"קול הפיצוץ עדיין נשמע באוזניי" - ביקור במקום נפילת הטיל בבענה

"אז מה, חזרה  המלחמה שוב"? זה היה  המשפט הראשון שעלה במחשבתי כשנכנסתי לבית הפגוע בכפר אל-בענה שבגליל. כוסות הקפה שהושארו על השולחן בסלון היו עדות שקטה לרגעים הקצרים שהפרידו בין החיים למוות. כמה דק ההבדל ביניהם בארץ שלנו. כאן, במקום הזה, החיים עצמם מתקיימים בצל מוות מתמשך. המוות הוא דמות חוזרת במציאות היומיומית שלנו, בה הפחד משתלב בשגרה, והקולות המוכרים הופכים להד שמזכיר לנו תמיד כי השלום שביר וחולף. 

בענה היה אחד הישובים הערביים הראשונים שנפגעו במלחמה הנוכחית עם איראן. מאז היו עוד פגיעות רבות, נפילות של רסיסים, פציעות ונזקים רבים לרכוש, מתרשיחא בצפון ועד אלסרה בנגב.

ביום רביעי בערב, 11 במרץ, לאחר תפילת התראווּיח, וביום שתואר כשליו יחסית בשגרת המלחמה המתמשכת, נשמעו אזעקות בערי הצפון, ואחריהן קולות פיצוצים רבים ועזים. בפיצוץ החמישי פגע טיל בבית של משפחה בכפר אל-בענה שבשגור. המשפחה התכנסה באותו זמן בבית, מצפה לערב רגיל בחודש רמדאן. יותר מעשרה בני אדם התאספו בבית אחד. הרגע המשפחתי השקט הפך לפתע למהומה של עשן שחור שמילא את המקום, ואבנים התפזרו בכל פינה, מציינות את נוכחות המוות הזמני בתוך חיי היומיום.

עלי ח'ליל מתאר את המראה שנגלה לפניו כשנכנס לסלון בבית המשפחה. מולו, הכסא עליו ישב הפך לערימת הריסות. הוא אומר: "שמענו פיצוצים חזקים, ולא הצלחנו אפילו להגיע לחדר המוגן, המרוחק פחות משלושה מטרים ממקום ישיבתנו. לא ציפינו שהפצצה תגיע לביתנו. שמענו את הפיצוץ, רצנו אל החדר המוגן, אך לא הצלחנו להגיע לפני שהטיל פגע בתקרת הבית. קול הפיצוץ עדיין מהדהד באוזני. האבק והעשן מנעו את הראייה, ומראות הזוועה עצרו אותי  לא ידעתי מה לעשות, אם להתגונן או לחפש את ילדי. רצתי  במהירות אל המרחב המוגן. אלה היו רגעים ספורים, אך בהם מרגיש האדם חסר אונים לחלוטין". 

עלי ח'ליל לא היה בביתו אלא שהה עם משפחתו בביקור אצל קרובי משפחה.  אשתו, ביאן, נפצעה קל מרסיסי הטיל. אביה, ד"ר מחמד בדראן, שלא דמיין  כי יקבל בשורה שבתו נפגעה, אומר: "למרות שהפגיעות בבענה הסתכמו הפעם בנזקי רכוש בלבד, וללא פגיעות בנפש, הפחד מקיף אותנו מכל עבר. זו אינה האזעקה הראשונה, ובכל סבב חדש של מלחמות זוכים בענה ואזור השגור בחלקם באימה. אנו אנשים מאמינים, מקפידים על ההנחיות, מאמינים בגורלנו, אך עד מתי יימשכו המלחמות הללו"?

התושבים תמיד חלמו על שלום

בדראן מוסיף בקול מלא דאגה: "כל פעם שאנו שומעים אזעקות, החיים עוצרים למספר דקות, והכל נשאר תלוי באופן מסוכן באוויר. הילדים נאחזים בידינו, והמבוגרים מנסים לשמור על קור רוח, אך הפחד משתלט עלינו ללא רחמים. הבתים הופכים למקלטים זמניים, והמשפחה נאלצת להתמודד עם המציאות היומיומית הזו, שאין בה רחמים או הפסקה. יש תחושת חוסר אונים מתמשכת, למרות כל האמצעים, כאילו שהמלחמה מותירה את חותמה העמוק לא רק על המבנים, אלא גם על הנפש, על רוחו של כל אדם בכפר הקטן הזה, שחלומות התושבים בו תמיד היו על שלום". 

תחושת הפחד של התושבים מלווה גם בתחושה אחרת: כעס על העוול ועל היעדר הצדק בהתנהלות, במיוחד בזמני מלחמה. זו אינה הפעם הראשונה שבה בענה והאזור נחשפים לאירועים כאלה. אנו במדינה שלמדה לחיות עם מלחמות מתמשכות, ובצפון המציאות הזו חזרה שוב ושוב מאז 2006. 

התושבים מוסיפים בקול אחד, שבו מתערבת האכזבה עם הכעס: "איך ייתכן שהממשלה מתעלמת מתלונותינו החוזרות על חוסר מקלטים בטוחים? שנים אנו מבקשים, ומאז 2006 ועד היום, מה עשתה הממשלה? כלום". תחושת החוסר אונים והנטישה הזו מגבירה את עוצמת הפחד והופכת את החיים היומיומיים למבחן מתמיד של סבלנות והתמדה. מחקר של הרשות לפיתוח כלכלי במשרד לשוויון חברתי, מציין שבאזור כביש 85, המחבר בין נחף, דיר אל אסד, בענה ומג'ד אל-כרום, ישנם שני מקלטים ציבוריים בלבד, אף שמספר התושבים ביישובים האלה עומד על 16.3 אלף. לעומת זאת, בכרמיאל הסמוכה, שבה יש כ-50 אלף תושבים, ישנם 126 מקלטים ציבורים. 

הפגיעה בבענה היתה הפגיעה הישירה הראשונה בישוב ערבי מאז תחילת המלחמה הישראלית על איראן. אחרי בענה נפגע הכפר אל-זרזיר, ושם כבר ניזוקו עשרות בתים ונפצעו למעלה מחמישים אנשים. אירועים אלו מחזירים את בני החברה  הערבית לסצנות קשות שחוו בשנתיים האחרונות, שנתיים של מלחמה. חוסיין סואעד מבענה וארג'ואן מונע ממג'ד אל-כרום נהרגו מפגיעת טיל במג'ד אל-כרום באוקטובר 2024. מיכאיל סמארה מכפר יאסיף נהרג מפגיעה של טיל מיירט, מינא וקרמי חסון נהרגו בכרם זיתון בשפרעם , המורה ספאא  אל-קות נהרגה כשטיל חדר אל תוך הממ"ד המוגן שלה בשפרעם.  גם מוחמד נעים מתרשיחא נהרג מפגיעת טיל, וארבע  בנות משפחת ח'טיב מטמרה נהרגו כשטיל איראני פגע ישירות בבית המשפחה. זאת בנוסף לשנים עשר ילדים ברמת הגולן הסורית הכבושה. סצנות מזעזעות אלו, שחוזרות מאז 2023 מאז פרוץ המלחמה בעזה, יחד עם תמונות ההרס וההרג מעזה עצמה, מהוות זיכרון כואב שעובר מדור לדור ומשאיר חותם עמוק בנפש. המוות והסכנה הופכים לחלק מהיומיום, והדאגה המתמדת היא בן לוויה תמידי לכל אדם בקהילה הערבית. 

ובבענה זה לא נגמר אלא ממשיך בשלושים למרץ שוב נשמעו אזעקות בצפון; אמנם לא נרשמה פגיעה ישירה של טילים, אך הסכנה התגלמה בנפילת רסיסים—מונח שנשמע קטן ותמים, אך בפועל מדובר ברסיסים גדולים ומסוכנים העלולים לגרום לנזק כבד ולפציעות קשות. דקות ספורות לאחר תום האזעקות נפלו רסיסים בארבעה מוקדים שונים בעיר שפעמר (שפרעם), וקולות פיצוץ נשמעו ברחבי העיר. עאטף אבו חג'ול, מנהל יחידת סער בעיריית שפרעם, המגיע לכל זירת אירוע, מסביר כי לצד ההתמודדות עם מלחמה קשה, ניכרת השנה התנהלות שונה לחלוטין בקרב האוכלוסייה הערבית—אחריות גבוהה, היענות להנחיות והקפדה על כניסה למרחבים מוגנים, דבר שלדבריו מסביר מדוע מתחילת המלחמה לא נרשמו הרוגים מהחברה הערבית, בניגוד לסבב הקודם מול איראן. יחידת סער, המונה כ-60 מתנדבים ומתנדבות מהעיר, כולם מוכשרים למתן מענה ראשוני, פועלת ברחבי שפרעם ובמיוחד באזור העיר העתיקה, תוך התמודדות מקצועית עם מורכבות הסמטאות הצרות, ובולט בה גם שילובן של נשים כחלק בלתי נפרד ממערך ההצלה בחברה הערבית.

נאחזים באדמה, במשפחה ובחיים

ב-12 במרץ ביקרתי בבית בבענה , יום לאחר נפילת הטיל ביום רביעי בערב, והנוף בבוקר נראה שונה לחלוטין. האנשים יצאו מבתיהם, התחילו לנקות את ההרס ולאסוף את חפציהם, מחפשים כל ניצוץ של תקווה בתוך ההריסות. היה ברור שהמסר הזה מגיע אלינו בבהירות: אנו עם שאוהב את החיים, למרות כל הקשיים, ומתעקש לקום אחרי כל נפילה, נאחז באדמתו, במשפחתו ובחייו, וביכולת להמשיך קדימה למרות כל הכאב וההרס שחווים הערבים על אדמה זו.  בכל מקום בו הוא חי, הערבי אינו מחפש את המוות, אינו פותח במלחמה או מעורר אותה, אלא עומד על  זכותו לחיים, לכבוד וליכולת לקבוע את גורלו בעצמו. 

האדם הערבי בארץ הזאת אינו דואג לגורלו כפי שהוא דואג לגורל בני עמו; אינו מתלונן על המוות כשלעצמו, אלא על מוות חסר מטרה, ועל מלחמות חסרות ערך, שאינן משאירות אלא הרס באדמה והמשכיות של כאוס, ללא רגע של עצירה למחשבה או חיפוש אחר פתרון צודק ושלום לכל העמים. האדם הפלסטיני כאן מחפש את זכותו האבודה לביטחון כבר למעלה משבעים שנה, אוחז בתקווה ובכבוד, נאחז בשלום ובצדק, למרות כל הכאב, ומתעקש כי קול הצדק יישמע גם מול כל הרעש והחורבן.