נהגת האמבולנס הראשונה בחברון: "כל שנייה בדרך קריטית"

סנדרה ראמי (27) סיימה את לימודי הסיעוד שלה בשנת 2020 והחלה לעבוד בבית החולים “אל-אהלי” בחברון. בשנת 2022 קיבלה רישיון נהיגה באמבולנס והפכה לנהגת האמבולנס הראשונה באזור חברון. מאז, היא מקדישה את הידע, המיומנויות והניסיון שצברה לשירות הקהילה ולמתן עזרה ראשונה במסירות מלאה. מתוך רצון להעמיק ולהתמקצע, השלימה לימודי תעודה מתקדמים בתחום העזרה הראשונה – הפיזית והנפשית – וכן הכשרה בטיפולים פליאטיביים.

“בחרתי במקצוע הזה כי אני אוהבת אתגרים שדורשים מהירות, חדות ודיוק בקבלת החלטות. אני נמשכת במיוחד למצבי חירום שמחייבים תגובה מיידית וחשיבה צלולה תחת לחץ. בעיניי, מתן סיוע רפואי ברגעים הקריטיים ביותר אינו רק עבודה, אלא חוויה אנושית טעונה באחריות עמוקה לחיי אדם”. היא מוסיפה: "באופן כללי, רמת שירותי האמבולנס בדרום חברון טובה ואנו מגיבים ביעילות למצבי חירום. אנו מחויבים לעקרונות רפואיים בסיסיים ולהגעה מהירה לפצועים, אך תמיד יש מקום לשיפור – בעדכון הציוד, בהעמקת ההכשרה המקצועית ובחיזוק המודעות הקהילתית לעזרה ראשונה”.

כשהיא נשאלת על ההכשרה המקצועית והמעבר מהלימודים לעבודה בשטח, היא אומרת: "זה היה מאתגר מאוד. הקושי הבולט הוא ההתמודדות עם מצבים פתאומיים ובלתי צפויים, כאלה שאין להם תסריט מוקדם. במיוחד באיזור שהוא תחת כיבוש כמו הגדה המערבית. "אבל דווקא הרגעים האלה דוחפים אותי להשתפר, מחזקים את הביטחון המקצועי שלי ומעוררים בי יוזמה וחשיבה יצירתית”.

הפעם הראשונה מאחורי הגה האמבולנס

הרגע שבו נהגה סנדרה לראשונה באמבולנס היה עבורה רגע מכונן. “הנהיגה ברכב אמבולנס אינה רק פעולה טכנית, אלא עניין של חיים או מוות. מהרגע שאני אוחזת בהגה ויוצאת לכביש, כל כולי במיקוד מוחלט – האיתותים, הפניות, הנהגים סביבי, תנאי הדרך וכל אפשרות שעלולה להתפתח. אני חשה מרוץ מתמיד נגד הזמן עד להגעה עם המטופל לבית החולים. האתגר הגדול הוא לשמור על שליטה, לא להיכנס לפאניקה, ובעיקר לא לסכן אף אחד ממשתמשי הדרך”.

לדבריה, הכביש רחוק מלהיות מרחב בטוח: “יש פקקים, מחסומי קבע וכאלה שהצבא מקים בהפתעה, לפעמים יש גשם או תנאי ראות קשים, ולעיתים נהגים אינם מפנים דרך לרכב האמבולנס גם כשהסירנה פועלת. ברגעים כאלה נבחנות היכולת שלי לשלוט בעצבים, לשמור על קור רוח ולקרוא את הדרך בעין מקצועית”.

על הרגעים הרגישים ביותר היא מספרת: “הכול מתרחש במהירות בתוך הרכב – קולות המכשירים הרפואיים, נשימות המטופלים, קריאות מצוקה והנחיות דרך הקשר. ובכל זאת מצפים ממני להקשיב, להגיב ולהוביל בביטחון. אלה רגעים טעונים פחד, אחריות, אדרנלין וגם גאווה בו־זמנית. כשאנחנו מגיעים ליעד בשלום, ברור לי שכל שנייה בדרך הייתה קריטית”.

לצד הדרישה לשמור על מיומנות וקור רוח, מדגישה סנדרה כי עליה להיות מהירה, אינטואיטיבית וגמישה, ובעלת חוסן פיזי ונפשי. “השילוב בין הניסיון שלי כסיעודית לבין הנהיגה באמבולנס מאפשר לי לראות את התמונה המלאה – מהנהיגה הבטוחה, דרך התערבות רפואית מדויקת, ועד מתן תמיכה נפשית ראשונית למטופל ולבני משפחתו במצבים הומניטריים קשים”.

לדבריה, עבודתה סללה דרך גם לנשים אחרות. “מאז שהתחלתי לעבוד כנהגת אמבולנס, נשים רבות פנו אליי. חלקן כבר הוציאו רישיון נהיגה לאמבולנס בעצמן. זה ממלא אותי גאווה ומוכיח שנשים יכולות להשתלב בכל תחום – גם בכזה שנתפס כקשה, גברי או לא מוכר”.

סנדרה מתארת תגובות מעורבות מהסביבה: “היו מי שעודדו והאמינו בי מהרגע הראשון, והיו גם מי שדחו את הרעיון לחלוטין. אבל הדחייה לא עצרה אותי – היא חיזקה בי את הרצון להוכיח את עצמי”.

היא נזכרת במשימה הראשונה שלה בשטח: “מדובר היה באישה בהריון עם סיבוכי לידה, שסירבה להיות מטופלת בידי גבר. הרגשתי אחריות כפולה. בזכות הניסיון שלי הצלחתי להרגיע אותה, לזכות באמונה וללוות אותה עד הלידה. זו הייתה חוויה שהבהירה לי שנוכחות נשים בתחום הזה היא הכרח, לא מותרות”.

“לצד האתגרים של מצבי חירום וקבלת החלטות מהירה תחת לחץ, לא נתקלתי בקשיים שנבעו ממחסומי צבא או מהגבלות ביטחוניות. מרבית האתגרים היו סביב השאלה כיצד להעניק את הטיפול הטוב ביותר בתנאי השטח”.

חזון לעתיד

סנדרה חולמת להשתלב ביוזמה לפיתוח מערך אמבולנסים פלסטיני מודרני ולהקמת תוכניות הכשרה ייעודיות לנשים. “כל יום במקצוע הזה הוא הזדמנות להצלת חיים. האתגרים אינם מכשול, אלא דרך לצבירת ניסיון. המסר שלי למי שעובד בתחום או שוקל להיכנס אליו הוא פשוט: אל תפחדו, האמינו בעצמכם, וזכרו שלעתים תחושת הביטחון של המטופל חשובה לא פחות מהטיפול עצמו”.“מהרגע הראשון משפחתי תמכה בי. בעלי, ואסל, האמין בי ועודד אותי להמשיך. גם כשחלק מהסביבה דחה את הבחירה, התעקשתי להמשיך, לרדוף אחר החלום ולהוכיח את כישוריי”.