"פוליטיקה של סוגיות, לא של זהויות": על המאבק לייצוג נשי לקראת הבחירות לכנסת

לקראת הבחירות לכנסת שייתקיימו ב-27 באוקטובר 2026, שבה סוגיית ייצוג הנשים אל מוקד השיח. זאת, על רקע פער ניכר בין שיעור נוכחותן בחברה לבין מעמדן במערכת השלטונית. נשים מהוות כ-51% מן האוכלוסייה, בעוד שכיום הן מכהנות ב-31 מושבים מתוך 120 בכנסת, כ 26% בלבד, שיעור הנופל מן הממוצע העולמי העומד על 27.5%. נישראל מדורגת כיום במקום ה-97 מתוך 189 מדינות בייצוג נשים פרלמנטרי. 

אולם, השאלה בבחירות 2026 אינה נוגעת אך למספר הנשים שיתמודדו, כי אם למיקומן ברשימות ולמסוגלותן להגיע למוקדי הכוח וקבלת ההחלטות. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בייצוג לנשים ערביות. 

כידוע, שיטת הבחירות בישראל היא פרלמנטרית, וההצבעה היא למפלגות שקובעות מראש את סדר המועמדים והמועמדות ברשימה. לכן השאלה החשובה היא, כמה נשים נמצאות במקומות ריאליים?

בראיון של ד"ר ערין הווארי, מנהלת מרכז "מדא אל-כרמל", עם מגזין סברה, היא טענה כי הבעיה אינה מתמצה במספר בלבד, אלא מתרחבת למידת ההשפעה הפוליטית של נשים. "ישנה בעיה במספר, וישנה גם בעיה בקול ובהשפעה", הווארי אומרת. 

היא סבורה שיש למקם את הדיון בהקשר רחב יותר, ומציינת כי החברה הערבית עדה לנסיגה בתפקידיה הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים, וכי המשברים שחווה החברה הופכים את סוגיית הייצוג הנשי למורכבת עוד יותר.

מבחינתה, נוכחותן של נשים בפוליטיקה אינה צריכה לשמש רק לצורך השלמת תמונת הרשימה או השגת יעד מספרי. הנוכחות הזו חשובה מפני שיש באמתחתן סוגיות, ניסיון וקול בעלי יכולת השפעה. "איננו רוצות נשים רק בשל היותן נשים. אנו רוצות נשים בשל מעמדן, הסוגיות שהן מייצגות והשאלות שחשוב שיהיה לו בהן משקל והשפעה", היא מדגישה

הווארי מסכמת את תפיסתה בטענה כי אין מדובר רק ב"פוליטיקת זהויות, אלא בפוליטיקה של סוגיות", כלומר, נוכחות האישה תהיה קשורה בפרויקט הפוליטי ובסוגיות שהיא נושאת עמה, ולא בעצם מינה.

נדרשת השפעה על המנגנון, לא רק ייצוג ברשימה

אפילו כניסתה של אישה לכנסת אינה מעידה בהכרח על הגעתה לעמדות השפעה. יש הבדל בין היותה של אישה חברת פרלמנט לבין הימצאותה בעמדה מנהיגותית בתוך מפלגתה, עמידה בראש ועדה משפיעה, או החזקה בתפקיד ממשלתי המאפשר לה השפעה ישירה על עיצוב מדיניות. 

פער זה נובע, בעיקר מכך שנוכחותן של נשים במפלגות, ובפרט במפלגות הערביות, מטופלת לעיתים קרובות באופן פורמלי שטחי, אפילו כאשר נשים נמצאות במקומות גבוהים ברשימות המועמדים, וזאת ללא גיבוי ממשי לקולן של נשים או לסוגיות הבוערות עבורן. כמו כן, ישנן מפלגות שאינן מתאימות את דפוסי פעולתן המוסדיים למציאות חייהן ולצורכיהן של מועמדות,, לרבות מועדי הישיבות ואופי הפעילות המפלגתית, דבר העלול להוות מכשול נוסף בפני השתתפותן הפעילה והגעתן אל מוקדי ההשפעה. 

בהקשר זה טוענת חברת הכנסת לשעבר ניבין אבו רחמון בראיון עם סברה כי נשים ערביות עדיין רחוקות ממוקדי קבלת ההחלטות האמיתיים, וכי הבעיה קשורה במבנה המפלגות ובמערכת הפוליטית כולה. 

לשיטתה, מנגנונים שונים שמטרתם להגדיל את הייצוג הנשי, כדוגמת מכסות (קווֹטה- كوتا), אינם מספיקים כשלעצמם כל עוד מוקדי הכוח, המשאבים וקבלת ההחלטות נותרים כפופים לתפיסה פטריארכלית. "הדרישה אינה רק להגדיל את הייצוג המספרי של נשים, אלא לחלק מחדש את הכוח בתוך המפלגות", היא אומרת.

לפי אבו רחמון, שינוי אמיתי מחייב דמוקרטיזציה של מנגנוני הרכבת הרשימות, שבירת המונופול על מוקדי ההשפעה וההחלטה, ופתיחת מרחב בפני נשים להשתתף בגיבוש המצע הפוליטי, ולא להסתפק בנוכחותן בחלון הראווה של הבחירות.

היא אף מדגישה את הצורך בבניית מנהיגות נשית עצמאית המחזיקה במשאבים, בכלים ובמרחב הפוליטי המאפשרים לה להתחרות ולהשפיע. אבו רחמון מדגישה: "אישה אינה מספר בחירות ואיננה קישוט דמוקרטי; היא שותפה פוליטית".

אבו רחמון מציבה מדד שונה להערכת שינוי: לא רק מספר הנשים המשתלבות ברשימות, אלא מספר הנשים שלוקחות חלק בהחלטה מי נכנס לרשימה, מה היא מייצגת, ולאן פניה מועדות מבחינה פוליטית.

האם המפלגות מעוניינות להתאים את עצמן?

עבור נשים ערביות, הבעיה אינה מצטמצמת למבנה המפלגות או לשיטת הבחירות, אלא מצטלבת עם גורמים חברתיים, פוליטיים ומקומיים.

בראיון לסברה, נאילה עוואד, מנכ"לית עמותת "נשים נגד אלימות", מצביעה על פער עצום בין נוכחותן של נשים בבחירות לכנסת לבין נוכחותן ברשויות המקומיות.

בבחירות המקומיות, מבנה החמולות, העדתיות, בעלי ההון ועולם הפשע משחקים תפקיד מכריע ביישובים הערביים, מצב המרחיק גם גברים מהתמודדות פוליטית.

עם זאת, עוואד סבורה כי ניכר שינוי הדרגתי בנוכחות הנשים במסגרת הרשויות המקומיות. בהשוואה לשנת 2003, אז כיהנו ארבע נשים בלבד כחברות מועצה ברשויות המקומיות, עומד כיום המספר על כ-25 או 26 נשים, לצד נשים שהגיעו לעמוד בראש רשויות או רשימות במספר יישובים.

אולם, העלייה המספרית אינה מעידה על הסרת המחסומים. לדברי עוואד, אישה עשויה להשתלב ברשימה מפלגתית, אך לרוב היא תהיה אשה יחידה שם, או לכל היותר אחת משתיים,, בעוד שברשימות עצמאיות היא עלולה למצוא את עצמה לבד, או לסלול את דרכה היישר אל ספסלי האופוזיציה – מרחב שבו קולה שולי  ומודר יותר. 

ההגעה לכנסת מתחילה בתוך המפלגות עצמן, וביתר דיוק - במוקדי השותפות וקבלת ההחלטות בהן.

עוואד מדגישה כי הדרישה אינה מתמצה בכך שנשים יהיו פעילות, אלא שעליהן להיות נוכחות בסניפי המפלגות ובעמדות ההנהגה שלהן, וכי יש להבטיח להן הזדמנות אמיתית לעבור מפעילות פוליטית לעמדות קבלת החלטות.

עם זאת, היא מציינת כי תפקידים חברתיים המוטלים על נשים ממשיכים להוות מכשול משמעותי.

האישה נדרשת להשתתף בפוליטיקה, ובד בבד היא נושאת בחלק הארי של האחריות למשק הבית ולגידול הילדים, בעוד שישיבות ואירועים פוליטיים מתקיימים לעיתים קרובות בשעות הלילה המאוחרות. "באיזו מידה המפלגה מותאמת ליכולות ולצרכים? ובאיזו מידה מתערערים תפקידי המגדר בתוך החברה שלנו כדי לאפשר הזדמנויות שוות לנשים?", היא שואלת

עוואד סבורה כי האחריות לשינוי מציאות זו אינה מוטלת על הנשים לבדן, אלא גם על המפלגות, על החברה ועל המוסדות החינוכיים והפוליטיים כאחד.

היא מוסיפה כי הנדרש הוא מעבר מהתייחסות אל נשים כאל פעילות בשטח בלבד, לכדי הכרה בהן כשותפות מלאות בהנהגה ובעיצוב מדיניות.

"המאבקים אינם ניתנים להפרדה"

בין הכלים שאימצו מפלגות מסוימות להבטחת ייצוג נשים בולטים מנגנוני המכסות והשריון. אולם, בשנים האחרונות הפכו מנגנונים אלו למוקד דיון סביב השאלה האם מדובר בייצוג אפקטיבי או פורמלי בלבד.

במסגרת מפלגת בל"ד, ד"ר ערין הווארי גורסת כי הבטחת מקום משוריין לאישה היוותה נכס אסטרטגי מכריע, וכי הרפורמה שהונהגה בו לא הייתה מחויבת המציאות. "זה היה הישג כביר לנשים בתוך בל"ד, ולכלל האקטיביסטיות הפמיניסטיות שעמדו לצדן במסגרת התנועה", היא אומרת.

להשקפתה, יש לטפל בכל חולשה בתפקודן של נשים באמצעות פיתוח העבודה הפוליטית והמאבק הציבורי, ולא על ידי ביטול מנגנונים שהבטיחו להן הזדמנות גישה.

מנגד, אבו רחמון מזהירה מפני האפשרות שהמכסה המחייבת עצמה תהפוך לכלי ריק מתוכן אם תישאר כבולה בתוך מבנה מפלגתי סגור. לשיטתה, העצמה אמיתית מתחילה כאשר נשים מחזיקות ביכולת להשפיע על הרשימות, המצעים וההחלטות, ולא רק כאשר מקצות להן משבצת שריון ברשימת מועמדים.

מבחינתה של נאילה עוואד, אין אפשרות לנתק את סוגיית ייצוג הנשים מן הסוגיות החברתיות, הלאומיות והאזרחיות הרחבות יותר.

עוואד דוחה על הסף את הרעיון שיש לדחות את הטיפול בענייני נשים במסווה של תקופת בחירות או משברים פוליטיים, ומדגישה כי המאבק באלימות נגד נשים, ההתמודדות עם הפשיעה, וההתנגדות לגזענות ולאפליה – כל אלו אינם אלא חלקים של מאבק רציף אחד.

היא מציינת כי העמותה "נשים נגד אלימות" ממשיכה להטיל אחריות על המפלגות והמוסדות, ודוחה את התפיסה שלפיה העלאת סוגיות נשים בעונת הבחירות היא בגדר עניין שאינו במקומו.

עוואד מוסיפה ומדגישה כי הצפת נושאים כגון הטרדה, אלימות ודרישת דין וחשבון מבעלי שררה לא נועדה להחליש את הקול הערבי, אלא נובעת מתפיסה שלפיה המאבק הלאומי והמאבק הפמיניסטי אינם סותרים זה את זה. היא מצהירה כי: "הפטריוטיות והפמיניזם שלנו כרוכים זה בזה, ומאבקינו אינם ניתנים להפרדה."

מבחן ה-27 באוקטובר 

לקראת בחירות לכנסת ב-27 באוקטובר, מספר הנשים המתמודדות לא יהווה מדד בלעדי להתקדמות. המדד האמיתי יתבטא במיקומן ברשימות, במספר הנשים שיגיעו בפועל לכנסת, והחשוב מכול – בעמדותיהן בתוך הפרלמנט, במפלגות, בממשלה ובמוקדי קבלת ההחלטות.

הפער אינו מתחיל בקלפי; הוא מתחיל בשלב שבו מרכיבים את הרשימות, קובעים את משבצות המועמדים ומחלקים את מרכזי ההשפעה בתוך המפלגות.

משום כך, השאלה שמציבות בחירות 2026 אינה מצטמצמת לכך: כמה נשים ייכנסו לכנסת? אלא: כמה נשים ישבו סביב שולחן מקבלי ההחלטות? וכמה מהן תחזקנה בכוח ובהשפעה כדי לשנות את המדיניות המשפיעה על חייהן ועל חיי חברתן?

ייצוג אמיתי אינו נמדד במספר הנשים המופיעות בתמונת הבחירות, כי אם ביכולתן לעבור מרשימת המועמדות אל לב מוקד ההכרעה.

תמונת הבאנר: מימין למעלה: נאילה עוואד; מימין למטה: ד״ר ערין הווארי; משמאל: ניבין אבו רחמון. התמונות פורסמו באדיבות המצולמות.