מרכזי חלוקת הסיוע ההומניטרי אמורים היו להציל חיים, בעזה הם מסיימם אותם

עיני העולם נשואות לעבר מרכזי חלוקת הסיוע ההומניטרי שברצועת עזה הנצורה, שאמורים להיות מקלט לעקורים ולעניי עזה שנפגעו בגלל המלחמה והמצור המתמשכים. יחד עם זאת, מה שמתרחש בחלק מהמרכזים האלה משקף מציאות עגומה ומפחידה, שכן במקום להיות מרחבי הצלה, הם הפכו למלכודות מוות אמיתיות.

מרכזי הסיוע בעזה הם הפנים האפלות של מדיניות הכיבוש. בתמיכת ארצות הברית, מרכזים אלה יוצרים כאוס הגורם למותם של אנשים הכורעים תחת עול הרעב, במיוחד ילדים ונשים. בגלל היעדר הגנה או שימוש באזרחים חפים מפשע כנשק לתעמולה או לכיסוי פעילות צבאית כלשהי, חלק מהמרכזים הפכו למלכודת מוות.

צעיר שב לביתו כשבידיו חבילת מזון שקיבל ממרכז הסיוע האמריקאי ברפיח.

ישנם רק ארבעה מרכזים לחלוקת סיוע הומניטארי בעזה, כולם מנוהלים על ידי הקרן ההומניטרית לעזה (Gaza Humanitarian Foundation- GHF) בתמיכה ישראלית-אמריקאית. שלושה מהם מרוכזים ברפיח, ואחד במרכז הרצועה. אין סיוע הומניטרי כליל בצפון הרצועה. שיטת הסיוע הזו נתקלת בביקורת קשה בגלל מוגבלות האזורים הגאוגרפיים, וחוסר היכולת למלא את צרכי התושבים באזור צפון הרצועה, שנפגע יותר מכל אזור אחר.

מאז סוף מאי 2025, ועל רקע המצור החונק והרעב המחריף, הפכו מרכזי חלוקת הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה לשטחי קטל. כוחות ישראליים תוקפים שוב ושוב המוני אזרחים הנוהרים לחפש מזון. על פי נתונים שפרסמו ארגוני זכויות אדם וסוכנויות בינלאומיות, מאז תחילת עבודתו של המנגנון המשותף לחלוקת סיוע הומניטרי ב־27 במאי, טיפס מספר ההרוגים במרכזי חלוקת הסיוע ליותר מ־1,500 הרוגים, כולל 766 הרוגים שנהרגו בסמוך למרכזי חלוקת הסיוע, ו־288 אחרים שנהרגו במהלך התקפות על כבישים המובילים לשיירות הומניטריות של האו"ם וארגונים בינלאומיים.

אזרחים חוזרים לאוהליהם כשבידיהם שקי קמח, בסמוך למעבר זיקים בצפון הרצועה.

משרד הבריאות הפלסטיני דיווח כי מספר ההרוגים כתוצאה מפגיעה במבקשי סיוע הגיע ליותר מ־1,500 הרוגים, בנוסף ל־6,252 פצועים, ויותר מ־100 נעדרים. מראות ההרג והקטל חוזרים על עצמם. לדוגמא, לפי מקורות רפואיים ותיעודים מהימנים, טנקים ישראליים פתחו באש ב־17 במאי לעבר אלפי אזרחים עזתים בעת שהמתינו לשיירת משאיות המזון בח'אן יונס. כתוצאה מכך, 59 אנשים איבדו את חייהם, ו־221 אחרים נפצעו. ב־20 ביולי, 115 אזרחים נהרגו בתקיפה לכיוון המון שניסה להגיע למשאית עמוסה בסיוע, מתוכם 92 נהרגו מפגיעה ישירה.

לפי דו"חות ארגוני זכויות אדם, בין 27 במאי ל־21 ביולי נהרגו 1,054 עזתיים ו־4,891 נפצעו. האו"ם תיאר זאת כ־"תוצאה ישירה לכשל בהגנה על אזרחים והבטחת הגעת הסיוע בבטחה". מספר ארגונים בינלאומיים דרשו חקירה מקיפה בנושא הפגיעה במבקשי הסיוע, אותם תיארו כ־"אזרחים לא לוחמים הנמצאים במצב הומניטרי מסוכן מאד".

הרוגים ופצועים לאחר שנפגעו ליד מרכזי חלוקת סיוע בצפון רצועת עזה.

לאור תיעוד יותר מ־800 תקריות ירי או הפגזה לעבר נקודות חלוקת מזון מאז תחילת המלחמה, ולפי דווחים ומשקיפים ברצועה, דפוס חוזר זה של פגיעה הוא בעצם אחת מצורות מדיניות ההרעבה הכפויה הנחשבת כפשע מלחמה.

עדויות ששמעתי ממי שהגיעו למרכזי הסיוע מגלים שמה שקורה שם דומה ל־"משחקי הדיונון". חיילים ושכירי חרב יורים על מבקשי סיוע רעבים שלא קיבלו מזון מזה חמשה חודשים. נדמה כי חלק מהחיילים הישראלים מתענגים למראה האזרחים הנצורים והמורעבים, וכי הרעב הפך להיות נשק להשמדתם ולהוצאת תוכנית ההשמדה והעקירה נגד העם הפלסטיני לפועל.

מומחים סבורים שפתרון הסיוע חייב להתחיל בפיקוח בינלאומי קפדני, ובתקני בטיחות והגנה בתוך מרכזי הסיוע, ובשיתוף הקהילות המקומיות בניהול המרכזים כדי להימנע מפוליטיזציה והטיה. כמו כן, יש לפתוח בחקירות בינלאומיות עצמאיות לתקריות הירי ונפילת הרוגים בתוך המרכזים האלה, כדי למנוי פטור מעונש ולהבטיח מתן דין וחשבון. כמובן שישראל – בתמיכת ארצות הברית – מסרבת בתוקף לכל הפתרונות המבטיחים שמירה על חיי הפלסטינים והצלתם מרעב והרג.

הפיכת מרכזי הסיוע הכושלים למלכודת מוות היא כתם מוסרי שייזכר לעד. השמירה על חיי האזרחים העזתיים אינה מותרות, אלא חובה שאין להקל בה ראש. על העולם להתמודד עם האמת הכואבת: הסיוע ההומניטרי אינו רק מציל חיים, לעיתים הוא יכול לסיים אותם.