מרחב שיאפשר ליצירה להתקיים - שיחה עם איימן נחאס: על יצירה, קהילה ותיאטרון סרד בחיפה

במבנה זכוכית ייחודי ושקוף בחיפא, המשקף בחזיתו את אחד המבנים ההיסטוריים העתיקים בעיר, פועל תיאטרון "סרד":  תיאטרון ערבי-חיפאי.  סיפורו של סרד הוא גם סיפור גדול יותר של התיאטרון הערבי ושל האתגרים עמם מתמודדים אמנים ואמניות בתחום. נפגשתי עם איימן נחאס, במאי, שחקן והמנהל האמנותי של התיאטרון, לשיחה על יצירה, זהות ועשייה תרבותית במציאות מורכבת.

נחאס, שהתחיל את דרכו  בסוף שנות ה-90 בעולם התיאטרון ממכירת כרטיסים בתיאטרון הערבי והמשיך לתואר במשחק באוניברסיטת חיפה, הפך לאחת הדמויות המובילות בעולם ההומור והתיאטרון. הדרך של איימן ועמיתיו מלמדת אותנו הרבה על עשיית תיאטרון ועל ההבדל המשמעותי בין התיאטרון בתחילת שנות ה־2000 לבין התיאטרון של היום.

הוא שחקן, במאי ומפיק, ובעבר עסק גם בכתיבה לתיאטרון. בנוסף, למד לתואר שני בניהול תרבות. נחאס אומר על הרזומה המרשים הזה בסרקזם שצוחק בעיקר על עצמו, ועל מצבה של חברה שבה המצב כמעט לא מאפשר לעסוק בתרבות: "רואים מההישגים באלבלד שזה המקום הנכון לניהול תרבות". البلد "אלבלד" היא מילה שהתקשיתי לתרגם לעברית. משמעותה יכולה להיות המקום, הכפר, העיר או הארץ, ולכן בחרתי להשאיר אותה בכתבה בשפת המקור. 

נחאס עבד לאורך השנים בתיאטראות שונים, בהם אלג'בינה, שנוהל על ידי סמיר חורי, אלחכוואתי באלקודס (ירושלים) ואלמידאן בחיפא. בשנת 2002 החל ליצור הפקות עצמאיות. בין השאר הפיק יחד עם תאמר נפאר את מופע הראפ הראשון בחיפה. "באותה תקופה זה היה משהו מאוד חדש", הוא אומר. 

"העיסוק בהפקה עזר לי בהמשך להפיק עבודות תיאטרון. הפקתי את 'שמאס נחאס', את 'תודה', ובהמשך גם הצגות ילדים. הכול היה עצמאי, בלי תקציבים ובלי תמיכה. במקביל הייתי חלק מקבוצת תיאטרון אל־מידאן עד 2013".

"אמרנו לעצמנו: יאללה, בואו נעשה, בלי לסבך יותר מדי", הוא מספר על אותה תקופה.

על ההצגה "תודה", שיצר עם עאמר חליחל ושאדי פכראלדין, הוא מספר: "פשוט רצינו ליצור ולהוכיח שאפשר לעשות פה תיאטרון." ההצגה זכתה להצלחה גדולה, ובאותה תקופה, הוא אומר בחיוך, "הכנסנו את את המושג 'סולד אאוט'.להצגות בערבית בארץ".

אבל למרות ההצלחה ואהבת הקהל, תנאי העבודה היו רחוקים מלהיות פשוטים. "היו פותחים לנו את החדר ב־11 בלילה, אחרי שההצגות הסתיימו, ואנחנו היינו בחזרות עד חמש בבוקר. אחר כך היינו הולכים הביתה. עבדנו כמו משוגעים." נחאס מזכיר את אחד המופעים הראשונים שהפיק, "שמאס–נחאס", שהחל כפרויקט קטן שכתב נחאס יחד עם חנא שמאס. בהמשך התפתח הפרויקט ליצירה אמנותית מבוססת, תחילה כהצגה ולאחר מכן כסדרת קטעים מצולמים, שתיעודם עדיין זמין לצפייה עד היום והפך לקאלט ולתופעה תרבותית. .

נחאס ממשיך: "היינו יוצאים להופיע.בלילות היינו תולים פוסטרים, מופיעים כאן ושם, בכל מקום שהיה אפשר. היינו מוכרים כרטיסים בעצמנו, אחד־אחד, ומטפלים בכל הפרטים. היינו מעלים את ההצגה לבמה, מסיימים את המופע, מנקים את הבמה, מוסרים אותה בחזרה, משלמים את מה שצריך. עשינו הכול בעצמנו. ככה נראתה ההפקה מבחינתנו". דרך התיאור הזה הוא מבהיר כי ההפקות העצמאיות לא היו מקור הפרנסה היחיד שלו ושל עמיתיו. לצד העשייה התיאטרונית, הם עבדו בעבודות נוספות שאיפשרו להם להתפרנס ולהמשיך ליצור. 

"אני זוכר שבאותה תקופה דיברתי עם ראאד נצראללה, ז"ל, שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי. בתיאטרון אל־מידאן. עלתה שם אז ההצגה 'הרייך השלישי', הפקה גדולה שעלתה כ־700 אלף שקל. באותו זמן, חנא שמאס ואני שכרנו את האולם הקטן כדי להציג את המופע שלנו, ואפילו כיסאות לא היו שם. שכרנו אותם מאולם חתונות.

אז אמרתי לו: 'בחייך, תמכרו אפילו נעל אחת מההצגה "הרייך השלישי" ותנו לנו את האולם כדי שנוכל ליצור ולהפיק עבודה משלנו'".

נחאס מדבר על כך שהוא ובני דורו לא ביקשו מימון להפקות, אלא בעיקר מקום לעבוד וליצור בו. לדבריו, הדבר העיקרי שהיה חסר להם היה אולם לחזרות, משאב שכבר קיים במוסדות התיאטרון.

הסיפורים של נחאס  על תחילת דרכו בתיאטרון הזכירו לי שיחות עם בני הדור שלי בני 20-30, ובמיוחד עם חברי קולקטיבים ועם יוצרים צעירים שמנסים לפרוץ ומחפשים את דרכם בעולם התיאטרון. גם היום, פעמים רבות, הצורך העיקרי אינו רק תקציב אלא מרחב שיאפשר לתהליך היצירה להתקיים.

בהקשר הזה נחאס מדגיש כי סרד הוא מקום פתוח. צעירים מוזמנים להגיע, להשתמש בחלל ולעשות חזרות. "החלל קיים", הוא אומר, ומוסיף כי אפשר להסדיר את תשלום השכירות לאחר מכירת הכרטיסים. ברור שיש הוצאות, ואי אפשר להחזיק מקום כזה בלי תקציב. אבל כשאולם עומד ריק, הוא פשוט ריק. אם יש יצירה שיכולה למשוך קהל ולהכניס כסף, התיאטרון צריך לקבל את חלקו. מצד שני, אם מישהו צריך מקום לחזרות, האולם קיים ואפשר למצוא פתרונות. זה קורה".

האם התיאטרון מביא אוכל לשולחן? 

"אחד המשפטים שהתמודדתי איתם בהמשך חיי, ושאמרתי לעצמי למחוק מהלקסיקון שלי, היא "المسرح بطعميش خبز"  או תיאטרון לא מביא אוכל לשולחן". נחאס מספר. "זה הפך לתבנית מחשבה שאנחנו נאחזים בה. נכון, התיאטרון הוא תחום קשה. הוא ספג מכות בתקופת הקורונה, וגם אחריה המשיך להיפגע, והוא נמצא במשבר מתמשך – ולא רק כאן, אלא בכל העולם. אצלנו כמובן יש גם נסיבות מיוחדות שקשורות למציאות שלנו וליחסים עם המדינה". 

נחאס מבהיר שהוא רוצה שיוצרים ויוצרות יוכלו להתפרנס מתיאטרון, וכי חשוב להמשיך ליצור תיאטרון מקצועי גם בתוך המגבלות הקיימות. לדבריו, גם בתקופות שנחשבו לטובות יותר לא היו מספיק הזדמנויות לכל השחקנים והשחקניות, וזו בעיה שמלווה את התחום עד היום.

"האם המצב הוגן? לא. אבל זה המצב כאן. השאלה היא מה אתה עושה איתו. האם אתה ממשיך כל הזמן לומר שאין"?

הוא דוחה גם את הטענה שאין קהל לתיאטרון. "פעם היו אומרים: 'אין קהל לתיאטרון'. אבל הקהל לא תמיד יודע מראש מה הוא רוצה. התפקיד שלך כיוצר הוא לבוא ולהגיד: אני כאן. אני קיים. אני מציע משהו."

לדבריו, "התקציב שסרד מקבלת ממשרד התרבות לא מגיע אפילו ל־20% ממה שתיאטרון אל־מידאן היה מקבל בזמנו".

רוח הרפאים של אל מידאן

נחאס השתתף בהקמת עמותת סרד, הפועלת מאז 2006 בתחומי התרבות, הספרות והאמנות. בשנת 2015 הצטרף כמנהל האמנותי, כשהעמותה החלה לפעול גם בתחום התיאטרון. עם זאת, הקשר לספרות נותר חלק מרכזי בזהותה. "כמעט כל הפקות הילדים של סרד מבוססות על יצירות של סופרים מקומיים, כחלק ממאמץ לפיתוח הספרות, הכתיבה, כתיבת המחזות והפקות התיאטרון".

כשחיפש בית לסרד, נחאס נזכר בבית הראשון שלו ושל אמנים רבים אחרים: תיאטרון אלמידאן. באותה תקופה התיאטרון היה סגור, לאחר סערה ציבורית ופוליטית שבמהלכה טענה שרת התרבות דאז, מירי רגב, כי הוא מסית נגד המדינה.

סיפורו של תיאטרון אלמידאן סופר פעמים רבות, אך קשה למדוד את ההשפעה שהותיר על התיאטרון הערבי־פלסטיני ועל היוצרים שפעלו במסגרתו. למרות שתיאטרון סרד אינו קשור לאלמידאן, פועל תחת הנהלה שונה ועמותה שונה וגם מציע חזון אמנותי אחר, הוא עדיין מתמודד, לדברי נחאס עם אותם חשדות, אותם מעקבים ואותם איומים הנלווים לעיתים לזהותו הערבית.

ימים ספורים לאחר הנאום בערבית של חברת מועצת עיריית חיפה סאלי עבד, שעורר זעם ציבורי נרחב, עולות מחדש שאלות על מקומה של התרבות הערבית ועל מקומה של השפה הערבית במרחב הציבורי של חיפה. שאלות אלה מובילות גם לשאלה רחבה יותר: האם באמת יש מקום לתרבות ולשפה הערבית בתוך חיפה. עיר שערבית הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה, מהתרבות ומהמרחב שלה?

בעולם התיאטרון קיים המושג "Ghosting, המתאר מצב שבו שחקן מזוהה כל כך עם דמות מסוימת שגילם, עד שהדמות ממשיכה ללוות אותו גם בתפקידים חדשים. הקהל ממשיך לראות בה את עקבותיה של אותה דמות קודמת, גם כאשר הוא כבר מגלם מישהו אחר.

אולי בסיפור הזה, מבנה התיאטרון עצמו הוא שהפך לרוח רפאים. נדמה שכל הצגה, יוזמה או פרויקט המתקיימים בחלל הזה נושאים עמם את ההיסטוריה של מה שהיה בו קודם. גם כאשר האנשים מתחלפים, העמותות משתנות והחזון האמנותי מקבל כיוונים חדשים, הזיכרון של המקום ממשיך להיות נוכח ולהטיל את צלו על ההווה.

נחאס לא ציפה שסיפורו של אלמידאן ישפיע על תיאטרון סרד. "כמובן, ברגע שפתחנו את דלתות התיאטרון, הבנו שזה לא באמת כך וההיסטוריה הזאת משפיעה עלינו", הוא אומר. "הבנתי שהמאבק נמשך. והוא לא קשור רק לאל־מידאן, אלא לכל מה שקשור לאמנות שלנו ולפעילות התרבותית שלנו".

הקשר של נחאס לאלמידאן הוא אישי. הוא היה חלק מהקמפיין שניסה להביא לפתיחתו מחדש של התיאטרון לאחר סגירתו. עם זאת, הוא מדגיש כי דרך החשיבה, צורת הניהול והחזון של סרד שונים מאוד מאלה של אלמידאן, וכי התיאטרון פועל בגישה אחרת.

רדיפות ואיומים מצד פעילי ימין

נחאס מתאר את סגירתו של תיאטרון אלמידאן כהצלחה גדולה עבור מי שמבקש לפגוע בתיאטרון הערבי. לדבריו, ישנם גורמים בימין שפועלים באופן קבוע נגד מוסדות תרבות ערביים. הוא מספר על פעיל ימין שהצטלם מול התיאטרון לפני פתיחתו ואמר: "אני סגרתי את המקום הזה פעם אחת, ואני אחזור לסגור אותו שוב".

לדבריו, אותו פעיל "טוען שאנחנו עוסקים בטרור, קורא לנו ארגון טרור, ואומר שאנחנו מקבלים מיליונים מהמדינה.בבקשה, שיגידו איפה המיליונים האלה. הלוואי שמישהו כבר היה מקשיב לו ונותן לנו את הסכום הזה".

נחאס מבקש להעמיד את הדברים בפרופורציה דרך המספרים. "היום התקציב שלנו ממשרד התרבות הוא כ־390 אלף שקל, ומעיריית חיפה עוד כ־200 אלף שקל. ההוצאות הקבועות שלנו הן בערך 35 אלף שקל בחודש על שכירות בלבד, ועוד כ־5,000 שקל ארנונה, לפני חשמל, ביטוחים, רישיונות והוצאות נוספות."

לדבריו, חישוב פשוט מראה שהתקציבים הללו אינם מכסים אפילו את ההוצאות הבסיסיות של התיאטרון, עוד לפני שכר עובדים, הפקות וציוד.

בהקשר הזה נחאס מזכיר את סגירתו של תיאטרון אל־מידאן: "אחרי שנחסם תקציבית על ידי משרד התרבות, הוא נסגר בתוך חצי שנה. זה היה מוסד שפעל 25 שנה עם תקציב של כשני מיליון שקל בשנה. ובכל זאת נסגר בתוך חודשים ספורים.  השאיפה שלי היא שסרד יהיה תיאטרון גדול שנותן לאחרים, לא תיאטרון קטן שכל הזמן מבקש נדבות. זה החלום שלי", הוא אומר. 

בתקופה האחרונה, מאז פתיחת המלחמה על עזה, השאלות, הפניות והאיומים כלפי התיאטרון הפכו לתכופים יותר. נחאס מספר במיוחד על שני מקרים. "פסטיבל הסרטים הפלסטיני הבינלאומי  Palestine cinema daysהתקיים אצלנו ב-2024. בתלונות שהוגשו לעירייה נטען שמדובר בהסתה, בהנפת דגלי פלסטין ובתכנים מסיתים. העירייה פנתה אלינו כדי לבדוק את העניין. ענינו להם: נכון, התארחו אצלנו סרטים במסגרת פסטיבל בינלאומי, והיו סרטים שבפוסטרים שלהם הופיעו דגלי פלסטין. האם יש כאן משהו שמפר את החוק? תראו לנו". 

המקרה השני שאליו מתייחס נחאס היה מופע של הקומיקאי נידאל בדארנה, שהתארח בתיאטרון לאחר ששכר את האולם. לדבריו, המופע עורר מחאה והתקיימו הפגנות מול התיאטרון. אחד המופעים בוטל, ואילו השני התקיים בנוכחות משטרה בלובי התיאטרון. 

אחד הדברים המעניינים ביותר בריאיון היה הריאליזם של נחאס. כשמדברים על אמנות, השיח נוטה לעיתים לנוע בין ייאוש לבין פנטזיה, אבל אצלו מצאתי גישה אחרת. לדבריו, אמירות כמו "לא אכפת לי" או "לא אכפת לי מקיצוצים" אינן ריאליות, ואף אינן אחראיות.

הוא פועל בתוך גבולות החוק, אך במקביל מחפש כל הזמן את מרחב החופש שמאפשר להתקדם, ליצור ולהרחיב את העשייה התרבותית. מבחינתו, לאמנים יש זכות ליצור ולקבל תמיכה מכספי המסים שהם עצמם משלמים.

"הפתרון הוא לא להגיד: 'אני אעשה מה שאני רוצה, ואם יסגרו את התיאטרון – שיסגרו'. אם יסגרו אותו, נחזור למצב שבו היינו לפני 2022, ואת זה אני לא רוצה. זה הפרויקט שלי, ואני רוצה להגן עליו".

"ניסיון העבר של אל־מידאן מלמד שבסופו של דבר התיאטרון נשאר לבד במערכה ונסגר. אני רוצה להאמין שהפעם זה לא יקרה. בכל פעם שיש רדיפה או מתקפה, אנשים באים ותומכים. אבל בסופו של דבר אנשים יוצאים לרחובות למען הרבה מאבקים, ולא תמיד נשארים לאורך זמן".

נחאס אומר שלמד רבות מניסיונו של אל־מידאן. אחד הלקחים המרכזיים מבחינתו הוא החשיבות של שקיפות, במיוחד בכל הנוגע לתקציבים ולניהול כספים. לצד זאת, הוא מדגיש את הצורך בבניית קשרים עם הסביבה שבה פועל התיאטרון:  השכונה, בתי הספר, האוניברסיטאות, המכללות, הסטודנטים, האמנים, השחקנים וכל מי שפועל בזירה המקומית.

תיאטרון בזמן מלחמה

לפני שנפרדנו, שאלתי את נחאס על הישרדות ועל עשיית תיאטרון בזמן מלחמה, והוא דיבר על הקושי ליצור בתוך המציאות המתמשכת: "יש בי משהו שמרגיש קטן מול כל מה שקורה סביבנו. לכן צריך לתת לזה מרחב, צריך לנשום. הרבה מדברים על כך שאמנות היא התנגדות, אבל אני שואל את עצמי: איפה אני בתוך הסיפור הזה? לפעמים יש דברים הרבה יותר דחופים מאשר לחגוג או ליצור, גם אם מבחינה אמנותית זה חשוב מאוד".

לדבריו, האתגר הגדול אינו רק המלחמה עצמה, אלא הנורמליזציה שלה. "הנורמליזציה של המלחמה היא בעיניי הדבר הכי מסוכן. העבודה הבאה שאני עובד עליה עוסקת בדיוק בזה: איך התרגלנו. התרגלנו לרצח ברחובות, למלחמות, לשתיקה ולמצב שבו אנחנו חיים. זה לא דבר בריא".

הוא מתאר חברה שחיה על סף התפרצות מתמדת, אך ממשיכה להסתגל ולהמשיך הלאה. "אומרים: יש מלחמה? בסדר, יש מלחמה. יורדים למקלט, יוצאים מהמקלט, ולמחרת חוזרים לשגרה. אומרים: 'המצב קשה, אבל זה טבעי. ככה החיים כאן'. וזאת בדיוק הבעיה". 

ובכל זאת, הוא מסיים בנימה מורכבת של תקווה: "החיים ממשיכים. אני אפילו צוחק לפעמים ואומר: הדבר היחיד שעדיין מחזיק אותנו הוא התקווה. זו הבעיה, וזו גם ההצלה. אולי אין לנו בכלל את הפריבילגיה להיות עצובים ולעצור לרגע כדי להתבונן ולהרהר".

"העולם ימשיך להתנהל מצוין גם בלי תיאטרון. אבל זו הבחירה שלנו, ואנחנו צריכים להגן עליה.אם בחרת בתיאטרון, האחריות שלך היא קודם כול כלפי עצמך. אם אלה הבחירות שלך – תגן עליהן. תן להן מקום להתקיים, להיות נוכחות בחיים שלך, ולהוביל אותך".