עבור פלסטינים, הגשמה עצמית היא פריווילגיה שלא יכולים להרשות

לחלום ולהגשים חלומות בארץ שלנו — זו לא פריבילגיה, זו הרפתקה של ממש, טעונה בסיכונים ובירוקרטיות שצריכה קרקע יציבה במציאות של אי יציבות מתמשכת. צעירים פלסטינים לא מחפשים "הזדמנויות" הם מחפשים פתח מילוט.

בתוך המציאות הזו פרח טוביילה היא מפיקת סרטים פלסטינית שעברה מעיר הולדתה שכם לעיר הגדולה ראמאללה, בין מגבלות השליטה הצבאית הישראלית, לבין מגבלות הקודים החברתיים השמרניים, לבין הרצון לפרוץ.

הסיפור של פרח הוא סיפור של חלומות קטנים שנאבקים לשרוד בתוך טבעת חונקת של מגבלות. הכיבוש מציב מחסומים, והקודים החברתיים מהדקים את הלפיתה. במאבק הזה, פרח אינה לבד. זהו המסלול שכמעט כל צעירה פלסטינית נאלצת לעבור, כדי למצוא לעצמה מקום במרחב שלא תמיד מוכן להקשיב לקולה. במציאות כזו, עצם היכולת לחלום, וההתעקשות לחיות בלהט ובנחישות, הן מהפכה של ממש.

"אני זוכרת היטב את הרגע שאבא שלי אמר לי: 'אני לא אעמוד בדרכך, גם אם אני לא תמוך בבחירה שלך'. משם התחיל האתגר הכי גדול בחיים שלי," מספרת פרח.
היא מתארת את המעבר משכם לרמאללה, אחרי שסיימה תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת א־נג'אח. למרות התנגדות ההורים, היא קיבלה את התנאי שהם הציבו: לחזור הביתה כל יום — מרמאללה לשכם. ארבע שעות בדרכים ביום לא הרתיעו אותה. מבחינתה, זה היה הצעד הראשון בדרך לעצמאות, היא מספרת ל"סברה".

"פתאום נדחפתי למערכת הפטריארכלית, כאילו אין לי קול משלי"

טובּיילה עבדה תחילה בתחנת טלוויזיה במשך שלוש שנים, אך היא לא מצאה את תשוקתה שם. היא חיפשה מקום שיכול להכיל את רעיונותיה ומחשבותיה, ולא ידכא אותם. היא עברה בין חברות הפקה שונות וסירבה להישאר במקומות שבהם היא לא מצאה את עצמה. טובּיילה מעולם לא היססה לעזוב מקום עבודה כדי למצוא הזדמנויות חדשות שיובילו אותה לעבר המרחב אליו היא שואפת להגיע. 

אחרי שכבר הפכה לשם מוכר בתחום ההפקות בפלסטין, פוטרה טוביילה באורח שרירותי מאחת מתחנות הטלוויזיה שבהן עבדה, בעקבות השעיית פעילות התחנה במהלך המלחמה בעזה ב־2019.

היא פתחה במאבק מול מנהל חברת ההפקות, בדרישה לקבל את הפיצויים והזכויות הסוציאליות שמגיעות לה על פי חוק — אבל נתקלה בחומה אטומה. במקום להשיב לה, המנהל בחר לפנות דווקא לאביה ולערב אותו בסיפור.

"פתאום מצאתי את עצמי שוב במערכה פטריארכלית, כאילו אין לי קול משלי," היא אומרת. "גדלתי בחברה שמרנית. תמיד הייתי צריכה להצדיק את הבחירות שלי ולהגן על העצמאות שלי. בחרתי לחיות ולעבוד לבד, הרחק מהמשפחה. נלחמתי בחברה המסורתית ובכיבוש במקביל — ונאבקתי כל הזמן גם על הזכות לחלום."

טובּיילה לא עצרה לרגע והמשיכה לחפש את דרכה. היא בנתה לעצמה שם כמפיקה עצמאית, השיקה פרויקטים משלה וריכזה הפקות עם מספר במאים. במהלך צילומים שונים בערים פלסטיניות נצורות, היא התמודדה עם תנאים בלתי אפשריים, כגון ניווט בין כבישים מסוכנים ועבודה אינטנסיבית תחת איום פלישה ישראלית לגדה המערבית.

לנשום מחוץ לחומות המצור

עבור פרח טוביילה, הנסיעה לחו"ל לא הייתה מותרות או ניסיון לברוח. זו הייתה ניסיון לקחת אוויר מחוץ לחומות המצור. אחרי שנים של עבודה קשה ובניית שם בתחום הפקת הסרטים, היא החליטה לפנות אל אופק חדש. אל קריירה חופשית, מחוץ למגבלות הכיבוש והתנודות הפוליטיות.

טוביילה תכננה לנסוע לאיחוד האמירויות כדי לחפש עבודה. עמוסה בשאיפות, היא הכינה את כל המסמכים הדרושים והגיעה אל גשר אלנבי. שם חיכתה לה הפתעה מרה. צו איסור יציאה מהארץ הוצא נגדה מצד השלטונות הישראליים, ללא כל הצדקה חוקית. עבור טוביילה, זו הייתה מכה קשה. לא רק משום שהנסיעה התבטלה ברגע האחרון, אלא בעיקר בגלל המסר שהמהלך שידר. מסר שמוכר היטב לכל פלסטיני: "אין לאן לברוח מהכלא הזה, גם אם תנסו."

טובּיילה חזרה מגשר אלנבי לרמאללה מאוכזבת לאין שיעור. היא נכנסה לדיכאון במשך חודשיים. היא הרגישה שהזהות הפלסטינית כובלת את ידיה, ולא מהווה גשר מעבר לעולם. "אם לא הייתי פלסטינית, הייתי עכשיו במדינה אחרת שבה הייתי מגשימה את עצמי", היא אומרת בכאב לב על ההזדמנויות שהוחרמו, רק בגלל שנולדה כאן.

המלחמה עצרה את הפקת הסרט

תחילת שנת 2023 סימנה לפרח את תחילת הפריצה שלה. היא החלה לעבוד כמנהלת הפקה ומפיקה בפועל לצילומי סרט. היא ניהלה 120 איש ותיאמה אתרי צילום ברמאללה, חיפה, שכם, יריחו ובית לחם. במסגרת עבודתה, נבנתה ביריחו עיר שמחקה את מחנות הפליטים. טובּיילה התחילה ליהנות מפירות ההצלחה, עד שהכל קרס בשביעי באוקטובר

"זו הייתה תחילתו של שגשוג אישי ומקצועי. חגגתי את האירוסין שלי ב־29 בספטמבר 2023, אך לאחר כמה ימים הכל התפרק". לרוע מזלה של טובּיילה, המלחמה פרצה, הצילומים הופסקו, המעברים נסגרו, והפרויקט נהיה תסבוכת לוגיסטית. צוות העבודה הבינלאומי לא הבין את המציאות הפלסטינית ובעוד היא שקועה בהלם האירועים. היא ניסתה להעביר את הצילומים לקפריסין, ולאחר מכן לירדן, אך המעברים היו סגורים והעניינים הסתבכו מאוד: "הכל במקום הזה הוא זמני. כל חלום קשור לדבר שעלול להתפוצץ ללא התראה מוקדמת".

"בפעם הראשונה בחיי, אני לא יודעת מה השאיפות שלי"

"אחרי שראיתי את העתיד בפרויקט הפקת הסרט, נדמה שהחיים נתנו לי סטירה מצלצלת. התחתנתי במהלך המלחמה. זו הייתה החלטה קשה מאד, אך לאחר מחשבה ארוכה, החלטתי שאני לא אביא ילדים לעולם בנסיבות הקשות העוברות עלינו".

טובּיילה כיום בת 29 שנה. היא מנסה לעמוד על רגליה מחדש ולהמשיך את הדרך: "אני מחפשת ניסים קטנים כדי לשנות את המציאות. אני לא אוותר על מה שבניתי. יש לי תקווה עצומה ואמונה עצמית גדולה יותר, למרות הכל..." כשנשאלה מה החלום שלה היום, היא ענתה: "אני לא יודעת. מזה זמן מה שאני לא יודע מה החלום שלי. אני מדוכאת וסובלת מנדודי שינה תמונת ראי של הארץ הזאת"