פסיכותרפיה פוסט-עזה: ראיון עם הפסיכותרפיסט מוסטפא קוסוקסי

ד״ר מוסטפא קוסוקסי, פסיכולוג קליני ופסיכותרפיסט, ציטט את תיאודור אדורנו בתחילת הריאיון בהתייחסו לפסיכותרפיה לאחר המלחמה על עזה: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי", בניסיונו להשוות בין כתיבת שירה לאחר השואה לבין עיסוק בפסיכותרפיה לאחר עזה. עבור אדורנו, פסיכותרפיה היא מעשה פואטי עדין, לא פחות מכתיבת שירה. אך כשם שציטוט זה נקרא מחדש ושונה לאחר מלחמת העולם השנייה ונמתחה עליו ביקורת בדיונים פילוסופיים וספרותיים – במיוחד על ידי הפילוסוף הגרמני ארנסט בלוך שלא ראה בעיה בכתיבת שירה, אלא בכתיבת שירה מבלי להיזכר באושוויץ – קוסוקסי טוען שלא ניתן להתייחס לפסיכותרפיה אחרי עזה כמעשה אבסורדי, אלא אם היא מתעלמת ממה שקרה ולא זוכרת את עזה כחוויה אנושית אוניברסלית.

לפי קוסוקסי, המלחמה על עזה עוררה רמות חדשות של דיכוי פסיכולוגי. לכן, ניתן להתייחס אליה כחוויה אנושית חושפנית שמטלטלת מושגים רבים שחשבנו שהם יציבים. קוסוקסי סבור שאנחנו זקוקים לשפה חדשה, לקסיקון חדש, ועין בוחנת חדשה כדי שנוכל לחקור את מה שקרה, ולהבין את ההשלכות הפסיכולוגיות והפוליטיות שנוצרו כתוצאה מכך בעת ובעונה אחת. כאשר אנו נזכרים שפסיכותרפיה היא, במהותה, מרחב דיבור והקשבה, וכי הפסיכותרפיסט מתבקש לפתוח מרחבי הקשבה נוספים כדי למצוא מילים מתאימות למה שהמטופל אומר – ולמה שהוא אינו אומר – טענה זו נשמעת הגיונית.

בתמונה: מוסטפא קוסוקסי@

טיפול פסיכולוגי פרטני ככלי לשחזור דיכוי פוליטי

כיצד היית מתאר את ההתערבויות הפסיכולוגיות שבלטו לאחר המלחמה, ואילו סיכונים עלולים לנבוע מגישות טיפול אינדיבידואליות המתעלמות משורשי הסבל הקולקטיביים והחברתיים?

המשך הטיפול הפסיכותרפי בצורתו האינדיבידואליסטית המנותקת מההקשר הפוליטי אינו רק מתעלם מהצורות הרבות של האלימות המבנית שאנו סובלים מהן, אלא גם מנציח ומעמיק את תחושות הניכור והניתוק בין העצמי למציאות הקולקטיבית. רבות מהיוזמות שהושקו לאחר המלחמה בעזה היו בעלות אופי אינדיבידואליסטי מובהק, והתמקדו במתן אפשרות לאינדיבידואל "להתגבר" על הכאב באמצעות כלים מהירים המבוססים על שיח בריאות גלובלי, כגון תרגילי נשימה וטכניקות שליטה ברגשות, והעצמת החיוביות, מבלי להתעמק בשורשים המבניים של הכאב הזה. הגישה הזו מתעלמת מההקשר הפוליטי והחברתי שיצר את הסבל מלכתחילה, ואף מצמצמת אותו לדילמה פסיכולוגית אישית המטילה את נטל הריפוי על כתפי הפרט בלבד. כמו כן, גישה זו בוחנת את אפשרויות ההבנה הקולקטיבית למה שמתרחש. לפיכך, הגישה האינדיבידואליסטית הופכת את הפסיכותרפיה לכלי נורמליזציה התורם, בעקיפין, להשתקת קולות פוליטיים תחת הסיסמה "החלמה", ומשחזרת את הבידוד הרגשי בכך שהיא רומזת שכאב זקוק רק לוויסות עצמי פנימי, במקום להתייחס אליו כחוויה קולקטיבית הזקוקה לקריאה פוליטית, לא פחות מאשר להקשבה פסיכולוגית. לפיכך, הפסיכותרפיסט חייב להיות ביקורתי כלפי ההקשר ומודע לקשר בין הפסיכולוגיה לפוליטיקה, ולא רק להתעסק בהרגעת או אילוף רגשות הכאב והכעס.

המלחמה כחוויה רגשית

כיצד יכול הפסיכותרפיסט להקשיב ולאבחן את האספקט הפוליטי במה שנראה כאישי, וללכוד את הד החוויה הקולקטיבית בתוך הנרטיב האינדיבידואלי? האם ניתן להפוך את חדר הטיפולים לחלל המחזיר משמעות למטופל במקום להסתפק בעזרה להסתגלות מחדש?

המלחמה נוכחת בחדר הטיפולים לא רק כאירוע פוליטי, אלא כחוויה רגשית פנימית המעוררת רגשות שזורים זה בזה, כמו פחד, תשוקה, כעס ואשמה. המלחמה מעוררת את מה שנמצא בתוכנו ופותחת מחדש חוויות ישנות הקשורות למערכות היחסים הזוגיות, המשפחתיות והרגשיות. גם כשלא מדברים על המלחמה בחדר, המטופל נושא אותה לעתים בגופו, בתחושת הבלבול שלו, ובהתרגשויותיו הנראות אישיות במבט ראשון, אך הן שזורות בהקשר הפוליטי והקולקטיבי ברמה עמוקה יותר. לכן, פסיכותרפיסט פיקח יידע להקשיב להצטלבויות האלה ויחקור את השפעת המלחמה, ויידע להבחין בין מה שמופיע על פני השטח לבין מה שמחלחל במעמקי המטופל. בנוסף, הפסיכותרפיסט הפיקח יידע טוב מאד שמה שנראה כאינדיבידואלי יכול להדהד סבל קולקטיבי המתעלה על הפרט, ויידע שהסבל אינו רגעי, אלא היסטורי.

במובן הזה, חדר הטיפולים הופך לפוליטי ורגשי בעת ובעונה אחת. על הפרקטיקה הטיפולית האלטרנטיבית להתבסס על מודעות להקשר, ולא לשלול אותו. הפסיכולוגיה של השחרור מכוונת לא רק ל־"הסתגלות מחדש", אלא גם להשבת משמעות. היא מחפשת לא רק העצמה אישית, אלא גם חיבור מחדש לקהילה ולהיסטוריה.

"העולם אחרי המלחמה על עזה לא יהיה כפי שהיה לפניה"

בצל התמורות הרגשיות והלשוניות שהמלחמה חשפה, מה צריך לחשוב על העיסוק בפסיכותרפיה אחרי המלחמה על עזה, וכיצד ניתן לנסח לקסיקון חדש המקשיב לכאב הקולקטיבי הזה ומכיל אותו?

קשה לדמיין את העיסוק בפסיכותרפיה אחרי עזה בלי להזכיר את עזה עצמה כחוויה אנושית שעיצבה מחדש את התודעה והשפה. הפסיכותרפיה אחרי המלחמה הזו אינה יכולה להרשות לעצמה להיות ניטרלית או מבודדת מהקשר. או שתהיה פרקטיקה שתגיב למה שקרה ותכבד אותו, או שתהפוך לכלי למחיקת המציאות ולהקהות אותה. על הפסיכותרפיסט לחקור את השפעות המלחמה על הנפש, לא כטראומה אינדיבידואלית, אלא כתוצר של אלימות פוליטית מערכתית שהותירה את אותותיה על הגוף, על מערכות היחסים, ועל יכולת הביטוי.

אין זה מספיק שהטיפול יבקש לתקן את העצמי הפצוע מבלי להטיל ספק בתנאים שפגעו בו. כאשר הטיפול הופך לאמצעי לשיכוך כאבים בלבד, יש חשש שהוא יהפוך לשותף שקט בהנצחת המצב שהכאב יצר מלכתחילה. בדרך זו, הכאב מופשט מממדיו הקולקטיביים, וההישרדות מצטמצמת לפרויקט אינדיבידואלי במקום להיות מובנת כאחריות קולקטיבית מול משטר מדכא.