סיפורו של רופא הילדים עבדאללה עווד שנרצח לעיני מטופליו 

"לא זכיתי לשתות איתו את כוס הקפה האחרונה", אביו של ד"ר עווד נפרד

כמדי בוקר, מתעוררת התקשורת הישראלית לכותרת חדשה על מקרה רצח נוסף בחברה הערבית. עבור הציבור הרחב, אין מדובר בחדשות של ממש, אך עבורנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, זהו סיוט מתמשך המחלחל בכל היבטי חיינו. אפשר להבין את עומק התהום כאשר אנו מופתעים מהיעדר קול היריות במשך יממה. להלן נתון להמחשה: מאז תחילת שנת 2025, 46 בני אדם מהחברה הערבית נרצחו.

ד"ר עבדאללה עווד, נולד בשנת 1995, היה איש משפחה מסור, בן זוג אוהב, ואבא לשני ילדים קטנים – פעוט בן ארבע, ותינוקת בת שנה. המנוח התווה את מסלול חייו בעמל רב ובנחישות, החל בבית הספר היסודי בכפר הולדתו, מזרעה, ולאחר מכן בתיכון מאר אליאס בכפר אעבּלִין, ולבסוף בירדן, שם השלים את לימודי הרפואה. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, חזר ד"ר עווד ארצה, עבר את הבחינה הממשלתית, ופרח במקצוע שכה אהב.

הוא היה בעיצומה של ההתמחות ברפואת משפחה וילדים, נע בין סטאז' בקופת חולים כללית, לעבודה בבתי החולים רמב"ם וגליל מערבי, ובין מרפאות קהילתיות. העתיד היה לפניו. ואז, ביום גורלי אחד, נכנס רעול פנים למרפאה בכפר יאסיף, בלב ההמולה היומיומית, וירה בו למוות.

אביו של ד"ר עווד, קאסם עווד, משחזר את היום האחרון בחייו. "בני גר בשכונה סמוכה. כמו בכל בוקר, הסתובבתי עם הקלנועית שלי ברחובות. בדרך כלל, כשהוא היה שומע את רעש המנוע, הוא היה יוצא אל המרפסת וקורא לי: 'עלה, אבא, בוא נשתה קפה יחד'. ואם לא הספיק, היה מתקשר. באותו בוקר פגשתי אותו ברכב עם קרוב משפחה. הוא סיפר לי שהוא מסיע אותו לבית החולים גליל מערבי ולסידורים רפואיים נוספים, ואז ימשיך למרפאה בכפר יאסיף. בירכתי אותו לשלום, בלי לדעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו."

הוא נושם עמוק וממשיך, "זה קרה ביום שני. אצלנו, המוסלמים, יש מצווה לצום בימי שני וחמישי. חזרתי הביתה מוקדם כי הייתי בצום. אשתי ואני סיימנו את האפטאר, שתינו קפה והתיישבנו מול החדשות. דיווחו על חמישה אזרחים ערבים שנרצחו באותו יום. אמרתי לה: 'תראי, חמישה נרצחים ביום אחד. כמה זה אכזרי, כמה זה כואב למשפחות שלהם'. ליבנו נשבר מול המסך, אבל לא דמיינתי שהבן שלי יהיה הקורבן השישי."

מאוחר יותר באותו ערב, צלצל הטלפון. "אמרו לי שעבדאללה נפצע. ניסו להקל עלינו, לטפטף את האסון בעדינות, אבל אני לא יכולתי לחכות. נסעתי מיד לבית החולים גליל מערבי. כשהגעתי, הבנתי שהוא נרצח ביריות. עבדאללה שכב שם, על השולחן, עם חיוך על פניו – כמו שתמיד היה בחייו. אף פעם לא עצוב, תמיד עם חיוך. הבטתי בו, נשמתי עמוק, ושמתי את מבטחי באלוהים. אמרתי רק דבר אחד: 'אלחמדולילה' – תודה לאל על כל דבר."

למרות הקושי, האב קאסם, עוצר לרגע, נושם עמוק, שותק לכמה שניות, ואז ממשיך בקול חנוק, רווי כאב: "תודה לאל. זהו גורלו וגורלנו. אנו מאמינים שבעת לידתנו, אלוהים קובע לנו מראש גם את מועד פטירתנו. יחד עם זאת, הדבר שמכאיב לי ושובר את ליבי יותר מכל זו הדרך בה עבדאללה נלקח מאיתנו. עבדאללה היה אדם טוב, אדם שאהב את כולם, וכל מי שהכיר אותו אהב אותו בחזרה. מאז מותו, אנשים הגיעו לנחם אותנו מכל רחבי הארץ. אני מקבל שיחות תנחומים גם מירדן וממדינות נוספות בעולם. זה מחזק ומנחם אותי, אבל שום דבר לא יחזיר לי את בני האהוב. מיום הירצחו, אני מרגיש שהם לקחו ממני חלק בלתי נפרד מהנשמה שלי, משהו שנקרע ממני לעד".

האב, שלא סיים את לימודיו בבית הספר, מתמלא בגאווה כשמדובר בבנו – זה שהגשים את החלום שהוא עצמו לא הצליח לממש. הוא נזכר איך, כנער, חלם להמשיך ללימודים גבוהים, אבל המציאות דחקה אותו לכיוונים אחרים. "לא הייתה לי האפשרות ללמוד, אבל נשבעתי שלילדים שלי יהיה עתיד אחר," הוא מספר "כשהייתי נער, מלא במוטיבציה ותוכניות לעתיד, חלמתי לרכוש השכלה גבוהה בחו"ל, ולבנות לעצמי עתיד טוב יותר. כשסיפרתי לאבי על החלומות שלי, קיוויתי שהוא יוכל לעזור לי ולתמוך בי כדי שאגשים אותם. אבל גדלתי במשפחה ענייה מאוד, שנאבקה כדי לשרוד את היום-יום. אבי הביט בי בעצב, ואמר לי את המשפט שלא אשכח לעולם: 'בני, אין לי כסף כדי לשלוח אותך אפילו לנתב"ג'. אז המילים שלו צבטו לי, אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. עבדתי קשה, והתמדתי, ולבסוף הצלחתי. הפכתי לקבלן מצליח, ואף כיהנתי כראש מועצה מקומית במשך שלוש קדנציות. אבל החלום ההוא, שבער בי כנער, המשיך ללוות אותי לכל אורך הדרך. כשראיתי את עבדאללה גדל והופך לגבר צעיר, ידעתי שהוא יהיה זה שיגשים אותו במקומי. רציתי שהוא יצליח בכל מה שאני לא הצלחתי להשיג, שהוא יגיע רחוק ויממש את הפוטנציאל שלו במלואו. והוא אכן עשה זאת, בגאווה גדולה. אבל לצערנו, החלום שלו, כמו גם חייו, נגדעו באכזריות בטרם עת".

האב משתתק לרגע, מניח את ידיו על ברכיו, ואז מרים שוב את מבטו ומוסיף: "כמו כל אדם בחברה הערבית, גם אנחנו, בני משפחתי ואני, משוחחים כבר שנים רבות על גל האלימות והרציחות המזעזעות שמטלטלות את הקהילה שלנו. בכל פעם ששמענו על עוד צעיר שנרצח, על עוד משפחה שהתפרקה ברגע אחד, הלב שלנו נקרע יחד איתם. ישבנו יחד, דיברנו על זה, ניסינו להבין איך יכול להיות שהחיים שלנו הפכו לזולים כל כך, איך הגענו למצב שבו דם נשפך ברחובות שלנו באופן יומיומי. אבל גם בתוך כל הדאגה, בתוך כל הפחד, מעולם, אפילו לא בחלומותיי הגרועים ביותר, לא דמיינתי שהטרגדיה הזו תגיע עד לפתח ביתנו, שיום אחד אני אהיה האב שיושב ומספר על הבן שלו בזמן עבר".

למרות הכאב הנורא המלווה אותו, אביו של ד"ר עבדאללה עווד מסיים את דבריו בתקווה עמוקה: "אני מקווה בכל ליבי שמילותיי יגעו בלבבותיהם של כל בני האדם, ויעוררו בהם יראת שמיים. אני מתפלל שיבינו את ממדי האסון שמעשיהם חוללו. כמה בתים נהרסו, כמה משפחות איבדו את היקר להן מכל, וכמה לבבות כואבים ושבורים זועקים לשמיים בעקבות הירצח בני. במזרעה, כפר הולדתו, ובכוכב אבו אל-היג'א, עיר הולדתה של אשתו. ילדיו הקטנים סובלים סבל נורא. עבדאללה תמיד התפלל שאלוהים ידריך את האנשים לדרך הישרה, שיבחרו בדרך הנכונה ויפסיקו את מעגל האלימות. אני מקווה שזעקתו תישמע, ושיבינו את הצורך בשינוי".

מקרי הרצח היומיומיים, הסחיטות האכזריות, והחיסולים הפתאומיים הפכו לשגרה שמאיימת לכלות את כל מה שנשאר. רצח ד"ר עבדאללה עווד הוא רק דוגמא אחת.

למרות תוכניות ממשלתיות, כגון "תוכנית 549", שנועדה להתמודד עם תופעת האלימות בחברה הערבית, המציאות נותרה עגומה. בשנת 2024 נקטפו חייהם של 237 קורבנות, ושנת 2023 הסתכמה ב־244 רציחות. אף על פי שישנו ניסיון להילחם בתופעה ולחזק את הביטחון האישי, רבים תוהים אם הפתרונות המוצעים מספקים מענה אמיתי. "אנחנו חיים בתוך סיוט מתמשך", אמר בקול חנוק אחד מתושבי מזרעה, קרוב משפחתו של ד"ר עווד, "המשטרה מגיעה תמיד אחרי הרצח, אך איפה היא הייתה קודם לכן? איך זה ייתכן שישנם כל כך הרבה כלי נשק ברחובות?"

משפחתו של ד"ר עווד זועקת מתוך הכאב, ומבקשת שלא לתת לזעזוע לחלוף, אלא לראות ברצח הנורא של יקירם קריאת השקמה דחופה המחייבת פעולה. "איננו רוצים שזכרו יימחה, שיירשם כעוד מספר חסר פנים בסטטיסטיקה המזעזעת", אומרת אחותו בדמעות. "אנו מתחננים שהרצח של עבדאללה יהווה נקודת מפנה, רגע מכונן שבו החברה שלנו תתעורר משינה ותדרוש שינוי אמיתי ועמוק. אם לא נשמיע את קולנו עכשיו, אם לא נזעק לשינוי, מי יודע מי יהיה הקורבן הבא? מי עוד ישלם בחייו את מחיר האלימות הזו?"

נג'מה חג'אזי- עיתונאית חוקרת