך אהבה גם יחד. בזמן שעבדתי כמורה לאמנות, ראיתי עד כמה התלמידים זקוקים למרחב שבו יוכלו להתבונן בעצמם מחוץ לשגרת הלחצים של חיי היומיום. שאלתי את עצמי: מדוע שלא יהיה באום אל־פחם מוסד אמנות ברמה בינלאומית? למה שנמשיך להאמין שתרבות גבוהה היא פריבילגיה השמורה לאחרים?

התחלנו כקבוצה קטנה שהאמינה ברעיון, מצוידים באמונה יותר מאשר במשאבים. זה היה מאבק — כלכלי, חברתי, ואפילו מחשבתי. רבים לא הבינו מהי “אמנות עכשווית”, ואחרים ראו בה מותרות שאין להן מקום בעיר מתמודדת. אבל לאט־לאט, כשהשערים נפתחו והעבודות התחילו לדבר, אנשים הרגישו שהמקום הזה נושא משמעות. שהגלריה אינה גוף זר, אלא חלק מהעיר — הדופק שלה, השיחה שלה, היופי שאנשים לא ידעו שחסר להם עד שנוצר מרחב שמאפשר אותו.

רבים רואים באמנות בהקשר הפלסטיני אתגר כפול, שכן היא נצורה פוליטית מצד אחד, ומצד שני נדרשת תמיד לייצג את הקולקטיב. איך מתמודדים עם הלחץ הזה?

זהו נושא עדין. כאמנים פלסטינים, אנחנו תמיד במגננה: אנחנו מנסים להוכיח את קיומנו, וגם להגיב לנרטיבים של אחרים עלינו. אבל אני מאמין שאמנות צריכה להיות חופשית מכל רעיון של "ייצוג". לא כל ציור חייב להיות הצהרה פוליטית. עצם קיומה של אמנות פלסטינית בעיר כמו אום אל-פחם הוא כשלעצמו אקט פוליטי.  אמנות היא לא סיסמאות, אלא מרחב לחשוב, להיפגש ולשאול שאלות ללא פחד. לפעמים אנשים מצפים מהאמן לתשובות מוכנות מראש, אבל אני מאמין שתפקידו של האמן הוא ליצור שאלות, לא לספק תשובות.

כיום, הגלריה היא לא רק חלל תצוגה, אלא מוסד העוסק בפרויקטים חינוכיים ותרבותיים. באיזו מידה אתה חושב שההתרחבות הזו נחוצה?

מאז ומתמיד האמנתי שאמנות אינה רק נחלתה של האליטה. עבדנו עם בתי ספר, עם צעירים וצעירות מהשכונות, וארגנו סדנאות אמנות בבתי כלא ובמרכזי שיקום. רצינו לקרב את האמנות לחיי היומיום, לאנשים שאין להם אפשרות לבקר בגלריות בתל אביב או באירופה. כיום, לגלריה כמוסד יש תוכניות חינוכיות, רזידנסי ופרויקטים משותפים עם אמנים בינלאומיים. אבל יותר מכל, היא נשארה קרובה לאנשים. אני חושב שזה הסוד להמשכיות שלה.

לא "עיר הפשע" אלא "עיר החיים"

יש הסבורים כי עיר כמו אום אל פחם חווה פרדוקס: מצד אחד יש עלייה באלימות, ומצד שני יוזמות תרבותיות ואמנותיות מתקדמות. איך אתה מסביר את הפער הזה?

אני לא רואה בזה ניגוד אלא השתקפות של מציאות מורכבת. לכל עיר יש פנים מרובות, ואנחנו כפלסטינים בתוך ישראל נמצאים בלחץ כפול. המדינה נכשלת באחריותה כלפינו בתחומי הביטחון והחינוך, והחברה מנסה לייצר אלטרנטיבות בכוחות עצמה.

אלימות קיימת, אבל היא לא הסיפור היחיד. באום אל פחם יש מורים, תלמידים, אמנים, נשים מדהימות וצעירים שחולמים על עתיד טוב יותר. התקשורת לא פעם מצמצמת את העיר לביטוי "עיר הפשע", ואני אומר שזו "עיר החיים", אבל אלה חיים מתישים וקשים. הגלריה מנסה להזכיר לאנשים את הצד האנושי הזה - שאנחנו לא מספרים או כותרות במהדורות החדשות, אלא בני אדם עם רגש ואסתטיקה ורצון ליצור.

בשנים האחרונות אירחה הגלריה תערוכות של אמנים בינלאומיים ויצרה שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות בינלאומיים. איך אתה רואה את מעמדה של הגלריה כיום בסצנת האמנות?

היום הגלריה הפכה לשם מוכר, לא רק בארץ, אלא גם בעולם. אמנים מיפן, גרמניה, צרפת, באים לכאן להציג את עבודותיהם. וזו, לדעתי, תמצית הסיפור: שהעולם יבוא לאום אל פחם, לא שאנחנו נלך אליו. אנחנו עובדים בתנאים שלנו, בשפה שלנו, ומתוך המציאות שלנו. אנחנו לא מחקים אף אחד, אנחנו לא מנסים להיות העתק של מוסדות אחרים. אנחנו בונים את השיח האמנותי והתרבותי שלנו מכאן, מהאדמה הזאת, מהעיר הזאת.

האם הגלריה היא הפרויקט האישי שלך?

זה פרויקט קולקטיבי מעל הכל. נכון שאני אחד המייסדים, אבל בלי האנשים, בלי האמנים והקהל, המקום הזה לא היה שורד. הגלריה יצרה זהות משותפת לכל מי שעבד בה. זהו בית קולקטיבי לאמנות פלסטינית, מקום שחובק זיכרון קולקטיבי ולא זיכרון אינדיבידואלי.

אחרי כל השנים הללו, מה נשאר מההתחלה הראשונה?

האמונה נשארה, והתשוקה נשארה. הנסיבות אולי השתנו, אבל הרצון ליצור מרחב לחיים עדיין זהה. כשאני רואה ילד נכנס לגלריה ועומד מול ציור שהוא לא לגמרי מבין, אבל מרגיש אותו, אני יודע שכל המאמץ היה שווה את זה.