מרמאללה לעולם: שחאדה שלאלדה – יוצר הכינורות הפלסטיני

בסמטאות האבן של העיר העתיקה ברמאללה, בין ריח העץ הגולמי להדים המתכתיים של כלי העבודה, יושב האומן שחאדה שלאלדה בסדנה הצנועה שלו, שבה הוא מייצר כלי נגינה – כינורות, ויולות וצ’לוים. מן החלל הקטן הזה נולדת מוסיקה אחרת: עדינה, מדויקת, נושאת חתימה פלסטינית נדירה. בעמל ידיו מצליח שלאלדה להעניק חיים לכלי נגינה שמוצאים את דרכם ממעבה רמאללה אל במות ומכוני מוסיקה בארץ ובעולם.

שלאלדה החל את דרכו המוזיקלית בגיל 15 בעמותת "אלכמנג'אתי", שם למד לנגן על עוד. אך לא עבר זמן רב עד שקולו הרך והנוגה של הכינור, שהתנגן מחדרים סמוכים, כבש את לבו. הצליל העמוק, הקימורים העדינים – כולם הזמינו אותו לעולם אחר. לאחר שנה בלבד הניח את העוד, ובחר בכינור – בחירה שהפכה למסע חיים. מאז הוא הולך בעקבות הצליל ההוא, מסע שהוביל אותו לבסוף מן הנגינה אל מלאכת יצירת כלי הנגינה עצמם.

ההתחלה

במהלך הלימודים, נחשף שלאלדה למומחים מאיטליה, צרפת ובלגיה שהוזמנו על ידי עמותת "אלכּמנג'אתי" לתקן את כלי הנגינה של תלמידיה. הוא עמד מן הצד, מרותק לכל תנועה, לכל ליטוף עץ מדויק של ידיהם. הסקרנות גברה בו, והוא החל להיצמד אליהם, לצפות, לשאול, ללמוד. תחילה עסק בתיקון חלקים פשוטים – גשרים, מיתרים, קשתות – בכלים כמו כינור, עוד וצ'לו. אלא שכישרונו הטבעי ותשוקתו הבוערת לא נעלמו מעיניו של מייסד העמותה, רמזי רדוואן. הוא הבחין בניצוץ, ועודד את שלאלדה להעמיק במלאכה באופן מקצועי – כדי להפוך לבונה הכלים הקבוע של העמותה, ולשחרר אותה מן התלות במומחים זרים.

איטליה – תחילת המסע

בהזמנת אחד ממוריו יצא שחאדה שלאלדה למסע ראשון מחוץ לפלסטין – לפירנצה, איטליה, שם שהה שלושה חודשים גורליים. בעיר האור והאמנות יצר שני כינורות ראשונים משלו, והמעבר מתיקון ליצירה סימן עבורו תפנית: ממלאכת שיקום אל מלאכת בריאה. הצלחתו באיטליה פתחה בפניו דלתות חדשות – אחד ממוריו המליץ לו להמשיך את דרכו באוניברסיטת "ניו ארק" שבבריטניה, מהמוסדות היוקרתיים בעולם ללימוד בנייה ותיקון של כלי קשת.

ובעזרת קרן עבד אלמוחסן אלקטאן ועמותת אלכּמנג’אתי שלאלדה קיבל מלגה שאפשרה לו להגשים את חלומו. בשנת 2012 השלים בהצלחה את לימודיו וקיבל תואר ראשון בייצור ותיקון כינורות. כששב לפלסטין, הקים בית מלאכה משלו – מרחב קטן אך מלא נשמה, שבו נולדים כינורות, ויולות, צ’לי וקונטרבסים – כולם פרי ידיים פלסטיניות מדויקות, קשובות ונחושות.

כמו לידה

שלאלדה מתאר את הרגע שבו העבודה על כלי נגינה חדש מושלמת כ“לידה של תינוק” — תהליך אינטימי, מלא נשימה וחיים. כל כלי היוצא מסדנתו נולד מאפס: מן השרטוט הראשון והכנת התבנית, דרך גילוף העץ, ועד לשכבת הצבע האורגני שהוא מכין בעצמו. “הידיעה שמשהו שיצרתי במו ידיי יעבור מנגן לנגן, ישמח לבבות ויהפוך לחלק מזיכרון תרבותי — מעניקה לי אושר שאין לו שיעור,” הוא אומר.

התשוקה הזו ניכרת בכל תנועה שלו, בכל האזנה לצליל חדש שמצית בו רעיון ליצירה. זו מלאכה הדורשת הסתגרות, סבלנות אינסופית ודיוק כמעט מדיטטיבי — שילוב של ידע במוזיקה, באקוסטיקה, ובהבנת נשמתו של החומר. “לכל עץ יש אופי משלו,” מסביר שלאלדה. “והעץ הוא שמכתיב לאומן איך לגשת אליו, איך ללטף ואיך לחדור, עד שהוא מדבר.”

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר העומדים בפני יוצר כלי נגינה הוא מציאת חומרי הגלם הנכונים. שלאלדה מייבא עץ מייפל ואשוח מאירופה — ייבוא מיוחד מהרי האלפים הקפואים, שם גדלים עצים בעלי צפיפות גבוהה ועמידות יוצאת דופן לקור ולרוח. את העץ הוא מייבש באורך רוח, במשך למעלה מארבע שנים, עד שהוא מגיע למצב המושלם לעיבוד.

אך לצד מלאכת היצירה, ניצבים גם אתגרי השוק. יוקרתם של כלי שלאלדה עדיין מתנגשת במציאות הכלכלית: פלסטין אינה מוכרת בעולם כמרכז לייצור כלי נגינה, ובמיוחד לא כינורות. סוחרים באירופה ובארצות הברית מנסים לעיתים לרכוש את יצירותיו במחירים מגוחכים — לעיתים במחצית מערכם האמיתי. שלאלדה מסרב בעקשנות. הוא שומר על כבוד מלאכתו, על איכות העץ, ועל הערך של שלושה חודשי עבודה קפדנית בכל כלי.
כיום, מרבית לקוחותיו הם מוסיקאים פלסטינים — מן הגדה המערבית, מישראל, וגם מעמותת “אלכּמנג’אתי”, המקום שבו הכול התחיל.

אחד מרגעי הגאווה של שלאלדה הוא דירוגו במקום ה-20 מתוך 4000  בתחרות "קרימונה" לייצור כלי נגינה באיטליה. שלאלדה היה הערבי והפלסטיני היחיד מבין כל המשתתפים. בשנת 2023, הוא קיבל את פרס המצוינות במגזר התרבות הפלסטינית מטעם קרן "אל-תעאוון", כאות הוקרה על יצירתו ונחישותו לפיתוח האומנות והיצירה בפלסטין.

שלאלדה מדגיש כי השתתפות בתחרויות ותערוכות מעניקה ליוצרים הזדמנות להחליף חוויות, ומעלה על נס את שמה של פלסטין ונוכחותה בעולם בתעשיית כלי הנגינה. 

מייד אין פלסטין

במהלך לימודיו בבריטניה, שלאלדה לא הרגיש שהכלים שהוא ייצר הם באמת "תוצרת פלסטין", ואילו בסדנה שלו ברמאללה הוא חש גאווה כשהוא כותב על כל כלי "תוצרת פלסטין", מכיוון שהוא חי את המציאות הפלסטינית ומתמודד עם הקשיים היומיומיים בשינוע ורכישת חומרי גלם, ומוכיח שאיכות בינלאומית אפשרית למרות הנסיבות הקשות. שלאלדה מתעקש שהפלסטינים אינם רק צרכנים, אלא יצרנים שיש להם יצירות ייחודיות למרות כל האתגרים הפוליטיים והכלכליים.

יצירה בזמן המלחמה

למרות התנאים הקשים וההגבלות ההולכות וגוברות על חופש התנועה, המוסיקה ממשיכה למצוא את דרכה אל חייהם של הפלסטינים. "נגנים מאזורים שונים — מהגדה המערבית, מהשטחים שממערב לקו הירוק, ואף מעזה — פונים אליי כדי לתקן את כלי הנגינה שלהם," מספר שלאלדה. "אבל מאז פרוץ המלחמה, הכול נעצר. מספר המחסומים שהצבא הציב גדל, ונסיעות שבעבר ארכו שעה בלבד נמשכות כעת שעתיים ויותר. מוסיקאים מתקשים להגיע לרמאללה, ולכן רבים מהם מוותרים על תיקון הכלים."

במקום זאת, שלאלדה מתמקד בייצור כלי נגינה חדשים עבור מוסדות מקומיים, בהם “אלכּמנג’אתי” ו"מכון אדוארד סעיד למוסיקה", וגם מקבל הזמנות מחו"ל — בעיקר מארצות הברית. אך מאחורי העשייה הזו שוכן כאב עמוק. "הרבה מוסיקאים הפסיקו לנגן מאז תחילת המלחמה," הוא אומר. "אבל בעיניי, מוסיקה מעולם לא הייתה מותרות. היא מעשה של עמידה איתנה, של התנגדות. זו השפה שבה אנחנו מביעים את הכאב שלנו — ואת האחיזה שלנו בחיים ובמולדת."