סבתא, אני והנכבה

כשבני משפחתי מתכנסים בבית סבא וסבתא בכל יום שישי, יש טקס אחד שלא השתנה עם השנים. אנחנו מתיישבים יחד סביב השולחן, מניחים בצד את מסכי הטלפונים, את החדשות ואת הרעשים שליוו אותנו לאורך השבוע, ונשאבים אל הסיפורים שסבתי מספרת.

מאז ומתמיד משך אותי הניצוץ שהופיע בעיניה כשהחלה לדבר על ילדותה. "זאת סבתא מחיפה", נהגתי לומר כשהצגתי אותה לאחרים, אף ששורשי המשפחה נטועים עמוק באום אל־פחם. חיפה נותרה עבורה הרבה יותר ממקום מגורים לשעבר; היא הייתה זיכרון, חלום שלא התממש, ופצע שמעולם לא נסגר באמת.

ערב אחד, בעוד ריח הקפה ממלא את החדר, ביקשתי ממנה לקחת אותנו לשם — אל הימים שקדמו ל־1948. היא חייכה קלות, וכמו מי שפותחת תיבה ישנה של זיכרונות, החלה לספר.

סבתי, תמאם חסן נסראללה, נולדה בשנת 1943 באום אל־פחם והייתה השישית מבין ילדי המשפחה. כשהייתה בת ארבע עברה המשפחה לחיפה, שם עבד אביה והתפרנס. את שנות ילדותה בילתה בבית אבן לבן גדול, ששרידיו ניצבים עד היום סמוך לבית החולים רמב"ם. בבית התגוררו כמה משפחות פלסטיניות, וכל אחת מהן אכלסה חדר משלה. וילונות בד פשוטים שהיו תלויים בין החדרים שימשו כמחיצות והעניקו לדיירים מעט פרטיות בתוך המרחב המשותף.

חיוך חולמני מתפשט על פניה של סבתי כשהיא חוזרת בזיכרונה אל אותם ימים. "אני זוכרת את וילונות הבד שכיסו את פתחי החדרים, ואת קולות הכחכוח שהגברים היו משמיעים לפני שנכנסו הביתה", היא אומרת. בעיניה, הזיכרונות האלה מזכירים סצנות מתוך סדרת הדרמה הסורית "באב אל־חארה" – עולם של שכנות קרובה, דלתות פתוחות וחיים משותפים.

למרות הפשטות שאפיינה את החיים באותם ימים, היא זוכרת בעיקר את תחושת הקרבה בין הדיירים. המשפחות חלקו ביניהן את המתקנים והשירותים שבבניין, והיחסים התבססו על שיתוף פעולה, עזרה הדדית ותחושת שייכות. כל הדיירים היו פלסטינים, והמרקם החברתי שנוצר ביניהם שיקף את אורח החיים ששרר בחיפה הפלסטינית שלפני הנכבה. משפחות רבות חיו תחת אותה קורת גג, אך הצפיפות לא יצרה ריחוק; להפך, היא חיזקה את תחושת הקהילה והסולידריות.

אביה של סבתי התפרנס ממסחר בעופות וביצים. לעיתים הייתה מתלווה אליו לאזור הדר, כשהיא אוחזת בידה ביצה סדוקה ומרגישה, כפי שהיא מתארת בחיוך, "כאילו כל העולם נמצא בידיים שלי". בית המשפחה שכן סמוך לים, והחוף היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה. היא נהגה ללכת אליו עם אחיותיה הגדולות, להשתכשך במים ולצוף בעזרת מצוף, משום שעדיין לא ידעה לשחות.

כשהיא מדברת על שכונת הדר של אותם ימים, קשה לזהות בתיאוריה את האזור המוכר כיום. בזיכרונה, היה זה מרחב פתוח של גבעות, עצים ועשבים. "הכול היה ירוק", היא מספרת. "האזור היה הררי ומלא טבע. עוד לא היו בו כל הבתים והחנויות שיש היום. עם השנים הכול השתנה, והאופי של המקום השתנה איתו".

סבתי מספרת על אותם ימים כאילו חלפו רק אתמול. היא זוכרת את פרטי הלבוש, את המנהגים, את החגים ואת המפגשים המשפחתיים בדיוק מעורר השתאות. ואנחנו, הנכדים, יושבים סביבה ומקשיבים מרותקים, כאילו מדובר בתסכית רדיו ישן. בדמיוננו מתעוררות לחיים התמונות שהיא מתארת: רחש הגלים, צחוק הילדים ברחובות, פניה של סבתא כשהייתה ילדה, ודמותו של אביה, חסן, שדאג ללא הרף לבנותיו.

יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם היא זוכרת משהו מאירועי הנכבה. לרגע השתררה שתיקה. אחר כך אמרה בפשטות: "העיר השתנתה". בשנת 1948 החלה לשמוע קולות ירי מעל גגות הבתים. בזיכרונה, שוטרים פלסטינים ניסו להגן על העיר בעוד המתח והחרדה הלכו וגברו. ככל שהקרבות התקרבו, הבין אביה שעליו לקבל החלטה. מתוך חשש לחיי בנותיו, החליט לעזוב את חיפה ולשוב עם משפחתו לאום אל־פחם.

זו לא הייתה החלטה קלה. חמישה ימים לפני נפילת חיפה שכרה המשפחה משאית קטנה והעמיסה עליה כל מה שניתן היה לקחת: ארון הבגדים של האם, מזרנים, כלי מטבח וחפצים שהיו חלק מחיי היומיום שלהם. הבית, על זיכרונותיו וחלומותיו, נותר מאחור.

העזיבה הייתה פתאומית וכואבת. כמו משפחות רבות אחרות, גם הם האמינו שהיעדרותם תהיה זמנית ושהם ישובו בתוך זמן קצר. לכן השאירו מאחוריהם חלק גדול מחייהם, מתוך הנחה שהדלת תיפתח בפניהם שוב. אבל היא לא נפתחה. עד היום זוכרת סבתי את רגעי העזיבה. את הפחד, את הבלבול ואת אי־הוודאות שליוו את הדרך חזרה. בתוך ימים ספורים התחלפו החיים שהכירה בחיפה במציאות חדשה שנכפתה על משפחתה בעקבות הנכבה.

טעמה המר של הפליטות

בדרכם חזרה לאום אל־פחם עברה המשפחה דרך הכפר אל־לג'ון, שם התגוררה אחותה הנשואה של סבתי. אביה ניסה לשכנע אותה ואת בני משפחתה להצטרף אליהם. "בואו איתנו", הפציר בהם, "הסכנה מתקרבת וחיפה עומדת ליפול".

אלא שתושבי אל־לג'ון התקשו להאמין שהמצב חמור עד כדי כך. הם ניסו להרגיע אותו וביקשו ממנו להישאר. "חיפה לא תיפול", אמרו בביטחון. איש מהם לא ידע עד כמה מהר עתידים הדברים להשתנות.

ימים ספורים לאחר מכן נפלו אל־לג'ון ואל־מנסי. תושביהם נעקרו והתפזרו לכל עבר. חלקם מצאו מקלט בג'נין ובשכם, אחרים המשיכו לסוריה וללבנון. משפחתה של סבתי הייתה בין הבודדים שהצליחו לשוב אל קרוביהם באום אל־פחם.

גם לאחר שחזרו לאום אל־פחם, אי־הוודאות לא שככה. זמן קצר לאחר מכן הוצע לאביה של סבתי לעבור לשכם ולהתחיל שם חיים חדשים, הרחק מהמלחמה. הוא סירב. מבחינתו, מעבר כזה היה כרוך בוויתור נוסף — על האדמה, על המקום ועל תחושת השייכות. הוא לא רצה להפוך לפליט בעיר אחרת.

אלא שהחזרה לאום אל־פחם לא סימנה חזרה לשגרה. המשפחה נאלצה להתחיל את חייה מחדש לאחר שהותירה מאחור בית, רכוש וזיכרונות שנצברו לאורך שנים. כדי לפרנס את בני משפחתו פתח אביה של סבתי מכולת שכונתית קטנה, בעוד חלק מנשות המשפחה עסקו בתפירה כדי להוסיף להכנסה הדלה.

באותם ימים הפכה אום אל־פחם למקום מפלט עבור משפחות רבות שנמלטו מהמלחמה ומהגירוש. עקורים שהגיעו ללא רכוש וללא קורת גג הקימו אוהלים ומבנים ארעיים בגינות, בשדות ובצל עצי השקד. החיים היו קשים, והמחסור הורגש בכל תחום. נשים טחנו חיטה באבני ריחיים ואפו פיתות בטאבונים מאולתרים, בעוד הגברים חיפשו כל עבודה מזדמנת שתאפשר להם לכלכל את משפחותיהם.

עבור רבים מהם, אלה היו הימים הראשונים של חיים חדשים שנכפו עליהם — חיים שנבנו מתוך אובדן, אך גם מתוך נחישות לשרוד.

למרות המציאות הקשה, רוח הסולידריות נכחה מאד בקרב האנשים. סבתי נזכרת בכך: "אנשים נהגו לחלוק פת לחם בשעות הערב. אף אחד לא נטר טינה לרעו". לפי סבתי, האהבה והסולידריות ששררו בין האנשים היוו תמיכה אמיתית שעזרה להם לעמוד בפני אתגרי העקירה ובניית חייהם מחדש.

אך עבור משפחתה של סבתי, הנכבה לא הסתיימה עם העזיבה מחיפה. השנים שלאחר מכן עמדו בסימן המשטר הצבאי שהוטל על האזרחים הפלסטינים בישראל, והביא עמו הגבלות חמורות על חופש התנועה, התעסוקה והמסחר.

אביה של סבתי נדרש לקבל היתרים מיוחדים כדי להגיע לעבודתו בחיפה, בעוד שאר בני המשפחה נותרו באום אל־פחם וחיו תחת מציאות של עוצר, פיקוח מתמיד וחשש תמידי ממעצר. לצד הפגיעה בחופש התנועה, התמודדה המשפחה גם עם קשיים כלכליים משמעותיים שנבעו מן ההגבלות שהוטלו על המסחר ועל מקורות הפרנסה.

במהלך אותן שנים נעצר אביה של סבתי והוכה כמה פעמים. לעיתים היה זה בעקבות הפרת עוצר, אך פעמים אחרות בשל פעילותה של בתו, שנהגה להבריח בדים ממדינות ערב אל תוך הארץ. אף שהוא עצמו נשא בעונש, בני המשפחה ידעו היטב כי החשדות והרדיפות נקשרו לא פעם למעשיה. עבורם היו אלה שנים של אי־ודאות, פחד והשפלה מתמשכת — שנים שהותירו חותם עמוק בזיכרונם והפכו לחלק בלתי נפרד מסיפור חייהם תחת המשטר הצבאי. לצד הזיכרונות הקשים, ישנו סיפור אחד שסבתי מספרת תמיד בחיוך ובשמץ של גאווה. זהו סיפורו של "הרובה האנגלי" שהיה שייך לאביה.

לאחר הטלת המשטר הצבאי הורו הרשויות לתושבים הערבים למסור את כלי הנשק שהיו ברשותם. אביה של סבתי סירב להיפרד מהרובה הישן שלו. בעיניו, לא היה זה רק כלי נשק, אלא סמל לכבוד, לעצמאות וליכולת להגן על עצמו ועל משפחתו.

לדברי סבתי, הוא החביא את הרובה במקום מסתור בטוח, וכשנשאל מדוע אינו מוסר אותו, נהג להשיב: "הרובה הזה הוא הנשמה שלי. אני לעולם לא אוותר עליו". עשרות שנים חלפו מאז, אך המשפט הזה נותר חקוק בזיכרונה — עדות לעקשנותו, לגאוותו ולתחושת האובדן שנשאו רבים מבני דורו גם שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה.

געגוע בלתי פוסק

עיניה של סבתי, תמאם, עדיין בורקות בכל פעם ששמה של חיפה עולה בשיחה. למרות שחלפו עשרות שנים, היא ממשיכה לחלום על ביקור בבית האבן הגדול שבו בילתה את ילדותה — הבית בעל שבעת החדרים שנשאר חקוק בזיכרונה. נדמה שחלק ממנה עדיין מהלך במסדרונותיו, בין הווילונות שהפרידו בין החדרים ובין קולות השכנים שהיו פעם חלק בלתי נפרד מחייה.

ובכל זאת, לצד הגעגוע, יש בה גם השלמה מסוימת. במבט לאחור, היא רואה בחזרה של המשפחה לאום אל־פחם רגע מכריע שעיצב את גורלם. ההחלטה לעזוב את חיפה ולהישאר באום אל־פחם הצילה את המשפחה מן הגורל שפקד רבים מקרוביהם ומבני עמם, והבטיחה את המשכיותה של המשפחה במקום שבו שורשיה נטועים עד היום.

כך מסתיימות בדרך כלל שיחות יום השישי שלנו — בתערובת של געגוע וגאווה, אובדן והישרדות. סבתי מתגעגעת לחיפה, לבית שנשאר מאחור ולילדות שנקטעה, אך היא אינה מספרת את סיפורה רק כסיפור של אובדן. מבחינתה, זהו גם סיפור של עמידה, של שייכות ושל הישרדות.

"אני מתגעגעת לחיפה", היא אומרת, "אבל הנחמה שלי נמצאת כאן". ואז, כמעט תמיד, היא מוסיפה את המשפט שמסכם את סיפור חייה כולו: "ביקרתי בארצות רבות, אבל אני מוצאת נחמה רק על אדמות אום אל־פחם. כאן המשפחה שלי, וכאן הכבוד שלי."