"פשענו היחיד היה התיעוד" - אחרי ששוטרים תקפו אותו ביציאה ממסגד אלאקצא, העיתונאי תאמר אלכילאני מדבר

​סיפור האימה של תאמר אלכילאני התחיל באופן שגרתי לגמרי ביום שני, 26 בינואר, כשהגיע עם שני חברים להתפלל במסגד אלאקצא בירושלים. אלכילאני וחבריו ציפו לממש את זכותם הבסיסית להתפלל במסגד, במקום בו כל מוסלמי שואף לחוות רוחניות לצד ניחוח ההיסטוריה, ואולי אף לצאת בלב שלו יותר. אבל היום שלו נגמר אחרת לגמרי. תאמר, בן 32 מאום אל פחם שעובד כבר שש שנים כעיתונאי בערוץ הממלכתי בערבית מכאן, מספר בקול חנוק מכאב: "לאחר שסיימנו את התפילה בתוך המסגד בסביבות השעה 13:55, יצאנו משער המתחם (באב אל-קטאנין), ולפתע ראינו קבוצת מתנחלים עוברת בחצרות המסגד. הוצאתי את הטלפון הנייד שלי כדי לתעד. זה מראה שגרתי, אבל חשבתי שעלולה להתרחש הסלמה כלשהי שתחייב תיעוד, פעלתי מתוך דחף עיתונאי לתעד את המתרחש. לא היו לנו מצלמות מקצועיות, אלא רק טלפונים ואיתם עקבנו אחר תנועת המתנחלים העוברים ברחבת אל-אקצא".

​זה הספיק כדי להכניס את משטרת ישראל לפעולה.תאמר מתאר את ההתרחשות לפרטי פרטים: "אחד השוטרים רץ לעברנו ואמר לנו לסגור את הטלפונים. היינו שם קודם כל כאזרחים מוסלמים, ורק אחר כך כעיתונאים. לא צילמנו בשטח צבאי סגור או במקום שאסור לצלם בו. לפתע מצאתי את עצמי מוקף במדים, והשוטר כמעט חטף לי את הטלפון".

עצם האזכור של אום אל פחם הוא איום בטחוני

​תאמר ממשיך לספר במרירות: "אמרנו לשוטר בביטחון שאנחנו עיתונאים ומכירים את החוק היטב, ואין שום חוק שאוסר על צילום במקום ציבורי". 

השוטרים במקום התעלמו לדברי אלכילאני, ממחאותיו, והתחילו לתשאל אותו אף שלא היתה להם סיבה לעשות זאת. נראה שעצם התעוזה, כעיתונאים, לצלם את המתנחלים, הקפיצה את המשטרה, שניסתה לגבות את את פריצת המתנחלים לשטח הקדוש ללא גבולות. ונהגה בכוחנות כדי להרתיע את תאמר.

"השאלות הראשונות שלהם היו על מקום המגורים שלנו. כשעניתי שאני מאום אל-פחם, זה היה הטריגר שגרם לשוטר להזעיק כוחות יס"מ. לפתע הגיעו שבעה או שמונה שוטרים למקום, כאילו הסטריאוטיפ הגזעני על העיר שלי הוא עניין ביטחוני שמצריך היערכות שיא למעצרנו". תאמר מוסיף: "מיד הם דחפו אותנו עד שנפלתי ארצה, ואמרו 'אתם מעוכבים', בליווי קללות בוטות שאין להעלותן על הדעת בחצרות המקום הקדוש".

​"קללות בוטות הופנו כלפיי וכלפי חבריי, כשפה המקובלת בהתנהלות מולנו", אומר תאמר בציניות. "אפילו הצגנו 'תעודת עיתונאי' כדי שיוכלו לוודא את עבודתנו שמחייבת אותנו להעביר את האמת לפי האתיקה העיתונאית, אך השוטר ענה לי בקרירות: 'תכניס את זה בתחת שלך!'. ניסיתי להסביר לשוטר שאין עבירה בצילום, לא כעיתונאי ולא כאדם פרטי, אך הוא איים עליי ואמר: 'אתה לא באום אל-פחם'. לא יכולתי לשתוק על ההתקפה הזו ואמרתי לו: 'רואים שאתה ממשטרת בן גביר'. הוא איים עליי כשעיניו מלאות שנאה: 'כן, אני כזה, ואני אתן לך כדור בין העיניים אם לא תשתוק. ואני אהרוג אותך ואת כל משפחתך'".

תאמר אומר שהרגיש באותו רגע שאלה אינם איומי סרק: "הרגשתי שעומדים לירות בי באותו רגע, הם היו מוכנים לזה".

מי מפר את הסדר הציבורי?

​הוא ממשיך לתאר את השתלשלות האירועים: "השוטרים עיכבו אותנו בצד במשך 45 דקות. תעודות הזהות שלנו נלקחו, ובזמן הזה ספגנו השפלות מילוליות וקללות קשות. הכל תחת התירוץ – הפרת הסדר הציבורי. זהו התירוץ של המשטרה נגד כל מי שהיא מסמנת תחת מעגל החשד, בדרך כלל רק בגלל היותו מאום אל-פחם או מיישובים ערביים אחרים. השימוש בתירוץ של הפרת הסדר הציבורי- כדי לעצור עיתונאים המצלמים בטלפונים שלהם הוא טיוח של המציאות". ביטחון אמיתי לא מושג על ידי מניעת צילום, אלא על ידי הבטחת שלטון החוק והגנה על מי שמעביר את האמת. תאמר מדגיש שוב: "לא עברנו על שום חוק ולא נכנסנו לשטח אסור. פשענו היחיד היה התיעוד". 

בכל זאת, הוא מוסיף הסבר להתנהגות האלימה: "המשטרה מפחדת שיתגלה בפומבי שהמתנחלים פוגעים בקדושת המקום ללא רסן, והמשטרה מאפשרת ומגינה עליהם".

​הזדעזעתי כש-תאמר אמר לי: "בעקבות הקללות והאיומים, אמרתי לשוטרים שאגיש תלונה למח"ש ואצלם אותם. הם ענו בקרירות: 'לא אכפת לנו'". בתמונות השוטרים המעורבים שתאמר צילם, הם לא נראים מוטרדים ממעשיהם, כאילו אין חוק ואין דין במדינה שמתיימרת לציית למערכת המשפט. תאמר ממשיך בנחישות: "לא נוותר על זכותנו. ביקשנו מהמשטרה להתייחס לנושא. כעת אנחנו בהתייעצויות עם עורכי דין במטרה לפנות לבית המשפט עם הוכחות ושמות השוטרים, על גרימת עוגמת נפש כתוצאה מהשפלה שרירותית". מבחינה משפטית, תקיפת עיתונאים ומניעת צילום במקומות ציבוריים מהוות הפרה חמורה של העקרונות הדמוקרטיים שהחוק הישראלי מתיימר לייצג. אז איך זה קורה כשלא נעשה כל פשע?

​ואיך זה הסתיים?

​ "בסוף הם החזירו לנו את תעודות הזהות ושחררו אותנו באמירה שאסור לנו לבקר באל-אקצא". תאמר הרחיב על מקרים דומים שקרו למבקרים רבים במסגד, בניסיון לשלול מהם את זכותם להתפלל ולהתבטא, ואמר: "הטענה שאנו מאיימים על ביטחון הציבור בכך שאנו מצלמים אנשים הצועדים בחצרות המסגד היא טענה חסרת היגיון משפטי ומציאותי, וזהו ניסיון ברור להפחיד כל מי שנושא מצלמה בירושלים. כדי למנוע דיווח על הנוכחות ההולכת וגדלה של מתנחלים בחצרות השייכות למתחם אל-אקצא".

​שאלתי אותו, מה עכשיו? 

הוא ענה: "עכשיו אני מפחד לבקר באל-אקצא כדי שלא יחפשו לי בעיות. אולי בפעם הבאה לא אחזור בשלום, אני לא יודע. אני לא חושב ללכת לשם בתקופה הקרובה". כך, איומים של משטרה הנוהגת כארגון פשע מפחידים אפילו עיתונאים, מי שאמורים להיות סמל לרדיפת האמת והצדק.

קשה שלא לחשוב על סיפורו של תאמר כעוד פאזל בתמונה השלמה של צמצום החיים הערביים בארץ ומניעת חירות. נראה שתגובת השוטר כלפי ערבי שנושא טלפון אינה שונה מתגובתו כלפי מי שנושא נשק, ואולי הצילום אף זוכה לאיסור חמור יותר במדינה המתיימרת לדגול בחירות – אך לא לערבים. וקשה שלא לחשוב על מה המשטרה מנסה להגן מפני המצלמה. 

במענה לבקשת תאמר ושני חבריו העיתונאים, משטרת ישראל מסרה תגובה שלא ענתה למעשה לטענות ואף חיזקה את ההנחה שהמשטרה רואה בצילום בפני עצמו הפרת סדר. היא מובאת כאן כלשונה:

 "משטרת ישראל פועלת מדי יום לשמירה על הסדר הציבורי, הביטחון וחופש הפולחן בהר הבית. מבדיקת המקרה עולה התנהלת פסולה של 2 העיתונאים שבחרו לנצל את שהותם בהר הבית לא למטרות פולחן אלא ליצירת פרובוקציה מכוונת בכך שהתחילו לצלם קבוצת מבקרים, וכאשר התבקשו על ידי השוטרים להפסיק, אמר אחד מהם לשוטר "מה הבעיה שלך". לאור החשש שהתנהגותם הפרובוקטיבית עלולה להפר את הסדר הציבורי במקום, הם הוצאו משטח ההר, זוהו ע"י השוטרים ושוחררו לדרכם".