על הטרגדיה של הווסת בעזה:  הלוואי והייתי בן!

באוהל רעוע ליד חוף הים בעזה, כרעה סמר בת ה־15 על ברכיה וניסתה לא לזוז. היא לא הבינה מה עובר על גופה. מטוסי קרב חגו מעל האוהל וכיווננו טילים ליעד קרוב, אך כאבים חדים תקפו את גופה מסיבה אחרת. היא קיבלה ווסת בפעם הראשונה בחייה! אין בנמצא שום תרופה נגד כאבים. בגדיה של סמר היו תלויים על חבל כביסה מחוץ לאוהל. מאחר שהשירותים הנמצאים במרכז המחנה הנם שירותים ציבוריים, נאלצה סמר לכרוע על ברכיה בתוך האוהל ולחכות שבגדיה יתייבשו.

האם זהו הווסת? תהתה סמר. מחשש שכתם הדם יתגלה לכל, היא לא העזה לקום ולחפש אחר תחבושת היגיינית בין דבריה של אמהּ. סמר היא אחות יחידה בין ארבעה אחים. בעת שבני המשפחה עקרו מצפון הרצועה באפריל האחרון, נהרג אחד מאחיה בהפגזה ישראלית על מחנה ג'באליה.

על אותו רגע משנה חיים, מספרת סמר: "כשקיבלתי ווסת בפעם הראשונה, אמי הייתה מחוץ לאוהל. היא עמדה בטור ארוך מול בית תמחוי מערבית לעיר עזה כדי להשיג קצת אוכל למשפחה. אבי יצא לחפש קמח, בעוד אחיי היו עסוקים בחיפוש מים לשתייה, או בהטענת הטלפונים הסלולריים וסוללת התאורה המאירה את האוהל בשעות הלילה.

במבוך הזוועות שחוללה המלחמה על עזה, היעדר תחבושות היגייניות היא עוד טרגדיה שמתווספת לאימת ההרעבה והיעדר הביטחון האישי. במציאות שבה אנשים מצליחים בקושי רב למצוא מזון ומי שתייה, כמעט ולא ניתן להשיג תחבושות היגייניות בכלל. כיצד נשות עזה שומרות על ההיגיינה האישית שלהן בנסיבות האלה?

עם חזרתה של אמהּ של סמר לאוהל, היא קרעה חתיכה מחולצתהּ וניסתה לקפל אותה באופן שיספוג את הדם בצורה מיטבית. האמא הנחתה את הבת המבולבלת להמעיט בתנועה ולשכב עד אחרי שקיעת השמש, והבטיחה כי היא תשיג תחבושת היגיינית עד אז!

"כבר בחוויה הראשונה, נהייתי בת ערובה לווסת שלי. התביישתי להיות נקבה וקיוויתי להיות זכר. תמיד חשבתי שהעקירה היא הדבר הנורא ביותר שעברנו, אך גיליתי, לצערי, שהנורא מכל הוא לקבל ווסת בזמן מלחמה. אין לי אפשרות להביע את הכאב הנורא שגופי חווה".

אמהּ של סמר לא התאפקה ובכתה לאורך הריאיון עם בתהּ. היא לא הצליחה להסתיר את חוסר האונים שלה ושל בעלה, ואת חוסר יכולתם לקנות לבתם תחבושות היגייניות. מחיר חבילת תחבושות היגייניות בעזה הוא פי שבעה ממחירה לפני המלחמה. הרוב המוחלט של נשים בעזה אינן יכולות להרשות לעצמן לקנות מצרך כל כך בסיסי. 

מאז הידוק המצור על עזה ומניעת כניסת סחורות אליה, הסוחרים החלו למכור תחבושות היגייניות בצורה בודדת, ולא בחבילות. כיום, מחיר תחבושת אחת נע בין 8-15 ₪, ומחיר חבילה המכילה 20-30 תחבושות הגיע ל־100 ₪, אך המחיר ירד כעת ל־35 ₪ (עדיין, מחיר מופקע יחסית ליכולות הכספיות של תושבי עזה).

אין ספק שהמלחמה הפכה את הווסת לסיוט עבור יותר מ־700,000 נשים ונערות ברצועת עזה הסובלות ממחסור בתחבושות היגייניות, מחסור במים, וזיהומים. בנוסף לכך, הן נאלצות להשתמש בשירותים ציבוריים בבתי הספר, במרכזי הקליטה ובמחנות העקירה, וגם אז הן נאלצות לעמוד בטורים ארוכים עד שיגיע תורן להשתמש במתקן, מה שתורם להתפשטות מחלות עור ומין.

סוכר תמורת תחבושות היגייניות!

אימאן שחאדה היא אמא טרייה שפגשתי אותה אחרי שילדה: "למחרת היום בו ילדתי, חזרתי להריסות שהיו פעם ביתי. אחותי שמה חתיכת ניילון על המזרון שלי. ילדתי בבית חולים שדה שנתן לי כמות קטנה של תחבושות היגייניות, איתן נאלצתי להסתדר. החלפתי תחבושת פעם כל 24 שעות או יותר כדי שיספיקו לי לכמה שיותר זמן. קיבלתי זיהומים וחששתי לתינוק שלי בגלל הזוהמה בה אנחנו חיים".

אימאן הזדקקה לכמות כפולה של תחבושות היגייניות לאחר הלידה, אך בגלל אובדן ההכנסה, היא לא יכלה להרשות לעצמה לקנות תחבושות חדשות. "התפללתי שחבילות הסיוע יכילו תחבושות היגייניות, אך הן בקושי מכילות קמח. בצל הרעב שהתפשט בעזה, תחבושות היגייניות נהיו מצרך מותרות. אני מרגישה לא נעים שבעלי נאלץ לשאת בנטל החיפוש אחרי תחבושות היגייניות והתשלום עבורן". בעלה של אימאן התערב ואמר: "אימאן איננה אשמה במצב שנוצר. יש לי קצת כסף כדי לקנות חיתולים לתינוק. הצעתי שהיא תשתמש בהם בצורה כזו או אחרת במקום לקנות שני מוצרים".

בעלה של אימאן מנסה למצוא עבודה, אך ללא הצלחה. הוא היה חקלאי בצפון הרצועה לפני המלחמה, וכעת איבד את אדמתו, ביתו ועבודתו. בכל פעם שהוא עומד בתור הארוך מול שערי מרכזי הסיוע, הוא מסכן את חייו עבור קצת קמח וקצת מוצרים שהמשפחה יכולה לוותר עליהם, כמו סוכר ותה. בעלה של אימאן מוכר את הסוכר והתה כדי לקנות חיתולים ותחבושות היגייניות. הוא נאלץ להסתובב בשווקים מדי יום כדי לחפש חיתולים ותחבושות במחיר הכי נמוך. "אני תמיד מוצא שזה עולה כשליש מהכסף שיש לי, ומתלבט מה לקנות! חלב לתינוק? חיתולים? או תחבושות היגייניות?". אימאן הוסיפה בצער: "זו הלידה הראשונה שלי. הרגשתי ברת מזל במהלך תשעת חודשי ההיריון בגלל שלא קיבלתי ווסת ולא נאלצתי לדאוג לתחבושות. קיוויתי שהמלחמה תסתיים עד שאלד, אך לצערי גופי נשחק בגלל השימוש בחיתולים, בסחבות ובמעט תחבושות היגייניות שקיבלתי כ־"מתנת לידה"".

ארבע נערות ואף תחבושת אחת

מבלי להמעיט בקושי שחוו נערה צעירה ואמא טרייה, הטרגדיה היא כפולה ומכופלת כאשר במשפחה אחת ישנן ארבע נערות בנות 15-22. מרים אסמאעיל היא אמא לארבע נערות מתבגרות. לאחר שבעלה נהרג בתחילת המלחמה כתוצאה של קריסת קיר מקירות ביתם בגלל הפצצה ישראלית, חיה מרים ומשפחתה באוהל במוואסי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה. "אין תחבושות היגייניות, אין שירותים נקיים, אין מגבונים או נייר! המשבר הזה שובר אותי מדי יום. אני המפרנסת היחידה של המשפחה, יש לי עוד שני בנים חוץ מארבע בנותיי".

לפי מרים, הקשיים של המלחמה כמעט שווים לקשיים הנערמים בגלל הווסת החודשי. מדי חודש, בנותיה סובלות מכאבים עזים ומתחושת חוסר אונים ובושה. שני בניה הקטנים של מרים הם בני פחות מ־12 שנים שחשבו שאחיותיהן מדממות בגלל פגיעת טילים. מרים נאלצה להסביר לבניה מהו ווסת, ולמה אחיותיהם מתחבאות באוהל בזמן המחזור החודשי. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות תחבושות היגייניות, גם אם המחיר יחזור להיות כפי שהיה לפני המלחמה. אין לי מקור הכנסה. אני מתקיימת מתרומות של אנשים טובים המנסים לעזור לי בנסיבות הקיימות".

מרים פנתה מספר פעמים לארגונים בינלאומיים שעדיין פעלו ברצועת עזה, וביקשה מהם לספק לה מוצרי היגיינה אישית. לטענתה, היא קיבלה מוצרים ארבע פעמים במשך חמישה חודשים, אך הם לא הספיקו. יחד עם זאת, עם הידוק המצור על רצועת עזה ממרץ האחרון, ישנו מחסור במוצרים אלה גם במחסני הארגונים הבינלאומיים.

מרים נאלצת להכין לבנותיה תחבושות מאולתרות משאריות סדינים קרועים. "רציתי ללמד אותן שאין להתבייש מהווסת, אך המלחמה לימדה אותן שגופן הוא נטל כבד, וכי דמן מותר לכל. גם אם לא רואים את כתמי הדימום שלהן על בגדיהן, הריח שלהן בזמן הווסת מושך את תשומת לב כל מי שסביבן".

יש לציין כי לפי קרן האוכלוסין של האו"ם (UNFPA), ישנו צורך בעזה ל־10.3 מיליון תחבושות היגייניות מדי חודש. המחסור החמור בתחבושות ההיגייניות שנוצר כתוצאה ישירה להידוק המצור על עזה מאז מרץ, 2025, הפך את התחבושות הכספות לחלומן של נערות ונשים בזמן המלחמה.