עשרים שנה לטבח בשפרעם: מטפחיו של נתן-זדה עברו מהשוליים למיינסטרים 

ברביעי באוגוסט, ציינה העיר שפרעם את יום הזיכרון העשרים לאירוע טראגי שהכה בעיר ובחברה הערבית כולה: הטבח שביצע החייל העריק והפעיל הימני־קיצוני, עדן נתן־זדה. בטבח שאירע בשנת 2005 נרצחו ארבעה אזרחים ערבים בדם קר: שתי האחיות הצעירות, הזאר ודינה תורכי, מישל בחוס, ונאדר חאיק. באותו יום ארור, עלה נתן-זדה בכוונת תחילה לקו אוטובוס שמגיע לשפרעם, שם החליט לבצע את הפשע הנורא, והחל במסע רצחני נגד כל מי שהיה באוטובוס, אך ורק משום שהיו ערבים. 

המעשה שהתרחש על רקע ההתנגדות להתנתקות מעזה סימן נקודת שפל ביחסים היהודים־ערבים במדינה, ופער פצע שנשאר פתוח, ולא נסגר גם כעבור עשרים שנה. ההפך הוא הנכון; בעיני תושבי העיר שפרעם – והחברה הערבית בכללותה – פצע הטבח בשפרעם הלך ונהיה עמוק ומדמם יותר על רקע המגמות הפוליטיות הנוכחיות בישראל, שלפיהן האנשים והאידיאולוגיות שהזינו את שנאתו של נתן־זדה מצאו את דרכם אל מוקדי הכוח והשלטון.

בראיונות שערכתי עם זוהיר כרכבי, חבר הוועדה העממית בשפרעם וחבר מועצת העיר לשעבר, ועם נסרין תורכי, אחותן של שתי הנרצחות מבית תורכי, מצאתי שהכאב של המשפחות השכולות רק התחזק אל מול המציאות הפוליטית בישראל.

"הכאב חוזר כל שנה כאילו זה קרה רק אתמול" 

נסרין תורכי משחזרת את השבועות הקשים שעוברים על משפחתהּ מדי שנה לפני הרביעי באוגוסט: "אי אפשר לתאר את התחושה. הבית משתנה כשבוע לפני התאריך הזה. הכל נהיה שקט. כמעט ולא מתנהלות שיחות בין בני המשפחה. אין שמחה. היעדרות אחיותיי מורגשת. הן היו הלב הפועם של הבית. צחוקן נשמע בכל פינה, האנרגיה שלהן מילאה את הבית. הבית נהיה קודר באמת מאז הטבח". לדבריה, הזמן אינו מרפא את הפצע. אותו רגע של אובדן וזעזוע פוקד את בני המשפחה ותושבי העיר מדי שנה.

אחריות חברתית: "הוא לא פעל לבד, החברה גידלה אותו" 

כששאלתי אותה על מי מוטלת האחריות, נסרין השיבה בחדות: "האחריות היא על מי שגידל את נתן־זדה. הוא לא הגיע מריק. הייתה סביבה שטיפחה את השנאה הזו. מאז שהייתי בתיכון אני רואה כיצד מפלגות קיצוניות, כמו תנועת כהנא, מסיתות בגלוי נגד ערבים. דור שלם התחנך על שנאה".

גם זוהיר כרכבי מצטרף לתחושה הזאת ומדגיש את ההקשר הפוליטי: "הפצע של שפרעם עדיין מדמם. הטבח הוא תוצאה של הסתה גזענית שמשתוללת גם כיום. מה שהכי מסוכן בעיניי הוא שאותם רעיונות קיצוניים כבר אינם בשוליים. הם הפכו למיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית".

 מהשוליים למרכז השלטון 

לפני עשרים שנה, פעילים כהאניסטים שדרשו לפגוע בערבים היו בשולי החברה הישראלית, אך כיום הם חלק אינטגרלי מהקואליציה; מפלגת עוצמה יהודית, בראשות איתמר בן גביר, מחזיקה במשרד לביטחון לאומי, ומפלגת הציונות הדתית, בראשות בצלאל סמוטריץ', מחזיקה במשרדי ממשלה בכירים ומשפיעה על המדיניות בשטחים הכבושים ובתוך ישראל. מצב זה מעורר את חרדתו של זוהיר כרכבי: "כיום, הימין הקיצוני בשלטון. אנשים שמחזיקים בדעותיו ואמונותיו של נתן-זדה מנהלים את המשטרה. זוהי סכנה אמיתית לנו, לאזרחי המדינה הערבים".

שני המרואיינים, תורכי וכרכבי, כמו תושבים נוספים בעיר שפרעם מביעים חשש אמיתי להישנות אירועים דומים לטבח שפרעם. "המציאות היום מסוכת יותר מאז", אומר כרכבי, "כיום יש מספר יותר גדול של אזרחים קיצוניים הנושאים נשק, ומפלס ההסתה נגד ערבים נהיה יותר גבוה. התחושה שלנו שהחיים שלנו הפכו הפקר. אנחנו חיים בתחושת איום ממשי תמידי". תורכי מוסיפה: "כשאנשים שמסיתים נגדנו מחזיקים בכוח של ממשלה, ברור שיש פחד. מה שקרה לנו יכול לקרות שוב, אולי אף בקנה מידה גדול יותר".

המשפט והעוול המתמשך 

לצד הכאב על האובדן האישי, משפחות קורבנות הטבח סבלו מהתמשכות משפטם של תושבי העיר שניסו למנוע את המשך המסע הרצחני של נתן-זדה. תורכי מתארת: "מי שעצרו את הרוצח והצילו חיי אדם נשפטים כאילו היו אחרוני הפושעים. עברנו שבע שנים של בתי משפט, כאב והשפלה. המדינה רצתה להעניש את הערבי בכל מצב, גם כשהוא מגן על חייו". כרכבי מדגיש שהצעירים שניסו להתעמת עם הפושע הועמדו לדין וסבלו רבות. מחלקם נמנע לעבוד ומצבם הכלכלי הידרדר. "ליווינו אותם בכל ערכאות בית המשפט והצלחנו לארגן קמפיינים לאיסוף תרומות כדי לכסות את הוצאות עורכי הדין". כאשר כרכבי נזכר בתלאות שעברו משפחות הצעירים שהגנו על נוסעי האוטובוס מהרוצח הנתעב, הוא מוסיף: "מה שכואב הוא שמי שעמדו מאחורי האדם שביצע את הפשע לא הועמדו לדין, בעוד הקורבנות ומי שניסו למנוע את הטבח הם אלו שעמדו על דוכן הנאשמים. זהו עוול גדול וסבל שלא היה צריך לקרות מלכתחילה".

קריאה לאחדות בתוך החברה הערבית

מהדברים של כרכבי ותורכי, וגם מדברי ראש העיר שפרעם, נאהד ח'אזם, שנאם בטקס לזכר הקורבנות, עולה בקשה חדה וברורה: יש צורך דחוף לאחדות בשורות החברה הערבית. "אנחנו לא מצפים לדבר מהממשלה, היא לא תשתנה מחר בבוקר", אומרת תורכי, "אך אנחנו מצפים מהמנהיגים שלנו להתאחד ולהרים את הזעקה שלנו ולהגן עלינו. אם נמשיך להיות מפולגים, לא נמצא מי שיעמוד לצידנו". גם בנאומו של ראש העיר שפרעם נשמעה קריאה ברורה לאחדות: "כיום, יותר מכל זמן אחר, ישנו צורך חיוני לאחדות בין כל המפלגות הערביות כדי שנוכל לעמוד איתנים בפני ההסתה הפרועה נגד האזרחים הערבים".

גם כעבור עשרים שנה, הזיכרון האישי והקולקטיבי של תושבי שפרעם עדיין חי. זיכרון הטבח איננו רק עניין אישי ומקומי. הוא הפך לסמל של פצע החברה הפלסטינית בישראל, ומראה שחורה להידרדרות השיח הפוליטי במדינה. זוהיר כרכבי מסכם: "אנחנו חיים את האסון של עמנו מדי יום. נמשיך במאבק למען צדק, שלום ושוויון, גם מול ממשלה שמעדיפה את הפשיזם על פני הדמוקרטיה".